תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: מה אתם הייתם עושים?

הראו את התמונה (נספח 1) או תארו את הסיטואציה במילים, ושאלו את החניכים: מה הייתם עושים? מה עלול לקרות אם תיתנו לקיפוד לשבת לידכם?

עוד נפגוש את הקיפוד בהמשך…
* קישור לסרטון המלא, ניתן גם לשלוח אותו לחניכים שיצפו לפני שבת כהכנה לפעולה: https://youtu.be/Icx7hBWeULM)

שלב א: רק לפתוח את הלב

קראו את הקטעים (נספח 2):

לאחר הקריאה, שאלו את החניכים:
*  לפי הקטעים שקראנו, מהו האתגר הגדול ביותר לאנשים עם מוגבלות?

סכמו: ראינו כי האתגרים הגדולים ביותר לאנשים עם מוגבלות נובעים מתגובת הסביבה אליהם ולא מהמוגבלות עצמה. יש לנו, החברה, הזדמנות ואחריות ליצור סביבה מכילה יותר.
עלינו לזכור:
א. אנחנו, החברה, צריכים להתייחס למצב האמיתי של האדם עם המוגבלות ולא להמציא לו עוד מחלות ומוגבלויות.
ב. לא לרחם עליו, להתנהג אליו כשווה בין שווים.
במקום גישה של רחמים או פחד מלגשת בכלל, נוכל לבחור בגישה שבה נראה את האדם המלא שמאחורי כל אתגר ולפגוש אותו בגובה העיניים, זה הכי ישמח אותו.

שלב ב: מי הקיפוד?

הציגו לחניכים את התמונה. (נספח 3)
שאלו אותם:

• בהקשר של ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים, מי הקיפוד? אנחנו? מי ששונה מאיתנו?
• האם הפתרון שבו שמים ספוגיות על הקוצים שלנו הוא התפשרות? האם משנה אם הקיפוד שם לעצמו את הספוגיות או אם החברים שלו נתנו לו אותן?
• בתחילת הדרך, כשהקיפוד עלה לאוטובוס וביקש לשבת, היו שאמרו לא, היו שהסיטו מבט, היו שניסו אבל זה לא ממש הסתדר. מה לדעתכם הכי כאב לקיפוד? ומה כואב לחברה מסביב?
• בהקשר של אנשים וילדים עם מוגבלות, איך נוכל להישיר אליהם מבט?

סכמו: בכל מקרה נוכל לבחור איך להתנהג, אם להתאים את הסביבה אלינו, למה שטוב ומתאים לנו, או להתאים את עצמנו לסביבה, למי שזקוק ליותר רגישות מצידנו. ההתנהלות שלנו תוכל לאפשר לאנשים עם מוגבלויות להיות שותפים בחברה כולה (והיא עלולה גם למנוע זאת מהם).

שלב ג: מרֵעַ לאח

קראו את דבריו של הרב סולוביצ'יק (נספח 4) כהדרכה להתנהלות עם אנשים הזקוקים לעזרתנו (תוכלו לפרט סביב כל חלק מודגש בפסקה):

סכמו: הרב סולוביצ'יק מדריך אותנו כי יש הבדל בין אדם שרק יודע מה קורה לאנשים שסביבו ובין אדם שממש חווה איתם את חייהם, מזדהה ומשתתף איתם בצערם או בשמחתם. סיוע פיזי-חומרי אינו הדבר היחיד שהעזרה נמדדת בו, הצדקה באה לידי ביטוי גם בגילוי חמלה, אהבה והזדהות, שגם הן חלק מהמעטפת שנותנת את המקום להשתלב ולהתמודד עם אתגר.

סיום: משחק המרשמלו
כל חניך וחניכה יקבלו מרשמלו (אפשר גם עם שיפוד) וישתפו איזה ספוג הם שמים על אחד ה'קוצים' (הספוג הוא הקבלה – מה החניכים מוכנים לקבל עליהם כדי שלא להתעלם, אלא לאפשר לכל אדם להיות שותף ולהרגיש שייכות ושותפות בחברה)

סיכום

בפעולה עסקנו בקשר שבין היחיד לחברה ובאחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו לבחור בשילוב. הבנו שלאנשים עם מוגבלות יש מקום מלא בחברה, ושלעיתים האתגר המרכזי אינו בקושי האישי אלא בתגובת החברה ובהתנהלותה. למדנו ששילוב אמיתי דורש מהחברה רגישות, הקשבה והתאמה, גם אם הדבר כרוך בוויתור אישי קטן, מתוך הבנה שהרווח החברתי גדול ורב ערך.
דרך הלימוד והדיון התחזקה ההבנה שעזרה אינה מתמצה בסיוע מעשי בלבד, אלא כוללת גם חמלה, הזדהות ונוכחות אנושית. בסיום הפעולה התבקשו כל חניך וחניכה לחשוב מה הם מוכנים לקבל עליהם כדי שלא להתעלם, אלא לאפשר לכל אדם להיות שותף ולהרגיש שייכות לחברה.

הצעה לצ'ופר

"זה רק לפתוח את הלב
זה רק לשמוע, לקבל
זה רק להיות פחות אני בשביל עצמי
ומה כדאי לי להביא הפעם בשבילך?
בשבילך"

(יובל דיין)

"ברגע שאדם מתחיל להפנים את עצם קיומו של האחר – לא רק להכיר אותו אלא גם לחוש בקיומו, לחוות את שמחותיו ואת תסכוליו, את כאביו או תקוותיו – אזי הוא הופך מרֵעַ לאח"

(הרב סולוביצ'יק)

נספחים

נספח 1

נספח 2

קטע 1: "כשאנשים עוצרים להקשיב ולהכיר, היחס משתנה והפחד נעלם"

עידית לוי היא אישה המתמודדת עם מוגבלות שכלית-התפתחותית בתפקוד גבוה. היא חיה חיים מלאים בקהילה, אך מתמודדת יום-יום עם הקושי הגדול ביותר שאינו נובע מהמוגבלות עצמה – אלא מהיחס של הסביבה. עידית מספרת על חוויות של לעג, השפלות ומבטים פוגעניים במרחב הציבורי, כמו אותה נסיעה באוטובוס שבה צחקו עליה וביקשו שלא תשב לידם, ואיש מהנוסעים לא התערב. מצבים כאלה גורמים לה תחושת בדידות ופגיעה עמוקה, וממחישים כיצד חוסר קבלה וחוסר מעורבות של החברה מקשים עליה הרבה יותר מכל קושי אישי.

דווקא מתוך ההתמודדות הזו בחרה עידית להשמיע קול. היא משתפת את סיפורה האישי בפני ילדים ובני נוער, ומספרת גם על החיים עצמם – על המשפחה, החברות, הבית והחלומות שלה – כדי שיראו את האדם שמאחורי ההגדרה. במפגשים הללו היא חווה יחס אחר: הקשבה, שאלות, חיבוק והבנה. עידית מדגישה שכשאנשים עוצרים להקשיב ולהכיר, היחס משתנה והפחד נעלם. הסיפור שלה מדגיש את האחריות של החברה: היא יכולה להכאיב דרך זלזול ואדישות, אך גם לרפא ולחזק דרך קבלה, מעורבות וראיית האדם כפי שהוא. (מתוך: YNET)

קטע 2: "אנחנו חזקים יותר כשאנחנו ביחד"

כשטליה הראל בז'רנו – העובדת הראשונה ב'כנפיים של קרמבו' – הגיעה לעמותה, היא הבינה מייד שזה מקום אחר. באחד המפגשים הראשונים שלה היא שוחחה עם נער בכיסא גלגלים שכתב לה על לוח התקשורת שלו: "אל תרחמו עלינו". באותו רגע היא הבינה שהכוח האמיתי של התנועה לא נמצא בפעילות עצמה, אלא בחיבור האנושי שנוצר שם – חיבור שבו ילדים עם ובלי מוגבלויות נפגשים כשווים ומגלים שהם פשוט רוצים להיות חברים.

בתנועה נוצר עולם שבו החברה היא מנוע של תמיכה, שמחזק כל ילד וילדה. הילדים מגיעים בכל שבוע כדי להיות יחד – לצחוק, ליצור, לדבר – והם בונים סביבם קהילה שמרגישה כמו משפחה. אף אחד לא נחשב "עוזר" או "נעזר", כולם פשוט חלק מקבוצה שמחזיקה אחד את השני. כך נוצר מקום שבו שילוב אינו סיסמה, אלא מציאות יומיומית שמראה שלכולנו יש מקום, ושאנחנו חזקים יותר כשאנחנו ביחד. (מתוך: כלכליסט)

נספח 3

נספח 4

"כל עוד האדם מודע לקיומם של אחרים, הוא מוגדר כרֵעַ, מכר או שכן. אך ברגע שבו הוא מתחיל להפנים את עצם קיומו של האחר – לא רק להכיר אותו אלא גם לחוש בקיומו, לחוות את שמחותיו ואת תסכוליו, את כאביו או תקוותיו – אזי הוא הופך מרֵעַ לאח. זו מדרגה גבוהה יותר של קיום יחד, של קשר הדדי וחברות… הרמב"ם מדגיש יסוד זה של אחווה בקשר למצוות הצדקה: 'וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו?' (הלכות מתנות עניים י, ב). האדם חייב לסייע לחסר המזל ולהשתתף בצרותיו ובכאבו. הצדקה, מן הצד ההלכתי, איננה כוללת רק הושטת סיוע חומרי. גם נטילת חלק בחוויות וגילוי אהדה וחמלה הם חלק ממצווה זו. לעיתים דבר זה מתאים וחשוב אף יותר מן הסיוע החומרי שיכולים אנו להושיט" (הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, חזון ומנהיגות)