איתור סניפים וכפרי בוגרים
וידאואחת מן השאלות עליהן נשאל אדם בעלותו לשמים היא – “ציפית לישועה?”
האם אנחנו באמת מצפים לישועה? מה אנחנו עושים לשם כך?
כל חניך מקבל שני דפים ועיפרון. על אחד מהם הוא צריך לכתוב את סדר יומו. על דף שני עליו לכתוב תפילה אחת מתוך תפילת שמונה עשרה שהוא מאד רוצה שתתגשם.
המדריכים יספרו לחניכים על יוסי ועוזי (נספח 1), ששניהם מאד רוצים להצליח במבחן בחשבון, וישאלו- מי מהם רוצה יותר?
אמנם יוסי מדבר יותר על כך שהוא רוצה להצליח, אולם בפועל הוא אינו עושה דבר, בפועל הוא רוצה יותר לראות טלוויזיה ולשחק במגרש. לעומתו, עוזי אינו מדבר על רצונו להצליח אולם הוא עושה – הוא מוותר על טלוויזיה ועל המגרש ויושב ללמוד, ולכן הוא רוצה יותר.
מי שבאמת רוצה – עושה!
בואו נסתכל על התפילות שלנו: חניכים כתבו תפילות שהם מאד רוצים שיתגשמו. ניתן לחניכים להסתכל בדף היומן שמילאו- מה אנחנו עושים במשך היום כדי שמשאלות ותפילות אלו יתגשמו?
נקריא לחניכים מתוך ספר הכוזרי שכתב רבי יהודה הלוי על עליית עזרא ונחמיה ובניית בית המקדש השני (נספח 2).
הרבה פעמים, גם תפילותינו נשמעות כצפצוף הזרזיר. אם היינו מתפללים באמת, היינו גם מתאמצים יותר לשם כך.
נספר לחניכים את סיפור “התצפיתן” (נספח 3). עדיף לספר בעל פה…
מה היתה טעותו של התצפיתן? – ברור שלא מספיק לצפות, אלא התצפית דורשת עשייה. ציפייה תמיד קשורה לעשייה.
נקרא עם החניכים את הקטע הבא:
אדם עולה לשמים. שואלים אותו – ציפית להתגשמות דברי הנביאים בימיך?
– בוודאי. התפללתי שלוש תפילות ביום – “והביאנו לציון עירך…”, “השיבה שופטינו כבראשונה…”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון…” ועוד ועוד…
– לא, אומרים לו. – צפית בימיך? ציפית באמצעות ימיך? – הקדשת את ימיך לעשייה כדי למען התגשמות דברי הנביאים?!
אבל, רגע! מה אנחנו הקטנים יכולים לעשות כדי שיתגשמו הדברים הגדולים האלו? יש כל כך הרבה דברים גדולים שאנו רוצים שיקרו: אחדות בעם, התיישבות, קיבוץ גלויות שלם, רצון של כולם לבניין בית המקדש… איך אנחנו הקטנים נפעל בשביל כך?
נקרא את הקטע “הקטנים הגדולים” של אסתר קל (נספח 4).
כל מעשה קטן שנעשה מתוך רצון לקרב את הגאולה יצטרף לשורת המעשים. מדברים הרבה על אהבת עם ישראל ואחדות- אנחנו יכולים לעזור ולאהוב את החברים, אהבת מולדת יכולה להתבטא בשמירה על הניקיון בארץ, בקניית כחול לבן. קיבוץ גלויות- בעזרה לעולים שנמצאים בקרבתנו, ועוד ועוד…
בפעולה ראינו שכשאדם מצפה באמת ורוצה בדבר בכל מאודו, הוא אינו מסתפק ברצון, ואפילו לא בתפילה סוחפת. הוא מקדיש מחייו – מזמנו, מפעולותיו לשם כך.
האם אנחנו באמת מצפים לישועה? ומה אנחנו עושים לשם כך?
לנו כחניכים, קצת קשה כרגע לבנות את מלכות ישראל השלישית ממש. אבל יש לנו חלק עצום בעזרה בדברים קטנים יומיים- בתפילה בכוונה, בעזרה לעולה, בקניית “כחול לבן”, בשמירה על ניקיון הארץ… כן, כל רצון גדול מתפרט להמוני פרטים קטנים ואנחנו כולנו יכולים להשתתף בעשייה.
שלום יומני,
אני כל כך רוצה להצליח במבחן בחשבון!
אתמול חלמתי כל הלילה שאני מקבל מאה.
נשארו רק שלושה ימים עד למבחן.
קמתי בבוקר והלכתי לבית ספר – בשיעור ספורט השתתפתי, אולם כל השעות שאחר כך הוקדשו בבית הספר לחזרה למבחן. אני לא הבנתי כלום וכל כך השתעממתי, אז יצאתי החוצה לשחק. חזרתי הביתה וראיתי טלוויזיה. אחר כך שוב רצתי למגרש לשחק, אולם עוזי לא הגיע מכיוון שהוא לומד למבחן. לכן חזרתי הביתה והדלקתי שוב את הטלויזיה.
עכשיו אני הולך לישון. אולי אחלום שוב על ציון מאה במבחן. אם אחלום חזק חזק אולי אצליח?!
אני רוצה ציון גבוה.
יוסי
שלום יומני!
יש לי מחרתיים מבחן בחשבון ואני רוצה לקבל 100 ולכן אכתוב בקצרה. כבר יומיים שאיני בא למגרש, אלא יושב ולומד. גם את תוכנית הטלוויזיה האהובה עלי הפסדתי היום כדי ללמוד למבחן.
אני חוזר לתרגילים –
לילה טוב! נתראה אחרי המבחן…
עוזי
“…כי בעניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה- אבל רק מקצתם נענו, ורובם, החשובים שבהם- נשארו בבבל , מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יתפרדו ממשכנותם ומעסקיהם…
סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם – ולכן גמלם האלוק כמחשבת ליבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוקיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם. כי העניין האלוקי אינו חל על האדם, כי אם לפי הכנת האדם – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. אף אנו, אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוקי אבותינו בלבב שלם, כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים – עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו: “השתחוו להר קודשו”, “והשתחווה להדום רגליו” ו”המחזיר שכינתו לציון” וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם…
במדינה רחוקה…. צביקה התצפיתן ישב בתצפית המוצב.
אחרי חודשים של קורס ושל אימון, הוא ידע בעל פה את תפקידו. תפקידו הוא לצפות בשטח ולערוך רישום מדויק של האירועים. תפקידו חשוב. ממקומו הוא יכול לראות את תנועת האויב.
מדי יום הוא יושב באותו מקום וכותב: בשעה 7 יציאה של כוחות האויב לריצת בוקר מסביב לבסיס. בשעה 9 סיור שגרתי של מחלקת הרגלים. וכך הלאה והלאה.
עבר חודש…
בצבא האויב נוהגים להשכים. צביקה כבר יודע בעל פה את הרגליהם, ומתלוצץ שהוא יכול למלא דפי תצפית של חודשיים מראש.
המוצב רגוע, שום התקפה לא נראית באופק.
המילואימניקים המסתלבטים כאן כבר כחודש חוטפים תנומת בוקר. חלקם משחקים קלפים או שח, רק צביקה התצפיתן התורן עומד על משמרתו, צופה ורושם…
אבל הבוקר נראית תנועה חשודה.
צביקה ממלא בדף – השעה 6, יציאה של כוחות אויב בג’יפים כבדים.
השעה 6:30, הג’יפים נעים לכיווננו.
השעה 7:00, המרחק בין הג’יפים לביננו כ-20 קילומטר – מטרתם ברורה.
המוצב שקט לגמרי, החיילים נמים את שנת הצהריים,
רק צביקה התצפיתן ממשיך למלא את תפקידו. הוא צופה ורושם…
7:30 הג’יפים של האויב מגיעים למוצב.
התקפה?!
המוצב מתעורר, החיילים מזנקים מופתעים ממיטותיהם. חיילי האויב מסתערים ויורים, צביקה ממשיך לרשום. השעה 8:00, שניים נפגעו.
השעה 8:15, כוחותינו דלים.
השעה 8:30, אנו בידיהם. איני יכול לרשום עוד, אני נוטש את משמרתי.
כשהגיעו תגבורת הכוחות אל המוצב הנטוש והבינו שרוב חייליו נפלו בשבי, לא יכלו להבין איך מוצב כל כך מאורגן – שניהל תצפיות יסודיות, וידע לתאר כל תנועה מתנועות האויב – נפל בלי התראה, בלי קרב, בלי דיווח אחד לקבלת עזרה.
בערב החגים הנוראים נתמלאתי תוגה, מן עצבות רבה, מצב רוח – בלי לדעת למה, כמו מועקה התפשטה בחזה, לחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.
למה? על שום מה?
על שום שחשבתי מחשבה, מי אני ומה? העולם גדול גדול, רחוק ועגול, וקורים בו דברים רעים ואנשים בו רבים רבים, רחוקים רחוקים וזרים שאף פעם לא אכיר ואינני מכירה, והם אף פעם לא ידעו עלי אפילו שאני ישנה, לא ידעו דבר אודותיי, מי אני, מה שמי, איה ביתי, ומהם חלומותיי. ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, על פני יבשות וערים, לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.
ובעולם הגדול מתרחשים דברים רבים, מהם תמוהים, מרגיזים, בלתי מובנים, ואני אחת קטנה ויחידה, מי קולי ישמע? ואפילו אם אנסה מאד וארצה, ואפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי, מה ומי אני? כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי על כן – אני לא חשובה. גרגר של חול, טיפה בים, לא מרגישים בי: יכולתי אפילו לא להיות כלל!!
אך לפתע כמו ברק, כמו ברכה, האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים! כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות? ומי, אם לא הגרגרים, עושים את המדבריות? והאם לא השתילים הקטנים הם שעושים את כל היערות? ומי בונה את כל הבניינים הגדולים אם לא הלבנים הקטנות? אחת ועוד אחת והנה בית גדול… דווקא אנחנו, הקטנים, דווקא אנחנו אמיתיים, הגדולים זה רק שטות…
ורק בזכותנו, הקטנים, החשובים, קיימים הדברים הגדולים, אם לא אנו – הם בכלל לא היו בחיים!
ועוד: אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאד, יכולים הכול, ולולא אנחנו הקטנים, שום דבר גדול לא היה נברא!
נגוזה העצבות הרבה, נתפזרו הערפילים, נעלמה המועקה שפשטה ולחצה. אני קטנה חשובה מאד בתוך עולם גדול גדול, רחוק ועגול.
(אסתר קל)