תקופת שלושת השבועות, תשעת הימים והשבוע שחל בו תשעה באב הינם ימים של זיכרון וכאב בעם ישראל. בתקופה זו – מי”ז בתמוז ועד תשעה באב, אנחנו עוצרים כדי להתאבל, לכאו ולזכור את אשר אירע לבית מקדנו ולירושלים.

גם בסניף אנו מחויבים להתעסק בנושא ברצינות גמורה, ועל כן מוצע לפנייך ערב לימוד לתשעה באבל חבריא ב’ – אליו צריך להתייחס במלוא הכובד והרצינות.

ראשית יש לערוך פרסום נכון לערב הלימוד – לדבר עם החבר’ה באופן אישי ולפרסם. אם יש לך קצת יותר זמן היינו מציעים לך לעשות הזמנות ממש. בתוך ההזמנה אפשר שיופיע הקטע “נפוליאון והיהודים”, ואח”כ פרטים על הערב ועל תוכן הזמנים.

הצעות לערב:

• שיחה מפי איזה רב רציני שידבר על תשעה באב – מהכיוונים שתבחרי ואפשר גם שתי שיחות, במידה והחבר’ה בנויים לכך)
• שיחה  או דו-שיח עם בוגר רציני בנושא היום
• לבנות דף לימוד רציני
• כיבוד קל

מומלץ בחום לקרוא את הקטע – “נפוליאון והיהודים” לפני כולם בפתיחת הערב.

בהצלחה ובתפילה לגאולה שלמה!

נפוליאון והיהודים

אגדה

לפני כ- 200 שנה, באחד הערבים, יצא הקיסר נפוליאון – שגילה עניין מיוחד ביהודים ובדתם, כידוע – לסייר ברובע היהודים בעיר הבירה.

משהתקרב לרובע – הופתע: פנסי הרחובות אינם דולקים, בתי כל היהודים נעולים וחשוכים, דממה וחושך בכל הרובע, איש אינו נראה. הדבר הגביר את סקרנותו: וכי אירע דבר חמור? האם פרעו ביהודים שלי ואני לא ידעתי?

נפוליאון פקד על הרכב להמשיך בנסיעה, עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים. מרכבתו התקדמה לעבר מקור האור, שנתגלה כבנין מרכזי וגדול מאוד. ירד נפוליאון ממרכבתו, פתח את דלת הבניין… ולעיניו נתגלה מחזה מדהים: כל יהודי הרובע התכנסו בבית- הכנסת, , ישובים על הריצפה, מנגינת נכאים בוכיה בוקעת מפיותיהם, הפנסים כבויים, ורק נרות מועמים מפיצים אור קלוש

קרא הקיסר לראש הקהל, ושאלו בפליאה לפשר הדבר. “מלחמה קשה ועקובה מדם”, ענה ראש הקהל, “בין ישראל לאיטליה, הצטמצמה בשלבה האחרון סביב מבצר לאומי חשוב מאוד שלנו. יותר משהיה זה מעוז בטחוני היה מבצר זה מרכז החיים, מעוז ברוח שהחזיקה וחיזקה אותנו. היה ברור שאם יפול המבצר – יוכרע הקרב לרעתנו. ביום זה, תשעה באב לפי לוח שלנו – המבצר נכבש ונשרף, ואנו עצובים ובוכים”.

כיוון שנפוליאון, המפקד העליון של צבא המעצמה הצרפתית, לא זכר ברגע זה את הקרב האמור, שאל: “מתי נערך קרב זה עליו אתם כה מדוכאים?”. “אדוני המפקד”, כך ענה היהודי , “לפני כ – 2000 שנה “.

התפרץ נפוליאון בקול נרגש, קבל עם ועדה: הנשמע כדבר הזה שאדם שאבות אבותיו קיבלו סטירה חזרה, יבכה היום את כאבה? עם המסוגל לשמור על חויית חורבנו הלאומי אלפיים שנה, ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר. עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו”.