איתור סניפים וכפרי בוגרים
ב-9 במאי נוהגים לחגוג את “יום הניצחון” – ניצחון בעלות הברית בכלל, והצבא האדום בפרט, על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. ביום זה מעלים על נס את תרומתם של 1.5 מיליון היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים, ובהם חצי מיליון יהודים שלחמו בצבא האדום של רוסיה הסובייטית. גבורתם, אומץ ליבם ומאבקם כיהודים למען אחיהם הנתונים בצרה הינם פיסת היסטוריה משמעותית בזהות של כולנו.
שלב א’- הכרות עם יום הניצחון.
אפשרות א’- נביא קובייה, כאשר על כל פאה של הקובייה תהיה כתובה שאלה שקשורה ליום הניצחון. נבקש מכל חניך לזרוק את הקובייה ולענות על השאלה שיצאה לו. (נספח 1)
אפשרות ב’- נפזר על הרצפה תמונות שונות של וטרנים (לוחמים שלחמו במלחמת העולם השנייה). נשאל את החניכים- מיהם האנשים הללו? היכן לדעתכם לחמו? נסו לחשוב, מה שמותיהם, היכן נולדו וכדו’.. (ניתן לעשות זאת גם כתחרות בין קבוצות- נבקש מכל קבוצה להוציא כמה שיותר מידע מהתמונות שהם רואים.) (נספח 2)
לאחר הפתיחה הראשונית נספר לחניכים על יום הניצחון.
ניתן לספר לחניכים בעזרת הצגת הסרטון :
https://www.youtube.com/watch?v=66KFJfiPaMI&ab_channel=HaluzHaivri (עד דקה 3:12)
או באמצעות דפי המידע המצורפים (נספח 3).
שלב ב’-
אפשרות א’- נפתח בציטוטו של רה”מ אהוד אולמרט מה9 במאי 2009 (נספח 4 א)
אפשרות ב’- נקריא לחניכים מתוך דבריו של הרב עמיחי גורדין על יום הניצחון (נספח 4 ב )
נחלק לכל חניך דף מלווה עם השאלות הבאות:
אפשרות א’- נפזר על קירות החדר תמונות עם קטעי מידע. (נספח 5) .נבקש מהחניכים להסתובב ולקרוא לפחות על 2 דמויות. לאחר שקראו נבקש שימלאו את הדף המלווה שלהם.
אפשרות ב’- נחלק את השבט לקבוצות. כל קבוצה תקבל תמונה עם מידע ועליו תמלא את הדף המלווה לאחר דיון בקבוצה על השאלות.
נחזור למליאה, נבקש ממי שרוצה, לשתף מה כתב. לאחר מכן נקיים דיון קצר בשאלה- מה הניע את אותם האנשים למסור את נפשם ולהילחם בגבורה ?
שלב ג’-
אפשרות א’- נתן ממש לשים את הקטע במעטפות ולהביא לכל אחד.
אפשרות ב’- ניתן להציג את הסיפור לחניכים כדי שיחוו את הרגשות באופן יותר בהיר.
אפשרות ג’- ניתן לחלק את השבט לקבוצות וכל קבוצה תדון על השאלות בדיון ולאחר מכן נתכנס למליאה ונדון על כך ביחד.
נדון עם החניכים בשאלות – ירחמיאל קבל את העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות, אך בכדי לעלות לארץ ישראל החליט לוותר על ההכרה העצומה הזאת. מה גורם לאדם לוותר על הדבר לשמו כמעט הקריב את חייו? האם החלטתו של ירחמיאל מסייעת לנו בהבנה מה באמת גרם לאותם לוחמים גיבורים לצאת להילחם? כצד כל זה קשור לזהות היהודית ולחובה שלנו להכיר ולחגוג את יום הניצחון בישראל?
נסיים את הפעולה מתוך אמירה שלצערנו יום זה עדיין לא נחגג באופן משמעותי בחברה הישראלית, ננסה לחשוב ביחד מה אנו כשבט יכולים לעשות על מנת להגביר את התודעה, ולהעריך בצורה מכבדת ולאומית את היהודים היקרים הללו.
בשבטים קטנים יותר ניתן לתת רעיונות ראשוניים לזריקת כיוון-
נספח 1-
נספח 2-
נספח 3-
נספח 4-א
“ביום זה יום הניצחון על הנאציזם – אנחנו מצדיעים למי ששחררו את העולם מן הסיוט שבו הוא חי במשך שש שנים ארוכות, מיליוני החיילים מצבאות בעלות הברית שניצחו במערכה הגורלית לעתידה של האנושות, המערכה הכבדה רבת הקורבנות על כבודו של האדם וחירותו.
לצד הכוחות שנלחמו בחירוף נפש נגד חיית האדם הנאצית היו גם כמיליון וחצי מן הגיבורים האלה – בני העם היהודי – חיילים בצבאות בעלות הברית, לוחמים ביחידות הפרטיזנים בארצות מזרח אירופה ובשורות המחתרות האנטי-פשיסטיות במערב אירופה ובצפון אפריקה.
בכל מלחמה – נלחמים על החיים ועל המוות. במלחמה נגד הנאציזם, נלחם הלוחם היהודי לא רק על חייו שלו אלא על חיי העם היהודי כולו. כרבע מיליון לוחמים יהודיים נפלו בקרב. יותר מ-200,000 זכו בעיטורי גבורה ובאותות הצטיינות. הם לחמו בכל הצבאות בכל הגזרות – ובכל התפקידים, מהם גם תפקידי פיקוד בכירים ביותר. המודעות לכך שהמלחמה היא מלחמה על גורלו של העם היהודי הביאה לא פחות מ-30,000 איש ואישה מתוך ה-400,000 שמנה היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם, להתנדב לשורות הצבא הבריטי מתוך רצון להשתתף במאמץ המלחמתי. חמשת אלפים וחמש מאות מהם לחמו במסגרת הבריגדה שלקחה חלק בקרבות נגד הדיוויזיות הגרמניות על אדמת איטליה – ואנשיה יצאו בהמשך להצלת שארית הפליטה ברחבי אירופה העשנה”.[2]
נספח 4-ב
“באנו לפרוע חוב, חוב של אמת. חוב שמוטל בקרן זווית כבר שבעים וחמש שנים ומי יודע איך לפרוע אותו. שתקתם. שתקתם ולא דיברתם. חינכו אתכם לעשות ולא לדבר ולכן נשאתם את גבורתכם בדממה רוסית אופיינית, והנחתם לאחרים לדבר. “יהודי הדממה” קרא לנו חתן פרס נובל, אלי ויזל, לפני למעלה מחמישים שנה. שערי האימפריה הסובייטית היו אז נעולים, והדור של אבא שלי וחבריו דפקו בדממה דקה על דלתות הפלדה של האימפריה….. תרומתם של מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית כנגד אימפריית הרשע הנאצית הייתה מכרעת. כמה תודה אנו חייבים לכל אחד ואחד מהם. כמה הכרת הטוב העולם כולו חייב לכל אחד ואחד מהם. אבל אני אישית מרגיש צורך עמוק להודות במיוחד למאתיים אלף חיילים יהודים מהצבא האדום שמסרו את נפשם באותה מלחמה. חיילים יהודים שהמלחמה לא נגמרה עבורם גם כשנפלו בשבי. חצי מיליון חיילים יהודים נלחמו בצבא האדום. מאתים אלף לוחמים יהודים שהצילו אותנו מידי המפלצת הנאצית שקעו בתהום השכחה הלאומית. מאתים אלף יהודים גיבורים שבלעדיהם לא הייתה מסתיימת המלחמה ההיא כפי שהסתיימה ובלעדיהם לא הייתה קמה מדינה יהודית.”
נספח 5-
גרש ז’נסקר, התגייס לצבא האדום בתחילת שנת 1943, לתפקיד חובש. תפקידו היה לטפל בפצועים שהגיעו מהחזית. אבל למעשה המלחמה האמיתית בה השתתף התחילה רק לקראת סוף שנת 1944 לאחר שחרור אוקראינה מהצבא הנאצי. אז הועבר יחד עם כוחות מיוחדים של הצבא האדום לאוקראינה כדי להילחם ב”תומכי בנדרה” – כנופיות פאשיסטיות לאומניות מאוקראינה, שתמכו ושיתפו פעולה עם המשטר הנאצי והמשיכו את פעילותן גם לאחר שחרור אוקראינה. הכנופיות נסוגו ליערות לאחר עזיבת הצבא הגרמני ומשם נלחמו נגד הצבא האדום. גרש השתחרר מהצבא בסוף שנת 1946, עם עיטורים שונים מהקרבות בהם השתתף.
שרה ליבשיץ
שרה נולדה בעיר קורסק, באזור מרכזי ברוסיה, למשפחה יהודייה ברוכת ילדים. למרות כל הקשיים, היא סיימה בהצלחה את לימודיה והתקבלה לבית ספר גבוה לרפואה. עם סיום השנה השלישית, התחילה המלחמה והיה עליה להימלט מהעיר. היא הגיעה לעיר נובוסיברסקי, שם סיימה את לימודיה באוניברסיטה לרפואה והתנדבה לצבא. היא הפכה לרופאה בפלוגה סניטרית של חיל רגלים, ובמסגרת תפקידה ניתחה, חבשה, ריפאה והצילה את חייהם של חיילים וקצינים. היא עברה עם כוחות הצבא בכל אירופה ועל פועלה קיבלה אותות הוקרה צבאיים. אחרי המלחמה התחתנה עם בוריס פורמן, ילדה וגידלה שני ילדים. עלתה לארץ, ולשמחתה גם ילדיה נכדיה וניניה עלו כולם לארץ, שירתו את המדינה והשתלבו בעבודה ובתרבות.
סופיה ליאדמן נולדה ב-9 בדצמבר 1921 באזור קייב, לצילי ויעקב מרגוליס. אביה עבד כנגר במפעל רהיטים. היא סיימה את לימודיה בבית הספר ובמכללה ללימודי סיעוד בהצטיינות והתקבלה ללימודי הרפואה באוניברסיטה בקייב. כעבור שלושה סמסטרים בלבד החלה המלחמה. ב-23 ביוני 1941 סופיה הצטרפה לחיל הרפואה בדרגת סגן והחלה לשרת כחובשת צבאית בפלוגת קלעים בחזית הדרום המערבית. היא סחבה על כתפיה תחת אש פצועים משדה הקרב, סיפקה להם עזרה ראשונה ומאוחר יותר עזרה להם להימלט ממארבים של הגרמנים. היא עצמה נכלאה בשבי הנאצי אך הצליחה להימלט, ומאוחר יותר נכלאה בכלא הסובייטי באשמת ריגול. בשנת 1946 שוחררה סופיה ממאסר ונלחמה בממסד כדי לטהר את שמה, אך רק כעבור 54 שנה הכירו בצדקתה והיא קיבלה את כל העיטורים מתקופת המלחמה: מדליית המאבק בנאציזם ומדליית הניצחון על גרמניה הנאצית.
משפחת ביילסקי-
ארבעת האחים למשפחת ביילסקי – טוביה, אלכסנדר, עשאהל ואהרון, היו בני המשפחה היהודית היחידה בכפר סטאנקיביץ’ שבבלארוס. הם גם היו היחידים מבני המשפחה שהצליחו להימלט מהגטו, עם עוד 17 יהודים. יחד, הקימו את יחידת הפרטיזנים שכונתה “חבורת ביילסקי” שמנתה בשיאה 1,230 איש. רבים מהם ילדים וקשישים. טוביה ביילסקי, ששירת בצבא פולין, פיקד עליה.
במחנה שהקימו ביערות בלארוס היו מטבח, טחנת קמח, מאפייה, בית מרחץ, מרפאה, מחנה הסגר לחולים במחלות מדבקות, מחלבה, בית כנסת, בית ספר ובית משפט. במתחם בעלי המלאכה שלהם עבדו בין השאר ספרים, שענים, יצרני כובעים, נגרים ונפחים. למרות שמטרתה של הקבוצה הייתה להציל יהודים, הם גם לחמו בנאצים. לשם כך, הם שיתפו פעולה עם יחידות פרטיזנים סובייטיות. אך הצליחו להתחמק במידה רבה מהשליטה הריכוזית שכפה הפיקוד הסובייטי על יחידות הפרטיזנים השונות. ואכן, הנקו”ד ניסה להיטפל לאחים על פשעים כגון “כישלון ליישם עקרונות סוציאליסטיים במחנה”.
עשאהל גוייס לצבא האדום ונהרג בקרב. אחיינו של טוביה, יהודה, נאסר משום שהיה בעברו קצין בצבא פולין, אך הצליח להימלט.
נספח 6-
בשנת 1943, קיבלתי מכתב נוראי מהצבא. הודיעו לי שהבן שלי, ירחמיאל, נהרג בקרב.
ירחמיאל נשלח עם יחידתו למשימת כיבוש מיוחדת בקֶרץ’, הוא נחת בלילה על חוף הים בעיצומה של סערה, ותחת אש ארטילרית כבדה שלא הפסיקה לרגע. ההפגזה גרמנית חיסלה חלק גדול מהכוח שלו. ירחמיאל קפץ למים ושחה עד החוף, ושם המחלקה שעליה פיקד כבשה קטע חוף קטן והצליחה להחזיק בו שבוע שלם בלי אספקה ותגבורת. במשך שבוע 12 התקפות כבדות הם ספגו מהגרמנים, אבל הם הצליחו להתגונן כראוי וירחמיאל הרג במו ידיו חמישים נאצים!
ירחמיאל שלי ידע למה הוא נלחם ככה כמו אריה. כמה חודשים קודם לכן בקרב אחר, הוא הגיע לאחד הבורות שאליהם ירו הנאצים למוות בעשרות יהודים. הוא ראה את גופות היהודים חסרי האונים ונשבע לנקום בנאצים.
ואז הגיע הכדור הארור של הצלף, והוא נורה בראשו. ירחמיאל שלי מת. והנה הגיע אלי המכתב הארור מהמפקד שלו שמבשר לי את זה.
אבל כמה ימים אחר כך הגיע עוד מכתב! לפתע אני מקבל מכתב מירחמיאל עצמו, בכתב ידו האהוב, שבו הוא כותב שהוא רק פצוע, והוא בבית החולים! מיד נסעתי לבקר אותו, ושאלתי: “איפה מאושפז ירחמיאל, מהקרב בקרץ’?” אמרו לי שאין פה שום ירחמיאל, אבל יש פצוע קשה בשם מיליה.
מסתבר שבזמן שירחמיאל שכב מחוסר הכרה ללא מסמכים, אף אחד לא ידע מיהו, והצמידו לו את הכינוי ‘מיליה’, ומאז הוא החליט לאמץ אותו.
על אותו הקרב מיליה, ירחמיאל שלי, עוטר בעיטור הגבוה ביותר של הצבא האדום: “גיבור ברית המועצות”. מיליה הספיק להבריא ולהשתקם, לחזור לקרבות ולהיפצע שוב, ורק אז שוחרר בכבוד רב. ועם כל הכבוד הרב הזה, שלושים שנה מאוחר יותר צעד מיליה לבניין משרד ההגנה בקייב והחליט שהוא מחזיר את המדליה שלו!
אני אספר לכם איך זה קרה.
שנתיים קודם לכן עליתי אני, אבא שלו, לישראל, ומיליה החליט לבוא בעקבותי. אלו היו שנות השבעים של המאה הקודמת, ויהודים רבים היו מסורבי עלייה. רק מעטים הצליחו להשיג אישורים לעזוב את ברית המועצות ולעלות ארצה. אבל מעולם לא קרה שאחד מאותם נבחרים מעטים שקיבלו את עיטור הגבורה הגבוה ביותר של המלחמה הגדולה למען המולדת רצה לעזוב אותה.
זו הייתה מבוכה עבור המשטר. לכן הופעלו על מיליה לחצים שונים לוותר על העלייה לישראל, והבהירו לו בצורה ברורה- גיבור ברית המועצות לא יכול לעזוב את המדינה. עשינו הרבה מאוד הפגנות בשביל שיתנו לו לעלות לארץ.
יום אחד, מיליה- ירחמיאל פלזנשטיין הגיבור- פשוט הלך למשרד ההגנה בקייב, הוריד את כל האותות והעיטורים שלו, והניח אותם שם. הוא החזיר את עיטור גיבור ברית המועצות- וקיבל אישור לעלות לארץ ולהצטרף אלי, למשפחתו ולבני עמו.