איתור סניפים וכפרי בוגרים
הכרה בכך שתכונות שליליות אינן דבר שאי אפשר להזיז ולתקן. אדם המעוניין לחזור בתשובה חייב לתקן מידות קודמות שלו, ואסור לו להתייאש מלנסות ולבצע זאת
סיפור “גיבור” ודיון שלאחריו.
הערה: הפעולה המוצעת היא בעלת רמה עיונית פחותה יחסית לפעולות האחרות בחוברת, וגם דורשת פחות זמן. לשיפוטך, המדריך!
שפן היה אהרון, אבל מעולם לא זכה לשמוע מישהו קורא לו כך. כולם קראו לו “אהר’לה” וכאילו לא די בכך – היו שכינוהו “אהר’לה הארנבת”. הסיבה הייתה פשוטה: הוא היה פחדן, ולא כמו ארנבת – אלא כמו עשר ארנבות. כבר הגיע לגיל בר מצווה, ועדין היה בוכה וצורח כשהושאר לבדו בחשיכה, וצווח ובורח בראותו חתול או כלב, או, במחילה – יתוש. הוא לא שיחק בכדור, כי כשהיה כדור מגיע אליו היה הוא – בורח. לא יצא לטיולים כי פחד מהמצאות במקום גבוה. לא השתתף בקומזיצים או במסיבות – כי תמיד היה בהם משהו מפחיד – כמו צ’יזבט, או תחרות ניפוח בלונים ( והרי הוא פחד שהבלון יתפוצץ…) בקיצור – אין זה פלא שכינוהו “ארנבת”. ואין זה פלא שאף אחד לא הסכים להתחבר איתו וכך נשאר אהר’לה לבדו, ובזמן שכולם שחקו ונהנו ישב הוא בביתו ושקע בקריאת ספרים. הוא אהב לקרוא על מעשי גבורה של כל מיני אנשים והיה מדמיין לעצמו כאילו הוא אותו אמיץ המבצע גבורה נפלאה מאין כמותה. אה’ר’לה לא אהב להיות לבד ולפעמים היה יוצא אל מקום המשחקים של ילדי השכונה. היה עומד בצד, מביט בהם ומתמלא קנאה. הוא העריץ את הילדים האלה על שלא פחדו לרוץ ולקפוץ ולתפוס את הכדורים יותר מכל העריץ אהר’לה את צביק’ה שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. צביק’ה היה ההפך הגמור מאהר’לה: אהר’לה היה קטנטן, שברירי וחיוור, וצביק’ה – גבוהה מוצק ואיתן, שזוף ויפיפה. אהר’לה היה פחדן, וצביק’ה – אמיץ מאוד. הגבור של השכונה, הגבור של בית הספר.
האליל של אהר’לה. עומד היה אהר’לה ונועץ עיניו בצביק’ה.
וצביק’ה היה מפסיק לשחק, מביט באהר’לה צוחק וצועק אליו: “ארנבת’לה, מה שלום הרעידות שלך?”
ואהר’לה היה מתאדם, רץ לביתו ובוכה שם עד אין קץ, הוא רצה להיות גיבור. היה מכבה את על האורות בחדרו ויושב שם לבד, אבל לא נשאר כף אך יותר מדקה. מיד היה רועד ומזיע וממהר להדליק את האורות. לא עזר לו כלום: אהר’לה היה פחדן.
חלפו שנים. אהרון נכנס לתיכון, הצטיין בלימודים, אך נשאר “אהר’לה- ארנבת”. אותו פחדן – בכיין. שוב ושוב ניסה להתגבר על פחדיו ולהיות ככולם ושוב ושוב נכשל והמשיך להיות בודד ולהעריץ את הבנים האחרים, האמיצים.
הגיע היום, וכמו כולם – התייצב גם אהר’לה בלשכת הגיוס והפך לחייל מן השורה. רצה הגורל – ומפקדו של אהר’לה היה אותו צביק’ה שהוא העריץ בילדותו. עכשיו בצבא – עקב אהר’לה אחר מעשיו והעריצו יותר ויותר מרגע לרגע. כל כך אמיץ היה צביק’ה ! ממש עשוי לבלי חת. ואהר’לה – גם כאן הוסיף להיות אותה “ארנבת”. רעד ודאג כל הזמן, והיה בשל כך חייל גרוע מאוד.
וצביק’ה היה קורא לו לבוא למפקדה, ושם היה נוזף בו על פחדנותו המופרזת.
קשים היו אותם ימים. לא רק לאהר’לה – אלא למדינה כולה. מדי יום נפצעו ונהרגו חיילים נוספים. פעולות החבלה היו רבות, והעם כולו היה מתוח, דואג ועצוב.
בוקר אחד נשלח אהר’לה עם עוד כמה חיילים לסיור שגרתי לאורך הגבול, בזחל’ם. הם היו באמצע הדרך, כשלפתע ניטחה עליהם אש חזקה. מיד זינקו כולם אל מאחורי הזחל”ם, והחלו להשיב אש אל מקור הירי. אהר’לה כמעט התעלף מרוב אימה. זה היה משהו באמת מפחיד. עברו מספר דקות עד שחזרו אליו עשתונותיו והוא התחיל לירות.
פתאום ראה שלפני הזחל”ם, חשוף לאש, שוכב חברו גדי. הוא כנראה נפצע עוד כשהיו בזחל”ם, ונפל ארצה. עכשיו הוא שוכב על הארץ ללא ניע, כשדמו ניגר ארצה בשטף. אהר’לה הביט בו, ורחמיו נכמרו עליו. כמה דקות לפני שהתחילו היריות, אמר לו גדי “ארנבל’ה מה תעשה אם יירו עלינו פעם? תמות מפחד, לא?” ועכשיו שכב גדי על הארץ, ואם לא ייחבש מייד – ימות לבטח.
כהרף עין זינק אהר’לה ממחסהו ורץ אל גדי. נשכב עליו כדי להגן על גופו מכדורים נוספים, הוציא תחבושתו האישית מכיסו והחל חובש במהירות את הפצע הפתוח. הוא לא שמע ולא ראה דבר. לא את הכדורים הרבים ששרקו סביבו, לא את חבריו שמאחורי הזחל”ם שקראו לנו לחזור, כי הלא גדי מת כבר. הוא לא חש בסכנה שנשקפה לו לעצמו. בדבקות ובלהט חבש את פצעו של גדי. ופתאום —- חש כאב נורא בגבו, ובמהירות אבדה לו הכרתו.
כשהתעורר, מצא את עצמו אהר’לה במיטה בבית חולים. זמן רב לקח לו להיזכר את אשר הביאו לכאן. וכשנזכר – קרא מיד לאחות שעמדה בחדר, ושאל אותה לשלומו של גדי. האחות שמחה מאוד לראות כי שבה אליו הכרתו, וסיפרה לו שגדי נשאר בחיים וכנראה שיתגבר על פצעיו הקשים. היא סיפרה לאהר’לה שהוא עצמו כבר שוכב בביה”ח כחודש ימים, ורק בנס הוא לא מת מפצעיו הקשים, היא גם סיפרה לו שמיד כשיבריא – יקבל אהר’לה צל”ש.
-“אינני מאמין לך!” צחק אהר’לה – “אני הרי פחדן כמו ארנבת – ואפילו יותר, ואיך אקבל צל”ש?”
כעבור כמה ימים ביקר אצל אהר’לה, בין השאר, מפקדו – הלא הוא צביק’ה ראשו, הביט לתוך עיניו של אהר’לה ואמר בקול צלול
-“אהרון, אתה גבור”!
הסיפור אינו ארוך, אך תוכל, אם רצונך בכך, להוסיף לו עוד פרטים, ולהרחיב, למשל, את תיאורי פחדנותו של אהר’לה בילדותו,ואת התיאור מסמר השיער של חילופי היריות באמצעו של הסיור השגרתי.
נושאים לדיון, לאור הסיפור:
לסיכום, הנה הדברים שלמדנו ( או שיכלנו ללמוד) מסיפור זה:
א. אתה בעל תכונה לא טובה – אל יאוש! אפשר להתגבר עליה – במיוחד לקראת יום הכיפורים.
ב. כדי להתגבר על בעיה – אתה זקוק לעזרה ותמיכה של חבריך. לעג וקלס שלהם רק יגבירו את הרע שבך.
ג. אם פגעת בחבר – אל תראה זאת כהשפלה לבוא ולבקש סליחה, בדרך כלשהיא. להיפך, חזרתך מדבריך תוסיף לך כבוד.
את ההערה האחרונה אפשר לקשר לעשרת ימי תשובה. כשעל כל אחד להתגבר על הבושה ולבקש סליחה מהחבר / מדריך/ חניך/ הורה/ מורה וכו’