איתור סניפים וכפרי בוגרים
אחד הרגעים המרגשים, העמוקים והמעורבים בלוח השנה שלנו במדינת ישראל, הוא המעבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אשר נוכחים בו השכול, הכאב והעצבות לבין יום העצמאות למדינת ישראל אשר מביא איתו שמחה והודיה בראש המורם עם גאווה יהודית ובו אנו נושאים את המבט אל ההמשך תקומתנו.
המעבר הזה איננו מקרי וטומן קשר הדוק בין לכתם של הנופלים לצו החיים המוטל עלינו. הרגעים הללו דורשים המון עוצמה ברגישות. ולנו כעם יש אותם.
ברור לנו שיום הזיכרון ויום העצמאות השנה יחוו אחרת. איבדנו רבים וטובים מבנינו ובנותינו במתקפת הפתע ביום שמחת תורה ובקרבות. כל אלו מצטרפים לאלפי החללים הקדושים אשר גורלם נקשר בתקומת העם שלנו כאן בארץ ישראל. דווקא בשנה זו יש לנו הזדמנות גדולה לציין את המעבר הזה יחד בטקס מעבר ולהיכנס ליום העצמאות מתוך התאמה למצב. נחווה את הרגשות המעורבים, נהלך בין גבורת העבר לגבורת העתיד, ונחוש איך דווקא מתוך השכול ומתוך הכאב הגאווה הלאומית בקיום מדינת ישראל עוצמתית הרבה יותר.
ציוד נדרש:
המלצות:
שימו לב: את הטקס יעבירו, מלבד המנחה המרכזי ארבע דמויות קבועות (חניכים/מדריכים). נכנה אותן ב”דובר 1′”, “דובר 2′” וכו’. אפשר לשתף יותר חניכים או מדריכים ולהחליף דוברים.
>> פתיחה
מנחה מרכזי:
וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ
יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ.
וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים
שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.
מתוך מכתב שכתב חיים נחמן ביאליק לאחד העם בשנת 1903.
שלום לכולם, ברוכים הבאים. נא להשתיק פלאפונים, לשבת ולתפוס מקומות על מנת לכבד את המעמד.
בשעת בין הערביים המיוחדת הזו, אנו נעים מהזיכרון והכאב על חללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה אל עבר תקומת עם ישראל במדינת ישראל כאן בארץ ישראל. לא בכדי שני הימים הללו כל כך צמודים, על אף הרגשות הכל כך שונים שהם מעלים. יש פה ערבוב בין עולמות, ובעומק הטמון שמרומם אותנו דווקא מתחתית העפר עד גובה השמיים.
>> שלב א’: הורדת הדגל לחצי התורן + תפילת “יזכור”
מנחה מרכזי: להורדת הדגל לחצי התורן, ולתפילת “יזכור” לזכרם של חללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה, הקהל מתבקש לעמוד.
הורידו את הדגל לחצי התורן. הקריאו את תפילת “יזכור” [נספח 3]. בדרך כלל עדיף שמישהו מכובד ורשמי יקריא את התפילות הללו. לדוג’: רב, קומונרית, דמות מהקהילה וכו’.
מנחה מרכזי: נא לשבת.
>> שלב ב’: מכתבו של סרן לירון שניר הי”ד, שנפל בקרבות המלחמה על הגנת המולדת.
דובר 1: “זה סוף סוף קורה, כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, וב”ה יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה”ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד!
מה שהיה זה לא מה שיהיה, אנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל וזה הזמן לומר זאת בברור לעצמנו ולכל העולם, עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות, וכואב שהקב”ה צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה. אבל אני שמח שמתגלים ויוצאים לפועל כל העוצמות והאחדות העם. ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק.
אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב.
שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב, אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב!”
דובר 2: מכתבו של סרן לירון שניר, מפקד צוות בסיירת גולני, חבר שבט נאמן ומדריך בסניף עפרה. נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בח’ בכסליו התשפ”ד.
“מִי רוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב? יוֹצֵר אוֹר וָחֹשֶׁךְ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה. מִי הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה? מִי מֵמִית וּמֵחַיֵּה? מִי יְחַבֵּק אוֹתִי וְיַבְטִיחַ שֶׁאֲנִי לֹא אֶכָּנַע בַּסּוֹף?”
ה’ יקום דמו, יהי זכרו ברוך.
>> שלב ג’: שיר
מומלץ שחברי סניף מוזיקליים ינגנו וילוו את שירת הציבור. אם אין אפשרות כזאת, תוכלו להשמיע את הביצוע המקורי
>> שלב ד’: כוח הזיכרון
דובר 3: אלוקים ברא לנו שני כוחות חזקים: כוח השכחה וכוח הזיכרון. הם שלובים זה בזה, מביאים כל אחד מחוזקותיו וחולשותיו ומשלימים רובד בנפשנו. הזיכרון מאפשר לנו לנצור קרוב ללב רגעים חשובים ומשפיעים, חוויות משמעותיות, דמויות שפגשנו, רגשות טובים ופחות. הזיכרון מלווה אותנו ברבדים שונים – על פני השטח ומתחתיו, הזכרונות מופיעים כשנרצה להיזכר בהם וגם כשלא נרצה בהם.
דובר 4: כך כותב הרב שלמה אבינר, בפירושו לספר ‘אורות התורה’: “הזיכרון הוא כוח עצום. הוא משפיע על מחשבותינו, רגשותינו ומעשינו. זיכרונות חיוביים יכולים להעניק לנו השראה, עידוד ותקווה. זיכרונות שליליים יכולים להוביל לכאב, צער ופחד. הזיכרון הוא גם כלי רב עוצמה בעבודת השם. על ידי זיכרון מעשי ה’ וחסדיו, אנו יכולים לחזק את אמונתנו וביטחוננו בו. על ידי זיכרון עוונותינו, אנו יכולים לחזור בתשובה ולהתקרב אליו. התורה נותנת חשיבות רבה לזיכרון. מצוות רבות קשורות לזיכרון, כגון זיכרון יציאת מצרים, זיכרון מתן תורה וזיכרון יום השואה. מצוות אלו נועדו לחזק את הקשר שלנו עם הקב”ה ועם מורשתינו. חשוב לזכור שזיכרון אינו עניין פסיבי. עלינו להתאמץ לזכור את הדברים החשובים לנו. עלינו ללמוד וללמד את ילדינו על עברנו, על מורשתינו ועל ערכינו.
על ידי זיכרון, אנו יכולים להפוך את העבר לחלק מההווה ומהעתיד שלנו. אנו יכולים להמשיך את מורשת אבותינו ולבנות עולם טוב יותר”.
>> שלב ה’: במותם ציוו לנו את החיים
הצגה- דיאלוג בין ילד קטן שאחיו הגדול נפל במלחמה, ואימו
ילד: (יושב בחדר על הרצפה, צעצועים סביבו, והוא לא משחק- רק מרכין את ראשו ומביט למטה בעצב)
אמא: (נכנסת לחדר, לפתע רואה אותו, נעצרת במקום, מבינה מה קורה, הכל שוב צף לה, היא מזיזה את הראש כי גם היא רוצה לבכות, אבל אז מתעשתת, מבינה שהוא זקוק לה חזקה, ובאה לעודד אותו. מתכופפת אליו): “חמוד שלי, מה יש? דבר אלי, ספר לאמא, לא טוב לשמור בבטן דברים כואבים”.
ילד: (מחכה רגע, פתאום צפות לו דמעות, ומתוך בכי הוא אומר:) “קשה לי..”
אמא: “כן חמוד, כן, אני מבינה. קשה לך על יואב. אני מבינה”.
ילד: “כן. יום הזיכרון הזה הזכיר לי.. אני מתגעגע אליו”.
אמא: “ברור. ברור חמוד שלי, אני גם נורא מתגעגעת, מתגעגעת מאוד”.
ילד: “אז איך.. איך את ככה ממשיכה בחיים? איך את לא בוכה כל היום?”
אמא: “אני בוכה הרבה. תאמין לי. זה באמת לא פשוט. אבל.. תראה, זה קרה לפני חודשיים. אנחנו לא יכולים להפסיק לחיות, יש עוד חיים בעולם, זה מה שיואב היה רוצה, שנמשיך לחיות, שנמשיך לשמוח- למרות הקושי. ככה הוא כתב לנו במכתב”.
ילד: “אבל.. אני לא מבין.. למה זה קרה בכלל? למה זה היה צריך לקרות? הוא בטוח היה רוצה עוד יותר להיות אתנו ולשמוח ביחד אתנו, למה אנחנו צריכים לשמוח בלעדיו? למה הוא לא איתנו?”.
אמא: “תראה בן יקר שלי (מתיישבת לידו בנוח) אנחנו לא מבינים הכל, הקב”ה משגיח על העולם, מסדר הכל, וכנראה שהגיע זמנו של יואב לחזור ולהיות קרוב לאלוקים. אתה יודע, בדרך כלל אומרים שהקב”ה רוצה את האנשים הכי טובים וצדיקים שיהיו קרובים אליו. ובאמת יואב (עוצרת רגע, חושבת, נזכרת..) אני יכולה להבין למה הקב”ה רצה אותו לידו”.
ילד: “אבל אני גם רוצה אותו לידי! אני לא מבין למה זה טוב? הוא היה האח הכי טוב בעולם! הוא היה איתי תמיד, שיחק איתי, עזר לי בלימודים. ועכשיו הוא לא פה”.
אמא: “אני יודעת, מתוק שלי. גם לי קשה בלעדיו. (עוצרת רגע, חושבת, וממשיכה) אומר לך משהו, אנחנו חיים במצב מורכב, יש לנו תפקיד, אנחנו עם שיש לו אחריות על כל העולם, לתקן את כל העולם! והאויבים שלנו נלחמים באור שאנחנו מביאים, מנסים לכבות אותנו. אז בינתיים, עד שכל העולם יבין כמה טוב עם ישראל מביא- אנחנו צריכים להגן על עצמנו, גם כדי שנחיה, ובעיקר כדי לשמור על היהלום היקר שיש לנו- התורה, ועל המשימה החשובה שיש לנו- לתקן את העולם!”.
ילד: (מהורהר, כאילו סוף סוף מבין משהו) “אז בעצם יואב מסר את חייו, כדי שאנחנו.. אנחנו – נמשיך לשמור על המשימה החשובה של העם שלנו!”.
אמא: “בדיוק כך. הבנת. יואב היה גיבור אמתי, נלחם למען העם. נלחם למען השליחות והתפקיד של העם המיוחד הזה. נלחם למען המדינה שלנו- שהיא ההתחלה של הגאולה שלנו. הוא ידע שזה חשוב”.
ילד: (מנגב את דמעותיו ומתעודד) “הוא ידע שאם הוא ימסור את הנפש, אנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן בארץ הזאת. נוכל לבנות כאן בתים ולהקים משפחות, בזכותו”.
אמא: “נכון מאוד, חמוד שלי, איזה חכם ובוגר אתה!”.
ילד: “אבל אמא, איך אני יכול בכל זאת, לזכור אותו ולהרגיש שהוא פה איתי?”.
אמא: “אומר לך מה אני עושה, אני חושבת על הדברים הטובים שהיו בו, ביואב, ומחליטה להמשיך את דרכו. למלא בשבילו את החיסרון שהוא השאיר בעולם. וחוץ מזה- אני קמה כל בוקר, ומחליטה לדאוג בעצמי שהוא לא נפל לשווא. אני אקדם את התורה, אקדם את המדינה, אקדם את הגאולה. בשבילו”.
ילד: “וואוו אמא, זה באמת רעיון טוב.. (עוצר רגע, מהרהר עם עיניים בורקות, לפתע מסתכל לאמא בעיניים) את יודעת? אני כבר מרגיש פתאום שיואב יותר איתי. בעצם, מה אנחנו עושים פה? יואב לא נפל כדי שנהיה עצובים ונעצור את החיים! דווקא מתוך המסירות שלו אנחנו חייבים עוד יותר לפעול, ולצמוח, ולגדול!”.
אמא: “נכון מאוד! יאללה, אתה בא? יש עכשיו תפילת יום העצמאות בבית הכנסת”.
ילד: (בשמחה) “ברור!”.
>> שלב ו’: מעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות – צמיחה מתוך משבר, קוממיות מתוך כאב.
דובר 1: אנו עומדים עתה על שער הכניסה ליום העצמאות, וידנו עוד אוחזת ביום הזיכרון. הצירוף המיוחד הזה מבטא קודם כל את החובה לזכור, להכיר ולהוקיר את הנופלים, גם בתוך השמחה על העצמאות הלאומית של העם היהודי, במדינתו. שנית, את החובה להבין שנפילתם של אחינו איננה מנותקת, אלא קשורה לרצף ההיסטורי של עם ישראל ומבטיחה את המשכת השרשרת של כל הדורות. ובנוסף, החיבור הזה מזכיר לנו שיום הזיכרון יהיה כואב מידי ללא יום העצמאות, אך יום העצמאות לא ייכנס לנו מספיק ללב ללא יום הזיכרון. אי אפשר להפריד ביניהם.
הקרינו סרטון:
דובר 2: כותב הרב חנן פורת, בן קיבוץ כפר עציון וממקימיו מחדש לאחר מלחמת ששת הימים: “כשם שבעץ- התאים המתים הופכים להיות הגזע, ומעמידים את העץ, והם איתנו, כך גם בעם ישראל- אלו שנופלים על תקומת העם והארץ, הם לא רק שלא מרפים את ידי העם, אלא להפך, מחזקים ומאמצים את העם להמשיך בדרכו בהבאת הישועה והגאולה.”
המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא חשוב והכרחי. עם ישראל ומדינת ישראל עומדים הם על שתי רגליים. רגל הזיכרון הנושאת את העבר, ורגל העצמאות הפורצת את דרכה אל העתיד. אם ננסה לעמוד רק על רגל אחת אנו עלולים ליפול. זו גדולה להיכנס אל השמחה גם מתוך עצבות וכאב, ראוי להתרפק על דמויותיהם של הנופלים, עם מבט קדימה, בגאווה ובתקווה, בתחושת אחריות ומוכנות לקרב את הגאולה.
>> שלב ז’ – שיר
מנחה מרכזי: להנפת דגל הלאום לראש התורן הקהל מתבקש לעמוד.
מניפים את הדגל.
מנחה מרכזי: נא לשבת.
>> שלב ט’: סיפור גבורה וציונות, תקומה מתוך עפר.
דובר 3: “הר הבית בידינו!” קרא אלוף משנה מוטה גור בקשר, והכריז שצבא ההגנה לישראל שיחרר את ירושלים ואת הר הבית. היה זה ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, כ”ח באייר, שאנו מציינים בו כיום את יום ירושלים.
יצחק פרלמוטר, שנולד בהונגריה ב-1935, שרד עבודת פרך עם אמו ואחותו בעקבות הפלישה הנאצית להונגריה, הגיע לחיפה ב-1946, ושר התקווה עם נוסעי אניית המעפילים כשהתקרבו לחוף. אך הוא מיד נשלח עם אחותו על ידי הצבא הבריטי למחנה מעצר בקפריסין, ורק כעבור תשעה חודשים, באוגוסט 1947, הם הגיעו סוף סוף לארץ ישראל. יצחק התגייס לצה”ל לאחר שסיים את לימודי בית הספר וביוני 1967 נקרא עם יחידת המילואים שלו להילחם על ירושלים. מאוחר יותר יחידתו נכנסה לעיר העתיקה, לוחמיה אסירי תודה על ניצחונה של ישראל. אלה הם החיילים שלנו, אלה הם גיבורי האומה. הם המלמדים אותנו שכל הצרות והקשיים דוחפים אותנו לצמוח גבוה יותר, ולקומם מהעפר את מדינת ישראל.
>> שלב י’: כניסה ליום העצמאות – אני אוהב את ישראל
דובר 1: אני אוהב את ישראל. זו מדינתנו, המדינה שבה הקב”ה מתגלה לעם ישראל ומוליך דרכה את הגאולה.
דובר 2: אני אוהב את ישראל בגלל האנשים המיוחדים שבה: הגענו מכל קצוות העולם, מכל הגלויות, ואנו חיים יחד באחדות ובשלום.
דובר 3: אני אוהב את ישראל בגלל ההיסטוריה המפוארת שלה: היסטוריה שמלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות, סיפורי גבורה, קידוש ה’, חלוציות, תקווה ואמונה.
דובר 4: אני אוהב את ישראל בגלל היופי המרהיב שלה: נופים מדבריים, הרים גבוהים ומושלגים, מעיינות קרירים, ימים ואגמים, חורשות ויערות מלאי עצים ופרחים, ערים, ישובים ואנשים מדהימים.
דובר 1: אני אוהב את ישראל בזכות ירושלים, היא המרכז והלב של כולנו, המטרה הנכספת של כולנו.
דובר 2: אני אוהב את ישראל בגלל התורה והמורשת שלה: ערכי אהבת האדם, רצון לעזור ולתת, ולהוסיף כמה שיותר טוב.
דובר 3: אני אוהב את ישראל בגלל האופי הישראלי של האנשים: ההומור, המקוריות, האופטימיות והערבות ההדדית.
דובר 4: אני אוהב את ישראל בגלל החדשנות והטכנולוגיה שלה: סטארט-אפים, פיתוחים רפואיים ותעשיית ביטחון מתקדמת.
דובר 1: אני אוהב את ישראל כי היא הבית שלי.
דובר 2: אני אוהב את ישראל כי היא המשפחה והלב שלי.
דובר 3: אני אוהב את ישראל כי היא ממש חלק ממני.
דובר 4: ואני לא רוצה לעזוב אותך לעולם- בעד שום דבר!
מגבירים את השיר שברקע.
>> סיום: אני מאמין + שירת התקווה + המנון התנועה
מנחה מרכזי: לשירת אני מאמין, התקווה, והמנון התנועה- הקהל מתבקש לעמוד.
אני מאמין + התקווה:
המנון התנועה:
מנחה מרכזי: שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בעזרת השם. יום עצמאות שמח!
נספחים:
נספח 1:
נספח 2:
נספח 3:
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְאַנְשֵׁי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה. יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
נספח 4: