מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

ירושלים והעם היהודי

ירושלים והעם היהודי

פעולה ליום ירושלים

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
זרעים | מעלות | נבטים | ניצנים
משך הפעולה
עד שעה
נושא
ירושלים | אירועי אייר
  • מתאים ליום חול
  • מתאים לשבת
  • פעילות פנים
  • קבוצה גדולה
  • קבוצה קטנה
  • קומונריות
3 מדריכים אהבו את הפעולה

מהלך הפעולה

 

שלב א’ 

נעמי שמר כתבה על ירושלים: “ירושלים של זהב”. נפרוס על הרצפה דף גדול ובו כתובות המילים “ירושלים של זהב”, ונשאל את החניכים מה הכוונה בביטוי ירושלים של זהב. האם נעמי שמר באמת התכוונה שירושלים עשויה זהב? למה כתבה כך? נגיע עם החניכים לכך כי הכוונה היא שירושלים יקרה וחשובה לנו מאוד, וכמו שזהב יקר בעינינו, כך גם ירושלים.

 

 

שלב ב’

נוציא חטיף שוקולד מגרה, ונשאל את החניכים מה היו מוכנים לעשות כאן ועכשיו כדי לקבל את השוקולד. מי שמוכן לעשות את המעשה הכי מטורף (וגם יעשה אותו) – הוא יקבל את השוקולד. קחו לעצמכם את מלוא הסמכות לקבוע איזה מעשה מטורף יותר, שימו לב שזה לא יהיה משהו ארוך מדי או כזה שפוגע במישהו אחר. אם הם לא “ממציאים” מראשם מעשים מטורפים, אפשר להציע משלנו, ולראות מי מוכן לעשות זאת.

 

לאחר שהוחלט על המעשה המטורף ביותר, הוא נעשה, והחניך קיבל את השוקולד, נוציא עוד אחד (אפילו יותר שווה) ונשאל את החניכים מה היו מוכנים לעשות כדי שזה שמימינם יקבל את השוקולד, ושוב, כמו מקודם.

 

כשמשהו חשוב לנו אנחנו מוכנים לעשות הרבה בשבילו.

 

שלב ג’

הרב גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, והיה בין הראשונים שהגיעו להר הבית ולכותל המערבי, מספר:

 

ראיתי איך שאחד הצנחנים התנדב לתלות את הדגל על גג המוזיאון. הייתה זו מסירות נפש תוך סיכון רב לפס על הצריח העליון ולתלות שם את הדגל כשהוא חשוף לצליפות מכל הצדדים. מיד החלו הערבים מהחומה על העיר העתיקה לצלוף על הדגל. אלפי כדורים נורו במשך שעות לעבר הדגל ולא הצליחו לפגוע בדגל.

 

לחייל שתלה את הדגל היה חשוב שכולם ידעו שירושלים נמצאת בשליטה ישראלית כעת, ולכן הוא היה מוכן לסכן את חייו כדי לתלות את הדגל.

 

שלב ד’

הקטע הבא מספר על יהודי-אתיופי שבגיל קטן עשה את דרכו מאתיופיה לסודאן, במטרה להגיע לארץ ישראל, נקריא לחניכים את הקטע, ונדבר עם החניכים על הגבורה ועל ההקרבה העצומה שילד קטן מפגין במסע כזה. נקודות לדיון מצורפות למטה.

 

כשהייתי ילד קטן, הייתי מדמיין מה קורה בישראל. הייתי יהודי בבית ספר נוצרי, והקללות כלפי היהודים גרמו לי להרגיש לא נעים. התחלתי לחשוב על הליכה לירושלים. הוריי סירבו לי. הם פחדו מהצפוי בדרך. הם הרי ידעו טוב ממני מה יכול לקרות בדרך. הייתי זקוק לכסף למסע, אבל לא ביקשתי. לא אמרתי לאימא שלי שאני הולך לירושלים. לא היה לי אומץ להגיד לה. ידעתי שאם אספר לה היא תבכה. הלכנו שלושה-ארבעה ימים לכיוון הבית של סבתא, שם המתנו במשך חודש עד שיגיעו מספיק אנשים ותהיה קבוצה גדולה שישתלם למורי הדרך לקחת אותנו [לסודאן]. בינתיים הגיע צבא של הממשלה לאזור. השהות במקום הפכה להיות מסוכנת, ואנחנו ברחנו ליערות. באתיופיה אסור לעבור ממקום למקום בלי אישור, באותו זמן, נוצרים ומוסלמים היו מחפשים יהודים. היינו ביער כשלושה שבועות. בלילות היינו מתגנבים לאכול. בסופו של דבר יצאנו לדרך. היינו שבעה יהודים ושני גברים מהאזור שידעו את הדרך. בהתחלה לא רצו לקחת אותי כי הייתי קטן. הלכנו מהר. הקצת היה מהיר. אני זוכר את היום הראשון שהלכתי. לא אשכח אותו לעולם. בבוקר שלמחרת לא יכולתי להזיז את השרירים שלי. הלכנו בלילה, גם בגלל השמש, וגם כדי שלא יתפסו אותנו. היה לנו אוכל יבש. במקום ללכת ישר היינו עוקפים בכל מיני דרכים כדי להגיע למקום שיש מים. כשהגענו לסודאן חשבתי שאני עולה ישר למטוס לירושלים. לא ציפיתי שיכול לקחת חודש, חודשיים, שנה, שנתיים בסודאן. בינתיים היו חולים. הזקנים והילדים הקטנים לא יכלו להחזיק מעמד הרבה זמן. גם חברים שלי לא החזיקו מעמד. בסופו של דבר הגעתי לירושלים.

 

 

  1. בהתחלה הילד אומר שהוא היה מדמיין מה קורה בישראל. באתיופיה, הוא מספר שלא היה לו טוב. איך לדעתכם הילד תיאר את ארץ ישראל?
  2. מהו הדבר הנועז ביותר שעשינו ללא ליווי הורינו?
  3. מה הם הקשיים שעליהם היה עליו להתגבר בדרך? (אוכל, מים, הליכה קשה, סכנה)
  4. גם כאשר הגיע לסודאן לא תמו הקשיים – הרבה לא שרדו את הדרך. היה צריך לחכות שם הרבה זמן, כשהוא לא יודע כמה זמן הוא עוד יחכה.
  5. מה לדעתכם נתן לו את הכוח לעבור את כל זה?

 

 

נספר לחניכים שיהודי אתיופיה תיארו את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש – ארץ שבה דבש וחלב זורמים בנהרות. את ירושלים הם תיארו כעיר שבכל מקום בה דורכים על זהב. בגלל הערך הגדול שהם ראו בירושלים, הם דמיינו אותה כך.

 

 

שלב ה’

לסיום, נמחיש לחניכים את גבורתם והקרבתם של יהודי אתיופיה למען ההגעה לירושלים באמצעות הסיפור הבא. במהלך הסיפור נעצור ונציג את הדילמות המתעוררות, ונשאל את החניכים לדעתם.

 

אימא העירה אותי באמצע הלילה. “לֵמלֵם, קומי”, היא אמרה, “הולכים לירושלים, תזדרזי, אין לנו הרבה זמן”. זינקתי מהמיטה. “ירושלים?”, התארגנתי במהירות, פחדתי כל כך. אימא אמרה שאם לא נמהר חייליו של הקיסר יתפסו אותנו. בדרך החוצה פגשתי את סבתא, היא הסתכלה עליי במבט עצוב. שאלתי אותה מה קרה, והיא ענתה שיכול להיות שנצא בלעדיה. היא זקנה וחלשה ורק תעכב אותנו. ראיתי שגם אימא מתלבטת מאוד אם לקחת את סבתא איתנו או לא.

 

  • האם לקחת את סבתא, למרות האפשרות שלא תעמוד בקשיי הדרך, או שעדיף להשאירה בבית ובכך להסתכן בכך שלא נראה אותה שוב לעולם?

 

אימא החליטה שלמרות קשיי הדרך היא לוקחת את סבתא, והוסיפה: “אם אצטרך, אשא אותה על גבי”. יצאנו לדרך. עשרות משפחות מהעפר בשיירה. מורה הדרך אמר לנו שעלינו ללכת בדממה מוחלטת. ההליכה בדממה הייתה עינוי בשבילי. טַרִיקוּ, אחי, הלך לצדי כל הזמן. כשכבר לא יכולתי יותר, חשבתי לעצמי שאלחש לטַרִיקוּ שאני עייפה וקשה לי. מצד שני, פחדתי שהחיילים ישמעו אותי.

 

  • מה הייתם עושים במקום לֵמלֵם? להגיד משפט בודד ובכך להקל על עצמה, אך להסתכן בכך שייתפסו, או להמשיך להתענות בשקט?

 

“אני אומרת”, החלטתי. “טַרִיקוּ, פניתי לאחי, אני עייפה וקשה לי”, כנראה שמרוב התרגשות דיברתי בקול רם משתכננתי. שמעו אותנו, ידעתי מיד. וכן, מהר מאוד הגיחו שני חיילים מבין השיחים. הם תפסו את אמי וכיוונו אקדח לראשה, 30 ביר (מטבע אתיופי) או ש… המסר היה מובן. הבאנו להם, לא הייתה לנו ברירה. לפני ששחררו את אמי, הם סטרו ללחייה בחוזקה, ואז זרקו אותה לעברנו. אמי, הגיבורה שלי, רק אמרה לי כל הזמן: “אל תרגישי אשמה, את ילדה נפלאה”, אבל אני את הלקח שלי למדתי.

 

המים שהבאנו מהבית הלכו ואזלו. אבי יצא לחפש מים, ונפצע קשות ברגלו בעת שניסה לרדת לנהר ולמשות מעט מים בשבילנו. לא ידענו איך לסחוב אותו עימנו, ומורה הדרך הציע שנשאיר אותו, מפני שהוא יעכב את השאר. לאחר ויכוח סוער שנמשך שעות, החליט אחי לשאת את אבי על גבו עד לתחנה הקרובה. מצבו של אבי הדרדר. הוא החל להזות, רעד מקור. ההצעה להשאירו עלתה שוב.

 

  • מה הייתם עושים במקרה שכזה? להשאיר את האב החולה בדרך או לא?

 

החלטנו שאחי, טַרִיקוּ, יישאר עם אבי, ואנחנו נמשיך עם השיירה לסודאן. הפרידה הייתה קשה ורווית דמעות. סבתא לא האמינה שהיא ממשיכה במסע ובנה נשאר מאחור. גם לה המסע היה קשה, אך ה’ היה בעזרה והיא הצליחה להתמודד. לבסוף המשכנו במסע.

 

לאחר זמן סיפר לנו טַרִיקוּ את אשר עבר עליו כשעזבנו. הוא טיפל באבי כמיטב יכולתו, אך מצבו של אבי הדרדר מיום ליום. לאחר ארבעה ימים נפטר אבי. טַרִיקוּ התלבט אם לקוברו, ובכך להסתכן מאוד, שכן כריית קבר לוקחת זמן ויכולה להזמין שודדים, או להשאיר את גופתו של אבי ובכך לחלל את כבוד המת.

 

  • מה אתם הייתם עושים במקומו של טַרִיקוּ?

 

טַרִיקוּ החליט לקבור את אבי למרות הסכנה שבדבר. הוא עבד בעיקר בלילה, וביום הסתתר. כאשר סיים את המלאכה, קבר את אבי והמשיך בדרכו לחבור אלינו.

 

אנו המשכנו בדרך יחד עם השיירה. בשלב מסוים ביקשה סבתא: “אנא, השאירו אותי כאן, איני יכולה לעמוד עוד בתלאות המסע, ואיני רוצה להיות למעמסה עליכם”. אמי הביטה בה ארוכות ושתקה כמהרהרת בדבר.

 

  • מה הייתם מציעים לעשות? להשאיר את הסבתא או לא?

 

אמי בגבורתה החליטה שעייפות הדרך אינה סיבה מספיק טובה להשאיר אדם יקר מאחור, ולכן החליטה לקיים את הבטחתה. אימא סחבה את סבתא על גבה מאותו רגע ועד הגיענו לסודאן.

 

הגענו לסודאן. גם סבתא הצליחה, הרבה בזכות אמי, לעבור את המסע. פצע נפער בלבנו עם מותו של אבא, אך הייתה גם שמחה גדולה על כך שסיימנו את החלק הראשון והקשה של המסע לירושלים. חלום של 2,000 שנה החל להתגשם.

 

 

סיכום

 

יהודים רבים הקריבו למען ירושלים. במלחמת ששת הימים כ-200 יהודים הקריבו את חייהם בקרב על ירושלים. יהודי אתיופיה הותירו את כל רכושם ואת כל עולמם מאחוריהם על מנת להגיע לירושלים. רבים מהם הקריבו את חייהם בדרך אליה. כל זה משום החשיבות הגדולה של ירושלים, העיר הקדושה, לעם היהודי. ביום ירושלים אנו מציינים גם את הנספים בדרכם מאתיופיה לישראל, וכדאי שניקח לליבנו את ההקרבה העצומה שעשו יהודי אתיופיה בשביל להגיע לירושלים.

דעתך חשובה לנו