תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: מגדל שלם

הנחו את החניכים לבנות מגדל מכוסות חד-פעמיות. אפשר לערוך תחרות בין שתי קבוצות.

כשהחניכים יסיימו בקשו מהם לחזור לשבת במעגל. הוציאו כוס אחת מהמגדל.

סכמו: מה קרה פה? במגדל כוסות כל כוס תורמת לגובה המגדל, ליציבות שלו, למראה שלו. רק כשכל הכוסות שם, יש לנו מבנה שלם. אם כוס אחת חסרה, זה מורגש.
ככה גם בחברה שלנו לכל אחד בחברה יש מקום משלו, וכשכולם יחד נוצרת חברה שלמה וטובה.

שלב א: חובה חברתית או "מעשה טוב"? (הבדל בתפיסות)

דיון: חלקו לכל חניך וחניכה שני פתקים: לבן (מעשה טוב, חסד) ואדום (חובה, יחס שווה).

הקריאו את המקרים (נספח 1). בכל מקרה החניכים מרימים פתק ובוחרים אם זו "טובה" שאני עושה לחבר או שזה משהו בסיסי שחייב לקרות בשבט.

שימו לב: במקרה האחרון (הנגשת הסניף) הסבירו: כמו שחובה לבנות דלת לסניף כדי שכולם ייכנסו, חובה לבנות כבשׁ (רמפה) כדי שחניך בכיסא גלגלים ייכנס. זה לא חסד, זו הדרך היחידה שהסניף יהיה פתוח לכולם.

ספרו לחניכים על יובל וגנר, מנכ"ל עמותת נגישות ישראל (נספח 2).

שאלו את החניכים: מה מפריע ליובל?
(נגישות, דעות קדומות)

סכמו: כשאנחנו חושבים ששילוב זה רק "חסד", סוג של "מעשה טוב", אנחנו מרגישים שאנחנו עושים טובה או עושים משהו מרחמנות.
כשאנחנו מבינים מהי המשמעות של השילוב, שזו חובה מוסרית לתת לכולם יחס שווה, ושרק ככה האדם בעל המוגבלות יכול להשתלב בחברה (ממש כמו יובל שסיפרנו עליו), אז נפעל בהתאם למשמעות.

שלב ב: לראות את השונות

בשלב זה הדגישו לחניכים ששונות קיימת אצל כולם.

התחילו במשחק הקטגוריות (נספח 3): הקריאו לחניכים קטגוריות, ועל החניכים להסתדר בקבוצות כמה שיותר מהר על פי הקטגוריות.
אפשרות נוספת: שחקו הרוח נושבת (נספח 4): יושבים במעגל, וכל מי שההגדרה נכונה לגביו, קם ומחליף מקום עם החברים האחרים שקמו.

דיון:

האם השוני הזה הופך אותנו לפחות חברים?
האם השוני הזה משפיע עלינו?

סכמו:

אנחנו שונים זה מזה: לכל אחד יש תכונות אחרות, תחביבים מגוונים ודברים אחרים שאנחנו אוהבים לעשות, כל אחד גדל בבית אחר, ויחד אנחנו מרכיבים משהו שלם ומגוון.
בפעולת אמצע השבוע ראינו שכל אחד נותן את החלק שלו לפאזל, וככה נוצר משהו שלם שמכיל את כולם: כולם מרגישים נוח ונעים במרחב, כולם מרגישים שווים זה לזה.

שלב ג: הקצב של השבט

בשלב זה הדגישו לחניכים שהאחריות על השילוב היא על הקבוצה כולה.

שחקו מרוץ שליחים. חלקו את השבט לשתי קבוצות. כל חבר בקבוצה צריך לרוץ בתורו לנקודה מסוימת ולחזור, ורק כשהוא חוזר החניך הבא יכול לצאת. הקבוצה שכל חבריה סיימו את המסלול מנצחת.

דיון: שאלו את החניכים בהרמת יד: מי רצה להיות בקבוצה המנצחת?
אם רציתם להיות בקבוצה המנצחת, למה לא ליצור את קבוצות החלומות, שאליה מתקבלים רק המהירים ביותר?

סכמו את הדיון בשאלה: יכול להיות שאם ניצור את קבוצות החלומות, לא כולם יוכלו להשתתף? אם אנחנו נבחר שכל מי שיכול להיות בשבט הוא רק מי שהוא מהמהירים ביותר, או רק מי שגר עד מרחק של עעעשר דקות מהסניף, או כל הגדרה אחרת, אז חלק מהחניכים פשוט לא יוכלו להיות בשבט. אם במסע השבט ילך בקצב של החניכים הכי מהירים, חלק מהשבט פשוט יישאר מאחור. א
נחנו לא יכולים לתת לדבר כזה לקרות, יש לנו אחריות: האחריות שהשבט יכיל את כולם וייתן לכולם מקום שווה. האחריות שלנו כיחידים בתוך קבוצה, היא לתת לכולם להרגיש בנוח, למצוא את דרך האמצע, את הקצב הנכון, את השילוב הנכון, את הדרך שבה כולם מרגישים נוח ונעים במרחב, כולם מרגישים שווים זה לזה, לכל אחד מאיתנו יש את האחריות לכך.

סיכום

ערכו סבב בין החניכים, וכל אחד בתורו ישתף מה הדבר שהוא אוהב בשבט, הדבר שהופך את השבט למיוחד בדיוק איך שהוא.

הקריאו לחניכים את הקטע "ניסים" של יהודה עמיחי (נספח 5).

סכמו: קל להביט מרחוק ולהגיד ששילוב הוא דבר יפה וצריך לתת לכולם להיות שותפים, אבל הביצוע לפעמים קצת קשה ודורש מאיתנו לוותר או להתאמץ. בסופו של דבר אנחנו יוצרים את השבט שלנו: השילוב אינו טובה שאנחנו עושים לאחרים, השבט הוא הבית של כולנו, והאחריות שלנו היא שכולם ירגישו בו בנוח. ככה אנחנו בונים שבט חזק שכולם בו שווים וכולם חלק מהשלם.

נספחים

נספח 1

1. חניך פותח חטיף ומחלק לחברים
2. לשמור חמצוץ לחבר שיצא לרגע מהתפילה
3. לשלב את כולם במשחק כדורגל בשבט
4. לגשת לחניך חדש שיושב לבד בצד
5. להנמיך את המוזיקה אם יש חניך שזה מפריע לו
6. לחלוק בקבוק מים בטיול
7. לבנות כבשׁ (רמפה) בסניף לכיסא גלגלים

נספח 2
סיפורו של סגן אלוף יובל וגנר (על פי אתר נגישות ישראל)

סגן אלוף יובל וגנר (60) יושב מדי יום במשרדו שבבסיס פלמחים וצופה במטוסים ובמסוקים הממריאים ונוחתים, יוצאים וחוזרים מאימונים ומפעילויות מבצעיות. לעיתים הוא נזכר איך פעם הוא היה מי שיושב בתא הטייס ומטיס בשמיים את מסוק הקוברה שלו. קרוב לשלושים שנים חלפו מאז שהוא סיים את קריירת הטיסה שלו. תקלה טכנית גרמה למסוקו להתרסק לתוך פרדס. יובל נפצע קשה מאוד, הוא נעשה נכה, ומאותו היום הוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממקום למקום.
יובל לא ויתר. הוא המשיך לשרת בחיל האוויר בתפקיד אחר באחריות ובמסירות.
עברו השנים. יובל התחתן ונולדו לו ילדים. כשהילדים גדלו, הוא רצה לצאת איתם לטיול, ללכת לבריכה, לשבת בבית קפה, לצאת לחופש כמו כל משפחה.
אבל אז הוא גילה משהו כואב.
הרבה מקומות פשוט לא התאימו לאנשים בכיסא גלגלים.
היו מדרגות בלי רמפה, דלתות צרות מדי, שבילים שאי אפשר לעבור בהם, היו מעליות קטנות מדי או כאלה שלא עבדו.
"כשנולדו הילדים הבנתי שאני לא ממש יכול לזוז ולעשות איתם דברים. רצינו ללכת למקומות, לקאנטרי קלאב, לבית קפה, לנופש במלון, ופשוט לא היה אפשר. כשאתה לבד, אתה מתמודד איכשהו, אתה בוחר ללכת למקומות אחרים, או שפשוט עוזרים לך לעלות עם הכיסא. כשאתה עם משפחה התחושה היא שונה. מהר מאוד הבנתי שבמדינה שלנו זאת המציאות… יש פה מבצע אחד פלוס אחד – אתה גם הופך לנכה וגם נכנס למעצר בית. אף אחד לא רוצה שיהיה סביבו אנשים עם מוגבלות. מצד אחד הגורל כבר הורע, ואתה עם מוגבלות מסוימת, ומצד השני המצב הופך גרוע יותר כשאף אחד לא בוחר להקל עליך, ואתה פשוט נשאר בבית".
יובל הרגיש עצוב ומתוסכל. הוא לא רצה להישאר בבית. הוא רצה להיות חלק מהחיים. ואז יובל קיבל החלטה. מקום לכעוס בשקט – הוא החליט לפעול. יובל כתב מכתב לנשיא המדינה באותה תקופה, עזר ויצמן, וסיפר לו על הקושי של אנשים עם מוגבלות בישראל. להפתעתו, כבר באותו שבוע התקשר אליו הנשיא בעצמו.
הם דיברו, והנשיא אמר ליובל משהו חשוב: “אתה צריך להקים עמותה שתעזור להפוך את ישראל לנגישה יותר”. ככה נולדה עמותת “נגישות ישראל”.
יובל ידע שחיל האוויר הוא הבית השני שלו, ולכן ביקש שהצבא יהיה הראשון שידאג לנגישות לאנשים עם מוגבלות.
לאט־לאט החלו להנגיש בסיסים ומתקנים, וכיום כל מבנה חדש בצבא נבנה בצורה נגישה לכולם.
הצבא גם התחיל לגייס צעירים וצעירות עם מוגבלויות, לתת להם תפקידים מתאימים ולאפשר להם להרגיש שייכים ומשמעותיים.
כששואלים את יובל מה הבעיה הגדולה ביותר של אנשים עם מוגבלות, הוא עונה בלי לחשוב פעמיים: לא המדרגות. לא הכיסא. אלא הדעות הקדומות. יובל מאמין שאם נלמד להסתכל אחד על השני בלב פתוח, אם נבין שכל אדם יכול לתרום בדרכו – נוכל לבנות חברה טובה, רגישה ושוויונית יותר.

נספח 3

קטגוריות: מספר אחים, קבוצות כדורגל, בתי ספר, חיות מחמד, חודש לידה, אות ראשונה בשם, חג אהוב, מידת נעליים, צבע חולצה, טעם גלידה אהוב, צבע עיניים

נספח 4
הרוח נושבת לכל מי שיש לו עיניים כחולות, לכל מי שנעל היום נעלי ספורט, לכל מי שהולך ברגל לבית הספר, לכל מי שיודע לנגן, לכל מי שהרגיש פעם לא שייך, לכל מי שחושב שאנחנו צריכים להיות חברה בה כולם מרגישים בנוח זה עם זה, לכל מי שאוהב את חג פורים, לכל מי שאוהב לטייל

נספח 5

"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס

אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.

אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם

רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו…" ("ניסים", יהודה עמיחי)