תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א’:

נכין לפני הפעולה ציור של 2 דמויות. נחלק את החניכים ל- 2 קבוצות, קבוצה אחת תצטרך לעצב את היהודי הגלותי וקבוצה שניה תידרש לעצב את היהודי כיום (כדאי להעמיד לרשות החניכים ניירות קרפ, דבק, עיתונים…) נשאל את החניכים לאלו השפעות נתונה כל דמות. בשבת- כל קבוצה תגבש בעל פה את המאפיינים של כל דמות.

נראה כי קיים הבדל מהותי בין היהודי הגלותי לבין היהודי כיום. היהודי הגלותי- כל עניינו לשרוד, לעומת היהודי כיום שמבקש לפתח ולהתפתח. היהדות בגולה עסקה בעיקר בחיי דת ומצוות, הרי שכיום מעסיקים את היהדות: חיי מדינה, צבא, כלכלה, הקשר בין עמים וכו’.

אם כך, ההגעה לארץ מצריכה מאתנו התמודדות מחודשת בשאלת הזהות הישראלית. אם פעם היה ברור שהזהות הישראלית שייכת לקיום תורה ומצוות בלבד, היום זה כבר לא ברור. ננסה ביחד לבחור 3 תחומים עיקרים שמתמקדים היהודים כיום, בניסיון לבחון מה היא הזהות הישראלית.

שלב ב’:

נחלק את החניכים ל- 3 קבוצות. כל קבוצה מקבלת כתבה/ חלק ממאמר המייצג את אחד מ- 3 הכוחות (בנספח). הקבוצה תצטרך להכריע מה לדעת הכותב היא הזהות הישראלית. זאת אומרת, מה צריכה להיות הנקודה המרכזית בחיי הישראלי כיום? עליהם להציג את הנקודה הזו (בדרך מקורית) בפני כל הקבוצה.

קבוצה 1 – דתיות. קיום מצוות הם המרכז והעיקר בחיי היהודי.

קבוצה 2 – לאומיות. עם ישראל הוא המרכז: הקשר והשותפות אחד לשני ולמדינה.

קבוצה 3 – אוניברסליות. הדאגה לכל אדם באשר הוא אדם.

שלב ג’:

על מנת לחדד את ההבדלים והנקודות המרכזיות השייכות לכל קבוצה, נביא בפני החניכים נושאים העולים על סדר היום הציבורי והם יצטרכו להכריע איזה גוף דוחף להעלאת נושא זה בראש סדר העדיפות הציבורית.

1)     סגירת רחוב בר-אילן בשבת

2)     זכות בחירה לכל אזרח בישראל

3)     שוויון זכויות במתן שכר בין גברים לנשים

4)     עידוד נסיעות לפולין של קבוצת נוער

5)     הגברת המוטיבציה בקרב המתגייסים לצה”ל

6)     תוספת שעות יהדות בבית ספר

7)     ביטול מיסים לאנשים קשיי יום

8)     עידוד המשך הסכמי השלום

9)     הוספת משגיח כשרות לקיבוצים

שלב ד’:

נסביר לחניכים שמבט חיצוני שטחי כיום במדינתנו, נראה כי הכוחות האלה הם במאבק, במעין “כיפוף ידיים” מי יותר צודק, מי יותר משמעותי. אולם במבט יותר עמוק, אפשר להבין שבכל צד יש חלק גדול של אמת, והמצב המתוקן כולל בתוכו את שלושת המאפיינים יחדיו- בצורה השלמה. מתוך כך נגיע בגישה של כבוד הדדי גם לאלה שאיננו מסכימים עימם, שכן הם מוסיפים לשיח הציבורי שלנו ערכים טובים וחשובים, שהמצב השלם כולל את כולם יחדיו.

אם לדעתכם החניכים מסוגלים להעמיק יותר, חלקו להם את הקטע מתוך אורות התחיה פרק יח’ (בנספח).

 סיכום:

ראינו כי לעומת היהודי שחי בגלות שכל עניינו ועיסוקו היה בעולם הרוחני וההלכתי, הישראלי הוא שונה. כיום הזהות הישראלית מתחלקת ל- 3 מחנות עיקריים: המחנה הדתי, המחנה הלאומי והמחנה האוניברסלי. ראינו כי למרות השוני והמחלוקות בין הצדדים, בכל מחנה יש צד גדול של אמת שהוא מביא איתו לתוך הציבוריות הישראלית. מתוך כך, נגיע בגישה של כבוד הדדי גם מול אלה שאיננו מסכימים עם דרכם, שהרי יש לנו מה ללמוד מכל אחד, והמצב המתוקן כולל את כל המאפיינים יחדיו.

נספחים:

נספח מס’ 1- הכסף אינו חזות הכל / מיכאל ששר

בלי שמירה על השבת ועל העבר היהודי בכלל, אין טעם לישיבה דווקא בישראל

איני יכול להזדהות עם דבריו של קרני עם–עד (דעות מעריב, 8.12.98) מקיבוץ מצובה: “רק פתחתי חנות בשבת, ירחם השם, כדי לנסות ולקיים את בני ביתי”. כדי להצדיק את מעשהו “התמים”, הוא מגייס את נאמנותו למולדת, את הקטיושות שספג קיבוצו לפני עשר שנים, עד שבמסכת טיעוניו בזכות פתיחת חנות הקיבוץ בשבת (בלשון יהודית קוראים לכך: חילול שבת!), חסר רק המוות למען המולדת, ובלבד שנחיה ב”מדינה חופשית ופתוחה”, אבל מעורטלת כמעט מכל סימניה וסממניה היהודים, כפי שהבינום יהודים במשך אלפי שנים.

בשם אחד-העם מצטטים לא פעם את האמרה הידועה: “יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל”. זו, לכאורה, אמרה יפה למשכיל חילוני כאחד העם, אלא שבני ישראל, בכל אתר ואתר, שמרו את השבת- “לעשות את השבת לדורותם ברית עולם”. הם עשו כן תוך הקרבת קרבנות כלכליים וכספיים קשים ביותר, ובשום אופן לא היו מקבלים את הטיעון המיתמם של חבר קיבוץ מצובה: “פתחתי חנות בשבת… כדי לנסות ולקיים את בני ביתי”. אם קיום ביתו של קרני עם-עד תלוי בחילול שבת המוני, בפרהסיה ולא בחדרי חדרים, תוך מחיקה גסה של העבר היהודי בן אלפי שנים, כי אז באמת מותר לשאול: מדוע עלינו לחיות כאן ודווקא כאן, ולא בכל מקום אחר בעולם, שבו יהיו חיינו בטוחים, מבחינה פיזית, הרבה יותר, מאשר על גבול הלבנון.

האם כל ההבדל בין מדינת היהודים לבין מדינות אומות העולם יתבטא אך ורק, שבאנגליה משחקים כדורגל ביום ראשון ובמדינת ישראל ביום שבת קודש?!  וכלום חייב אני להזכיר לחבר הקיבוץ עם-עד, שבחיים – ובוודאי בחברה הקיבוצית – לא הכל צריך להימדד רק מתוך אספקלריה של “עשיית כסף”, ומותר שאף ערכי חברות, ואפילו דת, יילקחו בחשבון?

(מעריב כא’ כסלו התשנ”ט)

מהי הנקודה החשובה ביותר בחיי היהודי לפי המאמר?

נספח מס’ 2- לא להחליף דגל

דברים שנאמרו בכנס המפד”ל בפתיחת מערכת הבחירות ביום י”ד באייר תשנ”ו

מאת אדי להבי – מהמושבה כנרת.

גדלתי ב”השומר הצעיר” על אהבת עמי, ארצי ושפתי. גדלתי על אהבה בלתי מתפשרת לארץ ישראל, נופיה ובטחונה, בניינה וביצורה. לקחתי חלק פעיל בעשיות אלה מרבית שנותיי, מנעורי עד עתה. ידעתי ועודני יודע, כי אין דרך אחרת מלבדם.

לפני פחות מ- 15 שנים ראיתי תנועה רעיונית מתנפצת לרסיסים, כאשר חברי לדרך הציונות הסוציאליסטית התייצבו בגלוי נגד המאמץ להדביר את צפע הטרור במחילתו, וחברו אל ההמצאה שכונתה “העם הפלשתיני”, ובימים אלה הם וחבריהם מכריזים בשמחה אווילית ש”חלום ארץ ישראל השלמה נגמר”.

כשבאתי לבקש את חברי מאז, מצאתי אותם מקוננים על בניהם, מחפשים את החזון האבוד של הוריהם בקומונות בארה”ב, בכתות המסתגפים בהודו ונפאל. טייסי סילון היו למנקי דגים קפואים באלסקה, לוחמי שייטת השכירו חרבם לשליטים מטורפים באפריקה, וסיירי מטכ”ל היו למאבטחי ברוני הסמים של קולומביה. אבל במקומם, בחבלי ארץ ישראל השונים, מצאתי מתיישבים – מגשימים מסוג אחר, שארבע כנפות מזדקרות מתוך מכנסיהם, שמוכנים לעבור קיץ לוהט וחורף מקפיא בתוך קרוואן עלוב ובודד על ראש גבעה; שמוכנים מדי יום להסיע את ילדיהם לבית הספר השכן תוך מטר אבנים וחירוף נפש, כאשר השכפ”ץ היחיד עליהם הוא הכיפה הסרוגה שלראשם; שנענים לכל זעקה של ארץ ישראל בטפם ובנפשם; שידעו לשלב את המאבק על האדמה עם המאבק על הנשמה; שאיבדו את יקיריהם בעקשנותם לא לוותר על פיסות מולדת, לא פחות מאנשי תל-חי וכפר גלעדי, שהפכו חבלי ארץ טרשיים לגנים פורחים ולניסים כלכליים, לא פחות מאנשי דגנית ומרחביה.

בשל כך התחלתי לאהוב את המוזרים האלה, העוצרים אחר הצהריים את רכבם בצד הכבישים כדי להתפלל לבדם מול שמים ומבטי סקרנים. בשל כך קנאתי בהורי הנערות והנערים שמעדיפים להיות בהפגנה על שלמות ארץ ישראל ולהסתכן במרמס פרשי המשטרה, מאשר לבלות בעשן ואלכוהול הדיסקוטקים. בשל כך הערצתי את הזוגות הצעירים הנכונים להיענות לכל קריאה של מנהיגים רוחניים וללכת אל כל מקום של אתגר בארץ ישראל. בשל כך התחלתי להבין ולהוקיר את החינוך היהודי שלהם, שבמהותו הינו כל מה שלימדוני ב”השומר הצעיר”: לאהוב את עמי, ארצי, שפתי, מורשתי, ובעצם, גם תורתי.

ברור לי כיום, שביום שדור ההמשך בישראל החילונית ישיג את כל אתגריו שנותרו לו: שליטה על כל דוכני התמונות בטוקיו, שליטה על כל החברות להובלת רהיטים בניו-יורק ועל בלדרות הסמים בין בירות העולם – באותו יום דגל היהדות ימשיך להתנופף, בידי קומץ תמהוניים חובשי כיפות סרוגות, מנוב שברמת הגולן עד סוסיא שבדרום הר-חברון.

לו יהי חלקי עמהם.

נכון, הם אינם חביבי התקשורת, כי אינם “איטם” בטורי הרכילות והפליליים. אבל, גם אם אינם מטובי המארגנים, גם אם נוטים הם להאשים את עצמם על עוולות שלא עוולו בהם; גם אם אינם חדלים להתאמץ למצוא חן בעיני כולם; גם אם הם נשארו המיעוט שממשיך להתייחס אל הערכים המוחלטים של תורת ישראל, לעם ישראל, בארץ ישראל. גם אם אינם יודעים בעצמם עד כמה טובים הם, אני אהיה לצידם.

ובקשה אחת לי אליהם – אליכם; אל נא תחליפו דגל, הישארו איתנים, שנוכל כולנו להישען עליכם ולהיאחז בכם, במשברי הזמנים הבאים עלינו.

מדוע אדי להבי כל כך מעריך את “המתנחלים”?

מהו לדעתו הערכים החשובים ביותר כיום ש”אין דרך אחרת מלבדם”?

  נספח מס’ 3:

“שמעת, רעש אדמה בטורקיה, בתים מתמוטטים, אנשים נלכדים בין ההריסות, מחסור חמור בבגדים, מזרן, תינוקות זועקים לאוכל. הבה נפעל פעולות חילוץ. וכך התארגנו ועד מהרה עמדה המכולה ליד ביתנו. ומכל קצוות העם, הסביבה, מכל הארץ החלו נוהרים זה בחבילת בגדים, זה בשימורי מזון והשליש בתרופות מתרופות שונות.

קשרי המסועפים עם משרד החוץ הניבו עד מהרה מטוס משלוח. הכבודה יצאה לדרך. עד מהרה התחלנו בפעולת העזרה והסיוע שהיו אומנם כטיפה בים, אך בכל זאת משהו הימנו למען העולם”.

(אלמוני)

המערכת המערבית היא אוניברסלית. הדרישה היסודית שלה, חוק העל שלה, הוא זכויות האדם, ודרישה זאת היא דורשת מאת כל אדם בתבל. ושוב מצב זה אין לפניה משוא פנים בין שחור ללבן, בין גבר לאשה, בין ילד למבוגר. שווים לפניה היהדות והאיסלאם, הבודהיזם והאלילות כולם נכללים ב”חופש האמונה”, ב”כל אחד והאמת שלו”. (“שמחת פנים”) 

מהו הערך שעמד מול עיניו של אותו אלמוני כשהלך לעזור בטורקיה?

נספח מס’ 4- מתוך אורות התחיה, פרק יח’ / הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל

“שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל; השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליו, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה, החפצה לחדש את חייה הלאומיים, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את אשר קלטה מרושם רוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהיא טובה ונאותה גם לה; השלישית היא הליברלית… היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד.

הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות האלה גם יחד… הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית… להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חברו…”