איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה סניפיתהשואה הייתה אירוע מטלטל שחווה העם היהודי. קשה לנו לעכל אירוע כזה, להבין איך דבר כזה קורה, ובעיקר קשה לנו לדמיין אותו. שואה, לדאבוננו, איננה נחלת העבר. שואה היא "תוכנית מגירה" של חלק מהגויים כלפינו בגלוי, ושל חלק מהם בתת-ההכרה. בדור שלנו, הזוכה לחיות לצד ניצולי שואה, עלינו לשמר את הזיכרון, לנסות להתחבר ולהרגיש את הכאב כדי שלא לשכוח לעולם את הזוועות. הרב הנדלר כתב כך: "אמרו חז"ל: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך' (אבות ג'). דרשו דורשי רשומות – דע מאין באת, ומתוך כך תדע גם לאן אתה הולך. לימוד ההיסטוריה בכלל, וזיכרון השואה בפרט אמור להיות עבורנו אבן יסוד, ציון דרך, במהלך חיינו הפרטיים והלאומיים. הידיעה מאין באנו מלמדת אותנו את המעלות ואת החסרונות שיש בעברנו, ומתוך כך את השליחות הגדולה המוטלת על כתפינו לשנות את הטעון שינוי, ולהמשיך את המחייב המשכיות. דווקא השואה שהייתה אחד המצבים הקיצוניים ביותר שעבר עמנו, הציפה ערכים רבים הדורשים התייחסות מצידנו, אנו, זוכרי השואה. במישורים הפרטיים צפו ועלו ערכים דוגמת רוח האדם, ערבות הדדית, הומניזם, התמודדות עם משברים, התא המשפחתי, אמונה ועוד. במישורים הלאומיים צפו ועלו ערכים דוגמת גלות וגאולה, ארץ ישראל, עם ישראל ועוד. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מה למדנו? במה התקדמנו כתוצאה מן הזיכרון הצורב הזה? האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שקדושי עמנו הטילו על שכמנו?
זיכרון שכזה יהפוך להיות אבן בנין בעתידנו האישי והלאומי. גלי האבנים הללו, אבני הזיכרון, יהפכו ליד ושם לזכרם, לכבודם, לצוואתם".
בטקס זה נחבר בין עבר להווה, נתחזק מהעוצמות ומהאור שנגלה דרך הסיפור ההיסטורי והמסע של עמנו, ניתן מבט של "ודור יקום וחי", נתבונן על היכולת של העם היהודי לקום ממשבר, לבחור בחיים ולהמשיך לבנות את עתידו באמונה, בעשייה ובהוספת קומה חדשה לגאולת העם והארץ.
ציוד:
המלצות:
הקדמה
את הטקס יעבירו מלבד המנחה המרכזי כמה דמויות (חניכים או מדריכים). נכנה אותן "דובר א", "דובר ב" וכו'. אפשר גם לשתף עוד דוברים ולהחליף ביניהם.
שלב א – פתיחה
מנחה מרכזי: שלום לכולם, נא להשתיק טלפונים ולתפוס מקומות כדי לכבד את הטקס.
היום אנו מתכנסים לזכור את ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה – אנשים, נשים וטף, קהילות שלמות שנגדעו באכזריות. השואה הייתה אחד האירועים הקשים והמטלטלים בתולדות עמנו – חורבן של חיים, של משפחות, של עולמות רוח ותרבות.
בתוך הזיכרון והכאב אנו מבקשים השנה להתבונן במה שקם לאחר מכן. מתוך האפר והחורבן קם דור שבחר להמשיך. דור שבנה בתים, הקים משפחות, חידש קהילות והיה שותף לבניין מדינת ישראל. הטקס השנה נושא את הכותרת 'ודור יקום וחי' – זיכרון שאינו מסתיים באבל בלבד אלא קורא לנו לשאת את הלפיד הלאה. אנו צריכים לשאול את עצמנו: במה התקדמנו בעקבות הזיכרון הצורב הזה? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שששת המיליונים שנרצחו הטילו על שכמנו?
השנה הזיכרון הזה פוגש אותנו אחרת. בתוך שנתיים וחצי של מלחמה על ביתנו, מלחמה שבה שוב עמדנו מול רוע שביקש להכחידנו, אנו מבינים כי שואה, לדאבוננו, איננה נחלת העבר. שואה היא תוכנית מגירה של חלק מהגויים כלפינו בגלוי, ושל חלק מהם – בתת-ההכרה. כעת המילים 'ודור יקום וחי' מקבלות משמעות מצמררת וחשובה מתמיד. אנחנו מבינים היום שהקיום שלנו כאן אינו מובן מאליו. עלינו מוטלת האחריות לעורר מלחמה על הקמים עלינו לכלותנו. את ממשיכיהם של הנאצים בשנאת היהודים וברצון להשמידנו יש לשנוא, ולפעול בכל הדרכים כדי למגרם.
אנחנו עומדים כאן היום כדי לומר: השרשרת היהודית לא נקטעה. מהחורבן של השואה ועד המאבק של היום – עם ישראל חי! עם ישראל קם מתוך הכאב והשכול של המלחמה, מתאזר בגבורה ובוחר בחיים: חיים של נתינה, חיים של ערבות הדדית, חיים של הוספת טוב, אמונה ובניין.
שלב ב – יזכור וא-ל מלא רחמים:
מנחה מרכזי: אנו מזמינים את _______ לקריאת תפילת "יזכור" לחללי השואה, ולאחר מכן "א-ל מלא רחמים". הקהל מתבקש לעמוד (נספח 2).
(*כדאי שמישהו מכובד ורשמי יקריא את התפילות הללו: רב, אחד ההורים)
מנחה מרכזי: אפשר לשבת.
שלב ג – קטעי קריאה
מנחה מרכזי: השואה הקשה גילתה בתוכה אנשים חזקים, בעלי אמונה, חלומות ותפילות. בין המילים והעדויות שנשמע עכשיו עולה בקשה אחת גדולה: לזכור ולא לשכוח, ולהמשיך להאמין באמונה שלמה.
דובר 1 –
קטע פתיחה
שימו לב, לקטע זה שתי אפשרויות:
אפשרות א: קטע קריאה בשילוב סרטון; אפשרות ב: קטע קריאה בלבד (נספח 3)
שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל דוד פסטג היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל היה ידוע בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו התפלל. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש שסחף את כל שומעיו.
חייו החומריים היו צנועים למדי. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים היו חלק מבית המדרש של הרבי ממודזיץ'.
כעת נדחס ר' עזריאל דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף ששיוועו למעט אוויר ומים נדחסו באכזריות בידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.
מול עיניו של ר' עזריאל קמו לפתע המילים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בליבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.
את ההמשך הסיפור אפשר להקרין את הסרטון המצורף מדקה 2:16 עד דקה 6:33 https://www.youtube.com/watch?v=DNSp4EfNbUw
דובר א' מסיים: הרבי ממודז'יץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל דוד פסטג בכל העולם כולו. "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים" אמר, "ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו."
מעבר: https://www.youtube.com/watch?v=zIY8OF0HQ7g אני מאמין (צמאה)
מחנה מרכזי: האנשים בשואה המשיכו כל העת להאמין באמונה שלמה, להחזיק ברצון לחיות חיים רגילים. כשהניגון "אני מאמין" והציפייה למשיח חרוטים על דגלם, הם מצאו נקודות של אור, תקווה ואמונה.
דובר 2:
דבריה של אורה ביקובה, בת 12, שנרצחה באושוויץ:
לא… לא… אלי – אנחנו עוד רוצים לחיות.
אל תדלדל כל כך את שורותינו.
אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות,
יפה וטוב יותר. רבה עוד מלאכתנו.
מעט ילדים פה נשארנו
אין אבא, אין אימא, אין דוד
מעט ילדים לבדנו
שומעים מנגינות רחוקות.
יש ארץ, כך שרה לי אימא
צומחים בה עצים מתוקים,
לארץ הזאת עוד נגיע –
נעופה כמו ציפורים.
שירים שם תלויים בשמיים
ציפורים עליזות ושמחות
ולנו רק גדר ותיל
איך נעוף אל הארץ הזאת?
דובר 3:
פרימו לוי גורש לאושוויץ מאיטליה, והיה אחד מעשרים יהודים מהמשלוח שלו ששרדו. בספרו "הזהו אדם" הוא מתאר כי לאחר שבוע של שהייה במחנה, הפסיק לרחוץ את פניו בבוקר, משום שחש שהדבר חסר משמעות. אחד האסירים האחרים שהבחין בכך פנה אליו ואמר לו:
"דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים, כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש".
מנחה מרכזי: ניצולי השואה שאלו את עצמם הרבה שאלות כשהמלחמה נגמרה: כיצד בונים עתיד, כיצד ממשיכים את החיים שאבדו ואינם, כיצד נאבקים על החיים וממשיכים קדימה בציפייה לעתיד. נקרא שתי עדויות המתארות רגשות אלו.
דובר 4:
"בְּשָׁעָה שֶׁשָּׂמַחְתִּי עַל הַחֹפֶשׁ, גַּם שָׂרַר בְּלִבִּי פַּחַד גָּדוֹל. מָה אָנוּ עֲתִידִים לִמְצֹא? אֲנַחְנוּ שָׂרַדְנוּ, וְעָלֵינוּ לָשׁוּב אֶל חֵיק הַצִּיוִילִיזַצְיָה, אַךְ כֵּיצַד מִתְנַהֲגִים בְּעוֹלָם נוֹרְמָלִי? הָיִינוּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת צְעִירוֹת חַסְרוֹת כֹּל. מִי יִדְאַג לָנוּ? מָה נַעֲשֶׂה? לֹא הָיָה לָנוּ דָּבָר. פָּחַדְנוּ שֶׁמָּא אֵין לָנוּ אִישׁ בָּעוֹלָם. נִזְקַקְנוּ לְמִישֶׁהוּ שֶׁיְּפַנֵּק אוֹתָנוּ וְיִדְאַג לָנוּ. בְּמִדָּה רַבָּה הָיִיתִי אֲנִי הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁל אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה וְשֶׁל עוֹד יַלְדָּה. וְיוֹתֵר מִכֹּל רָצִיתִי מִישֶׁהוּ שֶׁיִּדְאַג לִי… מִסְתַּבֵּר שֶׁחֹפֶשׁ הוּא עִנְיָן יַחֲסִי בְּמִדָּה רַבָּה מְאוֹד. הִכְבִּידָה עָלַי הַדְּאָגָה לֶעָתִיד. אָנוּ צְרִיכִים לִבְנוֹת אֶת עֲתִידֵנוּ, אַךְ כֵּיצַד בּוֹנִים עָתִיד? (אֵוָה בְּרָאוּן, שֶׁגּוּרְשָׁהּ מִסְּלוֹבַקְיָה לְאוֹשְׁוִיץ, תֵּאֲרָה אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְרִגְשׁוֹתֶיהָ לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר)
דובר 5:
מספר נפתלי לאו, אחיו הגדול של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל לאו:
"חמישים שנה נשאתי על גבי את עול האחריות שהטיל עלי אבי בטרם לכתו אל המוות בטרבלינקה. הוא הפקיד בידי ילד צנום וחלוש, שהיה בן חמש ונראה כבן שלוש או אף פחות מזה. כשלוש שנים הייתי שומר ומאבטח לאחי הצעיר ישראל מאיר, 'לולק‘ כפי שקראנו לו. לעיתים קרובות חשתי את הייאוש והקושי בקיום הצוואה להמשיך להיאבק על חיינו, להמשיך את שושלת הרבנים של משפחתנו ולא להיכנע לגורל האיום שפקד את שאר בני משפחתנו. ביום ראש חודש אדר, 21 בפברואר 1993, עמדתי עם אחי הצעיר ליד הכותל המערבי והתפללתי עימו תפילת מנחה. באותו מקום בו עמדתי עימו ארבעים ושמונה שנה לפני כן, כאשר הגענו לראשונה לירושלים. בפעם ההיא הוא היה ילד קטן שבהה אל מול אבני הכותל ולא הבין מה רואות עיניו. הפעם התפלל לקראת בחירתו הצפויה בעוד כשעתיים לכהונה הרמה ביותר של רב בישראל. אחי הצעיר, שיצא מערמת האפר של מחנות ההשמדה, זכה להכרה ולתהילה, ונבחר באותו יום לכהן כרב ראשי של מדינת ישראל. התבוננתי בו ממרחק קצר והרגשתי את הדמעות נקוות בעיניי. בצאתי מרחבת הכותל חשתי הקלה עצומה, כשעול כבד ירד מעל כתפי וממצפוני. ידעתי שמשימה כמעט בלתי אפשרית הושלמה" (מעובד על פי דברי נפתלי לאו, אחיו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר).
מנחה מרכזי: מתוך הזיכרון והכאב אנחנו מבקשים להתבונן בכוח לקום מחדש. מתוך החורבן הגדול צמחה תקומה – של אנשים שבחרו בחיים, הקימו בתים ועלו לבנות את ארץ ישראל ולהמשיך את דרכם של מיליוני היהודים. זיכרון השואה הוא ציון דרך חשוב בעם ישראל. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה למדנו? במה התקדמנו כתוצאה מן הזיכרון הצורב הזה? האם אנחנו מוכנים לקבל עלינו אחריות? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שקדושי עמנו הטילו עלינו?
דובר 6:
מספר אליסף פרץ על אחיו:
את הסיפור ששמעתי בבית, איך אלירז חזר הביתה אחרי המסע לפולין והביא עשרים פילמים לאבא לפתח בפוטו ברחוב הטורים בירושלים.
אבא פיתח את כולם, ושילם ממיטב כספו. ישבו אימא ואבא ורצו להרגיש מעט ממה שעבר אלירז. לתדהמתם היו שם קרוב ל-400 תמונות של פרחים! לא מחנות השמדה, לא קברי אחים, לא גטאות, לא חסידות או בתי כנסת. פרחים. 400 פרחים.
אלירז… אתה בסדר?! למה צילמת פרחים? הוא ביקש שיביטו שוב… אימא, אבא, אלו לא סתם פרחים, לפרח הזה קוראים יעקב, ולזאת חנה, ולשנייה שיינדל, ולזה אייזיק. את הפרחים צילמתי במחנות ההשמדה. מהדם של הילדים צמחו פרחים. זה מה שלקחתי משם, לא רק את ההשמדה והרוע אלא גם את התקווה. הדם נשטף השמש זרחה ומהתופת הנוראה צמחו חיים חדשים.
אנחנו, אימא, הפרחים שעליהם חלמו האסירים. אנחנו ניצחנו.
ואלירז אז לא ידע שגם הוא ישלם את המחיר הכבד מכול.
ואתם, נוער יקר שם בנכר. תזכרו אותם, חיים. מלאי חיים. תישאו איתכם מפולין לא רק תופת וזעזוע אלא גם הבטחה לשמור על הפרח הנדיר והמוגן ביותר בעולם, מדינת ישראל.
דובר 7:
"מפורסם מאמר צדיקים: צריך אדם שיהיו לו שני כיסים, בכיס אחד: 'ואנוכי עפר ואפר', ובכיסו השני: 'בשבילי נברא העולם'. הווי אומר: שפלות והגבהה, הכנעה והתחזקות. רבות הרהרתי במאמר צדיקים זה – כי דווקא כאשר מתבונן אדם בשפלות מצבו שהגיע עד עפר, דווקא אז יגביה את עצמו בעוז ותעצומות. אנחנו דור העפר והאפר – אנחנו המצווים להתחזק כעת בקריאה: 'בשבילי נברא העולם'!… נתקומם ונתחדש בית ישראל, בארץ חמדת הלבבות!"
(הרב יהושע אהרונסון, "עלי מרורות")
מנחה מרכזי: כשהיה הרב דרוקמן בן 87 הוא נשאל מה היה אומר לילד חיימק'ה בן השש בשואה. הרב ענה: "הייתי אומר לן שברוך השם, אחרי כל מה שעבר עליו יש הרבה מה להודות. ברוך השם על כל מה שזכה". לקראת יום העצמאות אמר הרב: "לעם ישראל אני רוצה לומר שזה דבר נפלא שיום הזיכרון לשואה סמוך ליום העצמאות. הרקע של יום השואה הוא פותח עיניים למה זכינו. איזה שינוי בתולדות ישראל. עם כל הבעיות שישנן הרי זה מהפך בתולדות ישראל".
אנו מצווים לקחת איתנו את הרוח הגדולה שליוותה את עמנו, להתחזק מהקריאה של הנושא השנתי שבחרה התנועה, "ודור יקום וחי", להבין שאנו חלק בשרשרת הדורות של עם ישראל ועוד אבן משמעותית בתהליך הגאולה השלמה בעזרת ה'.
לשירת המנון התנועה, התקווה ואני מאמין הקהל מתבקש לעמוד.
אני מאמין + התקווה + המנון התנועה
מנחה מרכזי: שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בעזרת השם. תם הטקס.
נספח 1:
נספח 2:
יזכור
יִזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נִשְׁמוֹת אֲחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה וְגִבּוֹרֶיהָ, נִשְׁמוֹת שֵׁש־מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּמְתוּ וְשֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים, וְאֶת קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּחְרְבוּ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.
יִזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת עֲקֵדָתָם עִם עֲקֵדַת שְאַר קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו מִימֵי עוֹלָם וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. יָנוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְנֹאמַר אָמֵן.
אל מלא רחמים
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּוֹאָה, שֶׁנּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּאָר הָעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן .
נספח 3:
שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל דוד פסטג היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל היה ידוע בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו התפלל. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.
חייו החומריים היו צנועים למדי. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים היו חלק מבית המדרש של הרבי ממודזיץ'.
כעת נדחס ר' עזריאל דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף ששיוועו למעט אוויר ומים נדחסו באכזריות בידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.
מול עיניו של ר' עזריאל קמו לפתע המילים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בליבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.
ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית.
הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובעשרות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך.
הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים העושים דרכם לטרבלינקה, שרים בכוונה יחד: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה…"
שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.
לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל את עיניו והביט נכחו. עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. "אחים יקרים!", פנה אל הסובבים אותו, "הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה". קולו נחנק לרגע. "רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו"ר ממודז'יץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא".
ר' עזריאל התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. "מקבל עליי", אמר האחד. "מוכן לעסקה", החרה החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים, בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.
כעבור זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודז'יץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.
הרבי ממודז'יץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל דוד פסטג בכל העולם כולו. "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים", אמר, "ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו."