תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: עכשיו תורנו

שחקו עם החניכים ‘צ’יקי בום’: יושבים במעגל, וכל המשתתפים טופחים על הברכיים בקצב אחיד ואומרים: “צ’יקי – בום, צ’יקי – בום, צ’יקי – צ’יקי – בום – בום” ברצף (טפיחה בכל מילה). בפעם השנייה מבצע אחד החניכים תנועה לבחירתו על פי הקצב. במשפט הבא החניך הבא אחריו מחקה את התנועה שעשה, ולאחר מכן, במשפט הבא, מוסיף תנועה משלו, וכן הלאה. למעוניינים לאתגר: אפשר לבקש מכל חניך שהסבב הגיע אליו להמשיך לעשות את רצף התנועות שהגיע אליו (החניכים שהסבב עוד לא הגיע אליהם טופחים על ברכיהם). אפשר גם להתחיל באמצע הסבב תנועות חדשות על ידי החניך הראשון או אחד המדריכים.

שאלו את החניכים: מה היה המהלך במשחק? הסבירו להם כי למעשה בהתחלה כל אחד חיקה את התנועות שעשו לפניו ולאחר מכן הוא הוסיף תנועה משלו. גם בחיים שלנו בהתחלה אנחנו לומדים מאחרים ועושים בלי להבין את מה שחינכו אותנו ההורים, המורים והדמויות שסביבנו. ככל שאנו גדלים אנחנו מתחילים לבחור בעצמנו את המעשים שלנו, וזה מחבר אותנו אליהם.

שלב א

אפשרות א: תמיד בפנים

הגדירו אזור משחק ובחרו חניך. הוא יהיה התופס (אם השבט גדול, אפשר לבחור שני תופסים). על כל שאר החניכים לרוץ ולנסות להתחמק מתפיסה. כאשר חניך נתפס, הוא עומד במקום ומפנה את ידו. כדי לשחרר אותו חניך אחר צריך לתת לו כיף ולומר: “אני מאמין בך”.

בסיום המשחק הסבירו לחניכים: בחיים אנחנו פעמים רבות מנסים לרוץ אחרי המצוות והמעשים הטובים, לעמוד בקצב ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים. אבל לפעמים משהו תופס אותנו, אנחנו נופלים ואולי נשברים. אבל אנחנו תמיד נשארים במשחק, הקב”ה תמיד מאמין בנו, ובאמצעות התמדה בסוף נפתח את הלב לשמוח בעשייה שלנו.

אפשרות ב: לחיות בבחירה

ספרו לחניכים את הסיפור על עמיחי (נספח 1). אפשר לתת לאחד החניכים לקרוא או לחלופין לתת לחניכים לגלם את הדמויות בסיפור.

שאלו את החניכים: מה אתם חושבים שקרה לעמיחי בסיפור? האם למישהו מכם פעם קרה משהו דומה?
הסבירו לחניכים: בהתחלה עמיחי עשה את הדברים רק כי הוא היה צריך, וזה היה לו קשה, אבל עם הזמן הוא גם ראה את החשיבות של העשייה שלו והצליח להתמיד בה יותר – וגם לשמוח בה. בזכות ההרגל שלו הלב שלו נפתח. כמו שאבא של עמיחי התעקש איתו להתמיד, ככה גם הקב”ה מאמין בנו ולא מוותר לנו. הוא יודע שבזכות ההתמדה בסוף גם הלב שלנו ייפתח ונשמח בעשייה שלנו.

שלב ב: אל תביאני לידי ניסיון?

אפשרות א: עשרה ניסיונות

בחרו חניך, והוא יצא מהחדר. בינתיים שאר החניכים יתחלקו לזוגות, וכל זוג ימציא תנועה משותפת (להרים ידיים, גל, מחיאת כף וכדומה). כל הזוגות מתערבבים. קוראים לחניך שיצא ומסבירים לו שעליו למצוא את כל הזוגות כמו במשחק הזיכרון אנושי, ויש לו רק עשרה ניסיונות. בכל ניסיון החניך מצביע על שני חניכים בזה אחר זה, ועליהם לעשות את התנועה.

בסיום המשחק קראו או תנו לאחד החניכים לקרוא את המשנה (נספח 2). הסבירו לחניכים: גם לאברהם אבינו היו עשרה ניסיונות שניסה אותו הקב”ה, והוא הצליח לעמוד בכולם. שאלו: מה לדעתכם הייתה המטרה של הקב”ה הנסיונות האלה? מה קרה בעקבותיהם לקשר של אברהם עם הקב”ה?

אפשרות ב: קרוב רחוק

חלקו את החניכים לארבע קבוצות (אם השבט קטן, אפשר להישאר בקבוצה אחת). לכל קבוצה נתנו דילמה אחרת (נספח 3). בסיום הדיון בקשו מכל קבוצה לשתף את כל השבט במחשבות שעלו אצלה.

אספו את דברי החניכים וסכמו: לפעמים בחיים אנחנו נתקלים בכל מיני ניסיונות קטנים. בהתחלה זה יכול להיראות מרחיק, אבל אם נזכור שהקב”ה עושה את זה כדי שנתקרב אליו, נוכל להיתרם מהם.

שלב ג: מתחברים למעשים

שחקו ‘התחברתי’: החניכים יושבים במעגל. חניך אחד מקבל חטיף ואומר על עצמו מעשה שהוא רוצה לקבל עליו להתמיד בו יותר (לשחק עם האחים, לעזור במטבח לשבת, לבקר את סבא וסבתא). כאשר חניך אחר מזדהה עם המעשה הוא אומר “התחברתי”, והחטיף עובר אליו. אם אף אחד לא “התחבר”, האומר ממשיך לאכול ולהגיד עוד מעשים שהוא מקבל עליו.

סיכום

הסבירו לחניכים: הקב”ה מנסה אותנו בחיים, מציב בפנינו אתגרים, דורש מאיתנו לקיים מצוות ולהיות אנשים טובים. גם אברהם אבינו עבר עשרה ניסיונות, לא כדי שה’ ידע שהוא נאמן אלא כדי שהוא עצמו יגלה מה יש בלביו. ככה גם אנחנו: לפעמים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל כשאנחנו עושים מצוות – אפילו בלי כוונה גדולה – משהו בלב מתחיל להיבנות. אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

נספחים

נספח 1 –

עמיחי פותח את הלב

עמיחי כבר ידע מראש איך תיראה השעה שתיים בכל יום שישי: הטלפון של אבא יצלצל, הוא יענה, יגיד: “כן כן, כבר מגיעים”, ואז יפנה לעמיחי: “בוא, אנחנו הולכים לסדר את בית הכנסת.”

זה היה קורה בכל שבוע. אבא של עמיחי היה הגבאי של בית הכנסת השכונתי – ובעצם זה שדאג להכול. אבל עמיחי, בן עשר וחצי, לא הבין למה גם הוא צריך לדאוג איתו ביחד. “אתה הגבאי, לא אני”, הוא מלמל פעם בשקט, “אני רק ילד.”

אבא לא הגיב, רק נתן לו את הערמה הראשונה של כיסאות. תמיד עמיחי היה עושה את המינימום. הוא היה גורר את הרגליים, מניח את הכיסאות עקום בכוונה ומחפש תירוצים לצאת החוצה לשירותים או להביא מים. לפעמים פשוט עמד בפינה וחיכה שאבא יסיים או היה בדיוק יוצא החוצה ומתקשר לשלמה חבר שלו ומספר לו: “אתה לא מבין איזה מעפן כאן, שלמה, הלוואי שיכולתי עכשיו לשבת בבית על הפיפ”א ולא להיות כאן בבית הכנסת הישן הזה”. שלמה היה מקשיב ומנסה לעודד אותו, אבל זה לא עזר.

אבא מעולם לא אמר לו דבר. רק המשיך להעמיד את השורות בקו ישר, לבדוק שהסידורים מונחים נכון, להרים לכלוך קטן שנשאר על הרצפה.

ככה עברו כמה חודשים. יום שישי אחד בעודם מסדרים נכנס לבית הכנסת אביגדור הזקן, התיישב בשקט, ואז הביט בעמיחי ואמר: “ברוך תהיה, ילד. לא כל אחד בגיל שלך בא לעשות חסד כזה בערב שבת.” הוא חייך והלך. עמיחי לא ענה, אבל הוא הרגיש תחושה חמימה כזו ממלאת אותו.

בשישי הבא זה קרה שוב. אישה דוחפת עגלה התקשתה להיכנס לבית הכנסת, ועמיחי קפץ לפתוח לה את הדלת בלי לחשוב בכלל .היא הודתה לו ואמרה: “זה מרגש לראות ילד עוזר כל כך בטבעיות.” בטבעיות? פשוט ראיתי דלת, חשב עמיחי לעצמו.

בשישי שאחר כך כשבא עם אבא לסידור הכיסאות, הוא פתאום נשאר, לא יצא החוצה, דאג שהכול יהיה ישר, הרים את הלכלוכים והחזיר את הסידורים למקום. בלי שאבא ביקש. ואבא כהרגלו לא אמר דבר.

ככה בכל שישי משהו השתנה. עמיחי התחיל לבדוק בעצמו איפה חסר סידור. איפה יש כיסא מתנדנד. הוא כבר ידע את סדר ההעמדה ואת מספר הכיסאות המדויק לשיעור הנשים ולשיעור הגברים. הוא אפילו תיקן פעם אחת פתק קטן על לוח המודעות.

הוא לא ידע להסביר למה, אבל זה הרגיש נכון. שקט. משהו בנשמה שלו נרגע כשהכיסאות עמדו בשורות. כשהמקום היה מוכן לתפילה.

במוצאי שבת אחד, אחרי שהאחרונים עזבו, הם נשארו רק הוא ואבא. בית הכנסת היה כמעט חשוך. עמיחי ערם את הכיסא האחרון.

אבא הביט בו, הושיט לו בקבוק תירוש קטן וכמה עוגיות מהשולחן של הקידוש, ואמר: “אתה לא רק עוזר לי, אתה מרכך את הלב שלך.” “את הלב שלי?” עמיחי חייך, קצת מובך. “כן”, אמר אבא. “בהתחלה רק הידיים שלך עבדו. עכשיו גם הלב שלך מסדר את בית הכנסת.”

נספח 2 –

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

מסכת אבות, פרק ה משנה ג

נספח 3

דילמות ניסיונות

דילמה 1:

זכית בפרס החניך המצטיין במפקד בשבת וקיבלתי חטיף קטן מהקומונרית. פתאום ראית חניך מהשבט שאין ביניכם יותר מדי קשר יושב בצד עצוב. ברור לך שהחטיף יכול לשמח אותו, אבל אתה קיבלת אותו, הוא שלך, והוא גם קטן.

מה תעשה? למה כדאי לעשות ככה? מה זה יכול לגרום לך להרגיש? האם זה מקרב אותך לקב”ה?

דילמה 2:

בזמן תפילה בבית הכנסת או בסניף כל המילים נשמעות אותו דבר. לא מתעורר בך שום רגש. מהחלון אתה רואה שכל החברים שלך משחקים בחוץ.

מה תעשה? למה כדאי לעשות ככה? מה זה יכול לגרום לך להרגיש? האם זה מקרב אותך לקב”ה?

דילמה 3:

בהליכה ברחוב שמת לב פתאום ללכלוך על הרצפה. אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא ידע מה בחרת לעשות.

מה תעשה? למה כדאי לעשות ככה? מה זה יכול לגרום לך להרגיש? האם זה מקרב אותך לקב”ה?

דילמה 4:

בתור לקיוסק בסניף, אחרי שכבר חיכית כמה דקות, בא פתאום חניך אחר ועקף אותך. זה מתסכל אותך.

מה תעשה? למה כדאי לעשות ככה? מה זה יכול לגרום לך להרגיש? האם זה מקרב אותך לקב”ה?