איתור סניפים וכפרי בוגרים
לצפייה ולהורדה של הלימוד בקובץ PDF לחצו כאן
בין ההחלטות העומדות בפני הנהגת התנועה עומדת הצעת החלטה משמעותית בעניין רב חשיבות בדורנו. כוונתי לנושא שהמדינה והעולם עוסקים בו כבר שנים רבות: שאלת ארץ ישראל.
לפני שאכנס לדיון לגופו אציב שאלה מקדימה: האם לבני עקיבא יש דעה בעניין עתיד ארץ ישראל? ההחלטה בעניין זה אכן מורכבת. יהיו שיטענו שמעצם מהותו העניין מוגדר נושא מדיני או אפילו ‘פוליטי’, ולכן אנו כתנועת נוער איננו אמורים לעסוק בו. כמו כן אפשר לטעון שאימוץ דעה מסוימת בעניין זה עלול לגרום לפילוג בתנועה בין בעלי השקפות שונות; ואף אם בתוך התנועה המכנה המשותף רחב, הרי ברור שבמגעינו וקשרינו עם תנועות אחרות המחלוקת הפוליטית עלולה ליצור חיץ עמוק שלא יאפשר לנו ליצור שיתופי פעולה בכל מיני עניינים שבהם השתדלנו לקדם תהליכי אחדות ושיתוף בחברה הישראלית.
אלו טענות שאין לזלזל בהן או להתעלם מהן, ואף על פי כן אבקש לטעון כי בעניין חשוב כמו עיצוב דרכנו בשאלה המרכזית הנוגעת למקומו של עם ישראל בארץ ישראל ולמקומה של ארץ ישראל בעתידה של מדינת ישראל איננו יכולים שלא להחליט. אומנם, כפי שנראה להלן, עיקרה של ההצעה שתעלה כאן אינו החלטה מדינית או פוליטית אלא החלטה ערכית, חינוכית ועקרונית שאמורה להתוות כיוון רעיוני לדרכה של התנועה על שלוחותיה.
עלינו להחליט ולעצב את דרכנו וכמובן לפעול להנחלתה ולקבלתה בחיי העם היהודי והחברה הישראלית. יתר על כן, גם מחדל הוא מסר: בהימנעות מהחלטה יש גם מסר של התחמקות ובריחה מאחריות בעניין שחשיבותו מרכזית מבחינה ערכית, חינוכית, תורנית ולאומית. להתחמקות זו יש מחיר: מחיר של הקרנת התחושה כי אין לנו דרך שאנו מאמינים בה, כי איננו בטוחים בדרכנו ואיננו מאמינים בה או לפחות איננו די בטוחים בהיתכנותה ובנכונותה המוחלטת והנצחית.
מכיוון שאנו תנועת נוער ולא מפלגה פוליטית או תנועה מדינית איננו נדרשים לקבל החלטה מדינית, פוליטית או משפטית אלא לקרוא קריאת כיוון ולהציב דרך רעיונית שתבטא את מכלול הערכים המעצבים את דרכה של התנועה, המאמינה בקדושת ארץ ישראל ובמרכזיותה בחיי האומה ודוגלת בקבלת אחריות לאומית בשאלות הכלל. גם אם יימצאו בעלי דעות והשקפות שונות נכבד אותם ונמשיך לאהוב כל אחד מישראל, ועם זאת נתווה את דרכנו באמונה וללא מורא כדי לבסס את עתידו של עם ישראל בחיבור עם דרך התורה הגואלת במעלה תהליך התחייה.
ההצעה המובאת כאן שואבת השראה מהפסוק המציין את רוחו של כלב בן יפונה, את גבורתו ואת נאמנותו, אשר עם יהושע בן נון עמד במבחן הנאמנות לארץ ישראל בשעה של אתגר היסטורי המזכיר מכמה וכמה בחינות את האתגר של דורנו. למשמע טענות של “ארץ אוכלת יושביה” ומצג של ‘בעיה דמוגרפית’ של כנענים, עמלקים, ענקים ואנשי מידות, עמד יהושע ואיתו כלב, שהצהיר את הצהרת האמונה והעוז המהדהדת עד היום: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!”. בשכר נאמנותו זו זכה כלב לבשורה הייחודית: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה“. כזכור, כלב קיבל לנחלה את חברון, עיר האבות ובירת יהודה, והיה לשופט הראשון של עם ישראל בסדרת מעשי גבורה ומנהיגות ייחודית.
צירוף המילים “רוח אחרת” עשוי לשמש גם אות וסימן לממשיכי דרכו של כלב בדורנו, המאמינים כמוהו בחיוניותה של ארץ ישראל וגם ביכולתו של עם ישראל למלא בה את מצוותו ואת ייעודו ההיסטורי.
המילה “אחר”ת” כוללת בראשי תיבות בסיס לשלושה עקרונות העומדים בבסיס ההצעה ויתוו את דרכנו: אחריות, ריבונות, תושבות.
אחריות – אנו יודעים ומאמינים כי כשקיבלנו את הציווי “וירשתם אותה וישבתם בה” ומשהובטחה הארץ לאבותינו והונחלה להם ולנו, הוטמעה בנו גם המשימה וגם היכולת לקבל עלינו את האחריות הממשית לארץ. צו התורה וצו ההיסטוריה מגדירים לנו בבירור: האחריות לארץ היא עלינו. איננו רוצים ואיננו יכולים להשתחרר מאחריות זו כמו שאיננו יכולים להשתחרר מאחריות לעצם קיומו של העם, לביטחונו ולחייו.
באופן מעשי אחריות פירושה בגרות, נכונות ועמידה במשימה באמונה ובידיעה מלאה כי אנו מסוגלים לעמוד בה; בדיוק כדברי כלב: “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. איננו יכולים ואיננו רשאים להעביר את האחריות לארצנו לכל גורם אחר. האחריות לארץ, על כל חלקיה, היא עלינו. אחריות כוללת את כל הממדים, כפי שיפורט להלן, כולל כמובן גם לכל תושביה ולכל רובדי חייהם. אחריות כוללת את כל ההיבטים המעשיים, הלאומיים, הפיזיים, האקולוגיים, הביטחוניים וכל מה שמשתמע מהם; גם הניסיון מוכיח לעינינו כי אכן רק עם ישראל ניחן ביכולות לנהל את הארץ באופן נכון ולא להפקירה לסכנות ביטחוניות או להרס הסביבה; רק עם ישראל, כאשר יאמץ תפיסה ערכית נכונה, יהיה מסוגל ומחויב גם לשמירת הארץ, נופיה, אתריה ההיסטוריים והארכאולוגיים ועוד ועוד. מכלול זה נובע מהנדבך הראשון מהשלושה: העיקרון ‘אחריות’.
בעקבות האחריות מגיעה הריבונות. עניין זה הולך ונעשה מובן, מקובל ונפוץ יותר בשיח הציבורי בשנים האחרונות (פרי מאמציהן של נשות החיל ‘נשים בירוק’). מה שנראה כשאיפה הזויה ובלתי אפשרית הולך כיום וכובש אט-אט את מוקדי החשיבה המדינית בחוגים רחבים והולכים. אומנם נכון שנראה שהדרך למימוש רעיון זה אינה קצרה, אך אנו עוסקים כאן לא במצע מדיני של מפלגה אלא בהתוויית דרכה הערכית של תנועת נוער הנושאת ברמה את דגל החינוך לערכים – ערכים שבעיקרון מוצבים ומוגדרים על ידי תורת חיים שלאורה אנו הולכים ובה אנו מאמינים.
התורה, המציבה לנו את היעד “עלה רש!”, מכוונת אותנו למימוש היעד “וירשתם אותה וישבתם בה”. ירושה היא ריבונות, והיא נובעת מהעיקרון הקודם – עקרון האחריות. נחזור ונדגיש כי אנו עוסקים בעקרונות ערכיים וחינוכיים הנובעים מצו התורה; אופן המימוש הפוליטי והמדיני, כאשר יגיע זמנו, יותווה על ידי מנהיגים בתחומים אלו. מכל מקום, רק ריבונות יהודית על הארץ כולה היא ביטוי לצו התורה המופיע גם בהמנון התנועה: “מולדת זו ארץ אבות ארצנו הקדושה, מידי אביר יעקב לנו מורשה”. לנו מורשה, לנו ירושה, ושאיפתנו היא החלת ריבונות מלאה על הארץ על כל חלקיה.
האות תי”ו במערכת הערכים המוצעת תציב את השלב השלישי במשוואה: תושבות. זוהי התוצאה הטבעית של שני העקרונות הקודמים, האחריות והריבונות. אנו מודעים היטב לעובדה כי בשטחי ארץ ישראל יש אנשים, תושבים, אשר האחריות להם – כמו כל שאר תחומי האחריות לארץ – היא עלינו. איננו רוצים ואיננו יכולים להתעלם מהם או לחיות באשליה דמיונית של פתרון המוני ומיידי שיעלים אותם. כמובן, איננו עוסקים כאן בסוגיה הביטחונית הקשורה להימצאותם של אנשי טרור, מחבלים או תומכיהם, סייעניהם ומעודדיהם. הם יטופלו כמובן בידי מערכת הביטחון. אנו עוסקים כאן בשאלה העקרונית של הימצאות ציבור גדול של אנשים (לא יהודים) בשטחי ארצנו.
מה דעתנו בסוגיה זו כתנועה ערכית, יהודית וציונית? האם אנו רוצים או מוכנים שהם יחיו בשלטון זר או בריבונות זרה בתוך ארצנו? אני מציע לענות על כך תשובה ברורה: איננו מוכנים, ולכן דומה שההגדרה הנכונה ביותר לעת הזאת היא ‘תושבות’. לא מדובר באזרחות (בשלב זה) וגם לא בהעברה כפויה אלא בתושבות המעניקה לנושאיה זכויות אדם, זכות לחיים שלווים, זכות לבריאות, לחינוך, לתעסוקה וכו’ (ושוב, כמובן, לא מדובר במחבלים או בתומכיהם; כמו כן לא מדובר במי שימצאו את מקומם בארצות אחרות).
לעניות דעתי, זו ההגדרה המוסרית והערכית ביותר לתושבים הלא יהודים והלא אזרחים הנמצאים בארצנו, והיא הדומה ביותר להגדרה ההלכתית של ‘גר תושב’ (ללא כוונה להיכנס כאן לדיון הלכתי מדוקדק בשאלה הלכתית הנתונה במחלוקת בין רבנים גדולים). ההגדרה הזאת תעניק לבני האדם (הראויים לכך) זכויות אדם ותנאים אנושיים בארץ ישראל, הנתונה לאחריותנו ולריבונותנו. היא משלימה את הצלע השלישית ביעדים שאנו כתנועה רוצים להציב לנגדנו בשאיפה לממש באמצעותם את התייחסותנו הערכית לארץ ישראל, נחלת אבותינו מאז ולתמיד.
עקרונות אלו מוצעים לדיון כהצעת החלטה במסגרות השונות של התנועה, המליאה והוועידה, ובהמשך כיעד להתוויית דרכנו באחד התחומים המרכזיים בחיי עמנו וארצנו בדור זה.