בני הנוער הציוני-דתי קוראים לעצמם בני עקיבא. לא פחות נכון יהיה לקרוא להם ‘בני משה צבי נריה’. יש לו, לרב נריה, עשרות אלפים של בנים ובנות בכל רחבי הארץ. מהפכת הרב נריה לא רק שינתה את פני המדינה ואת מפת הארץ; היא הניחה את היסוד האנושי והנפשי לתורת ארץ ישראל, שבדור הזה רק ניצנים נראים, אבל מעלותיה העיקריות יהיו ניכרות בדורות הבאים. ורק אחרי שגמרתי לכתוב את המשפט הזה, שמתי לב שעשיתי שימוש במילים שלו: “ניצניה” ו”מעלותיה”. בעצם את שלבי המפעל הענק שעשה הרב נריה, מאז אסף סביבו את קבוצת הילדים הראשונה ועד היום, אפשר לתאר בארבע מילים משלו: נבטים, ניצנים, מעלות, מעפילים. מילים מוכרות כל כך, שלא התפנינו להקשיב לדיוק המשוררי שלהן. או למשל: ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה, הנה כל התורה על רגל אחת.

בני עקיבא. לרבי עקיבא, היו לפי האגדה, עשרים וארבעה אלף תלמידים. תמיד חשבתי שזו מין הפלגה של אגדות, גוזמה שבאה – כדרך האגדות – לומר רעיון ולא לספק נתון סטטיסטי. שהרי אין אדם יכול, בשנות חייו בעולם הזה, להעמיד באמת רבבות תלמידים, פשוטו כמשמעו. והנה איתנו ובימינו איש, שיש לו ממש כפשוטו, רבבות תלמידים. חיים וקיימים ונוהגים כבוד זה בזה.

את המהפכה בנוף הארץ עשה הרב נריה בלי שום אמצעים. לא עוזרים ולא יועצים, לא כלי תקשורת ולא כלים ארגוניים, לא קשרים פוליטיים ולא כסף. הכלי היחיד שעמד לרשותו היה הנשמה שנתן לו ריבונו של עולם. מתוך הנשמה הזו הוא דיבר ושר, ומשך אחריו שלושה דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים, שהקימו ישיבות ובתי מדרש בכל העולם, בנו ישובים, השתלבו בצבא, בכלכלה, במדע ובייצור, והביאו לכל מקום את המנגינה ואת הרוח של כפר הרא”ה. ולא במקרה אני אומר מנגינה: הרב נריה לא לימד את התלמידים שלו. הוא למד איתם ושר איתם. תמיד היה שר. אני לא מספיק חסיד כדי להבין את סוד השיר, אבל בעיניים הריאליות והמתנגדות שלי, אני יכול למדוד, את העוצמה וההשפעה של השיר והניגון שעלו והתפשטו מבית הרב נריה.

איבדנו את הרב בימים שאנו מאבדים את שכם ואת בית לחם, ורואים בטלוויזיה את צה”ל בורח בלילה, וישמעאל מצחק, מזנב בו ומיידה אבנים. ודווקא עכשיו, מתוך המחשבות על מה שחולל איש אחד קטן גוף וגדול נשמה, בכלים של אמונה ושרה ועיניים מאירות, אני מתחיל לחשוב שאולי לא איבדנו ולא עזבנו. כלי הפלדה שלנו נמלטים משכם ומבית לחם, אבל מסביב הרי הן מוקפות בקהילות קהילות של תלמידים שצוידו במשך חמישים שנה בכלי המנגינה והאמונה מנשמתו של הרב משה צבי נריה.

(מתוך “נקודה”, כסלו תשנ”ו)