איתור סניפים וכפרי בוגרים
ואולי השמחות האמיתיות הן בלבבנו והן קטנות, פזורות. בסתם ימים של חול…” – פעולה על שמחה פנימית ושמחה חיצונית
.
בחדר מפוזרים מס’ היגדים. כל חניך צריך לבחור היגד אשר לדעתו מסמל את השמחה האמיתית:
.
מחלקים את השבט לשתי קבוצות.
כל קבוצה צריכה לבנות בית מחומרים שונים (קרטונים, ניירות צבעוניים וכו’).
לאחר מכן מלמדים את השבט את הבית הראשון של שיר מסוים (בחרו כמובן שיר יפה ומתאים). לאחר שלמדו היטב את השיר, נערוך דיון:
מה ההבדל בין הבתים?
איזה בית נראה טוב יותר?
איזה בית יותר ישמח אותם בעוד שבוע, חודש, שנה…?
אפשר להשוות בין הבתים לבין השמחה. שמחה שהיא פנימית יותר- פחות ניתן להסביר אותו במילים (למשל: איך מגדירים אהבה???), אבל הוא יותר שלם ומהותי לאדם, נשאר איתו לטווח ארוך. השמחה החיצונית- אפשר לכנות אותה יותר כ’הנאה’. היא גורמת לנו לחייך, לצחוק, אבל לא בהכרח משפיעה על חיינו לטוב, בטח שלא לטווח רחוק…
.
החניכים מתחלקים לזוגות או שלישיות. עליהם לצאת החוצה על מנת לראיין מס’ אנשים בנושא השמחה. (עליכם המדריכים להכין שאלון קצר, עדיף אמריקאי). בחזרה בסניף כל צוות מסכם- מה הרשמים שלו מהמפגש עם השמחה. כדאי לדון סביב הנקודות הבאות:
-מדוע רוב האנשים שמחים, מתוך סיבות חיצוניות (דברים חומריים) או סיבות פנימיות (דברים רוחניים)?
-מה ההבדל בין שמחה פנימית לחיצונית?
-לאיזו שמחה אנו צריכים לשאוף?
.
נקרא את הסיפור “פורים העצוב” של אסתר קל (בנספח1).
אפשר גם לקרוא קטע מתוך המאמר של הרב פלטי גרנות בנוגע לשמחה (בנספח2).
.
בפעולה ראינו כי ישנם מצבים בהם אנחנו נראים שמחים ומחויכים, אולם אין זה בהכרח משפיע על חיינו לטובה באמת, לטווח הרחוק. זוהי שמחה חיצונית, הנאה. לעומת זה, ראינו את השמחה הפנימית- שלא תמיד ניתן לראותה ולפעמים קצת קשה להגדיר אותה- היא פנימית ונמצאת בתוכנו.
.
פורים העצוב / אסתר קל
גם אני ציירתי לעצמי שפם, קניתי חצוצרה ובלון והלכתי ברחובות לחפש את השמחה. ראיתי רוזנים בתכלת עומדים בתור לפלאפל, מרקיזות שלא שומעות בקול אמא, נמר אחד שבכה בקול בבית קפה, ורקדנית ורודה שלא יכלה עוד לשאת את נעלה.
האורות דלקו שרשרות שרשרות. הזיקוקים הופרחו לשמים בכחול, אדום, ירוק ובובות הענק של שושן עמדו מחרישות בתוך המולת הפורים.
ראיתי שודדים קטנים שישנו בזרועות אביהם וצנחן קטן שהיה לו מתחת למכנס חגורה של פוליו, וילדה קטנה אחת, בת שלוש, שהחזיקה אקדח ושאלה: “איך הורגים, אמא?”. תקעתי בחצוצרה והלכתי לחפש את השמחה ברחובות. אנשים אמרו כי ראו אותה בפינה השלישית מימין. הצטרפו אלי עוד אנשים והלכנו כולנו חבורה גדולה ושותקת. הגענו למקום ואמרו לנו שחבל, הפסדנו, רק לפני כמה דקות עברה כאן השמחה אבל לא התעכבה, היתה ממהרת מאוד. אם נצליח להגיע אל הרחבה מעבר לשני הרחובות נמצאנה, שם היא בעיצומה. אוהו! עכשיו הלכנו המון רב, בהולים ודחוקים בצעד מהיר. הגענו ולא היה דבר. טעות… אחדים אמרו שהלכה לדיזינגוף. כן, תמיד היא בדיזינגוף. ואחדים אמרו שהלכה לירקון ומשם שטה כנראה בסירות לעבר השני ומי יודע מתי תשוב.
האנשים היו נרגזים מאוד ולא ידעו להיכן לפנות, על כן דחקו וצעקו ונסיכה אחת בפאה נכרית של תלתל כסף נפלה אפיים ארצה ואמה הכועסת העניקה לה מנה באחוריה המלכותיים.
שאלתי את אחד שידע היטב לספר על השמחה: “איך היא היתה… ככה… השמחה… שיאמר משהו…” והוא צחק ואמר: “אוהו, זה היה צריך לראות…”
חבורה קטנה של אנשים, שהצטרפו יחד העבירו בסוד, מאוזן לאוזן, שעוזבים הכל והולכים לליפשיצים… כן, לליפשיצים! שם שמח! מה פתאום ברחובות?
אצל הליפשיצים היה אור אדום קטן וטנגו איטי, והאנשים הקישו כוסיות, כדי להתעורר ולהתחמם… ואדון ליפשיץ אמר כל הזמן: “מה אתם יושבים, בואו נעשה שמח…”. מישהו מהחבורה הקטנה העביר בסוד, מאוזן לאוזן, שזה לא פה… מסתלקים… הולכים להוברמנים… שם תמיד עד דלא ידע, ועד הבוקר…”
***
האנשים הולכים ברחובות לראות כיצד האחרים שמחים וכל אחד שוכח, שהוא זה אותם האחרים… כמו האנשים שאומרים כל יום: “מחר יהיה טוב”, והלא היום, זה המחר של האתמול…
יש לי אופי גרוע. אני רואה את אגלי הזיעה בפניו המאומצים-צוחקים של האיש ההולך על קביים גבוהים בתהלוכה בכביש, המנופף בצילינדר שלו לכל עבר, ואני רוצה לבכות כשאני רואה את החיות בקרקס לובשות תחתונים, מנגנות בפסנתר, או יוצאות במחול הוולס… אני עוצרת נשימתי בתפילה אל כל האנשים שהפעם לא יצחקו למראה המוקיונים העצובים המתיזים מים זה על זה, נופלים, מועדים, ורצים בנעליהם הגדולות…
כשהייתי ילדה שאלו אותי איזה יום אני אוהבת יותר. חשבתי ועניתי: “יום חמישי”. שאלו: “למה?” אמרתי: “מפני שיום חמישי הוא לפני שישי וששי הוא לפני שבת…” אולי זה מפני שאנו מצפים כל כך, מחכים כל כך… ואחר כך זה לא זה… וכל כך מהר עבר… ולא הספקנו…
ואולי השמחות האמיתיות הן בלבבנו והן קטנות, פזורות. בסתם ימים של חול. מה שאמר האיש הבוקר באוטובוס הדחוס כל כך… ונושא המכתבים שחייך, ורגע אחד של בית מסודר ורצפה שטופה לפני שכולם חוזרים והופכים אותו… ורגע אחד לפני השינה לפני שמכבים את החשמל ומושכים את השמיכה, וחושבים שהנה היום עבר… לא רע… בעצם טוב… די טוב… והספקנו… והכל בסדר, פחות או יותר… והפרח השלישי שגמרתי לרקום היום במפה האפורה…
והילד שלי שפרץ הביתה בצהריים, פרוע, מזוהם, החולצה בחוץ ומה יהיה הסוף שלו, ואיך, אלוקים, צומחים בני אדם של ממש מכאלה, ו”כמה פעמים אמרתי לך שלא לסחוב את תיק האוכל על הארץ… ולמה לא ניקית את הנעליים כשנכנסת…” – והוא בפנים מלוכלכות, בעיניים נוצצות מושיט לי פרח שקטף למעני במשיכה מגדר אחת, בדרך מבית הספר, מושיט לי ואומר בכל הלב: “בשבילך!” – ופתאום ראיתי שהגיע האביב…
.
האם את/ה את שמח/ה?
כאשר אנחנו מתבקשים לענת על שאלה זו, פעמים רבות אנחנו עונים באופן ספונטני, ללא מחשבה – כן! ואולי לא… אם נחזור ונשאל את עצמנו באמת – האם אני שמח/ה? יתכן שנמצא את עצמנו משתהים, לא ממהרים לענות.
ומהי באמת שמחה? לכאורה מדובר ברגש פנימי, אישי, ואם זוהי שמחה – כיצד אפשר לצוות “ושמחת בחגך”?
…הרב רענן זצ”ל כותב… (בשמן רענן, ח”א) – “נראה לבאר דהנה יש הבדל בין הנאה לשמחה, הביטוי הנאה נופל על מצב רגעי, והוויי (-מלשון הווה), כגון הנאת גרונו והנאת מעיו שהם הנאות מוחשיות שאין להם קשר עם עבר ועתיד, ואילו הביטוי שמחה נופל על עונג נפשי שמתענג על דבר מבחינת הפנים הרוחניים שבו ומתקשר בשכליותו עם מצב הדבר, עם עברו ועתידו.”
על פי דבריו של הרב רענן אנחנו מבינים שלא מדובר רק בענין רגשי, אל גם במהות הרגש. לעומת ‘הנאה’ שהיא רגעית, חולפת, השמחה מלבד הקשר שלה להווה, היא קשורה לעבר ומשפיעה על העתיד.
הרב רענן ממשיך ומסביר שאכילה שאנחנו מתחייבים עליה ברכה מדאורייתא היא רק אכילה המביאה את האדם לידי שביעה. משמעות הדבר היא שרק אכילה שיש לה השפעה על העתיד, שיש לה תועלת לקיום האדם – היא בעלת משמעות ומתחייבים עליה ברכה…
הרב פלטי גרנות ראש ישיבת בני עקיבא נר תמיד חשמונאים
מתוך אתר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא