איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתחברי חב"ב יקרים,
מתוך רצון להוסיף ולעלות בקודש אספנו מקורות שיוכלו ללוות אתכם במהלך חודש שבט.
בכל שבוע במהלך החודש נתמקד בנושא הקשור לארץ ישראל, בשבוע הרביעי והאחרון לחודש שבט, נעסוק באהבת הארץ וחיבור אליה ברבדים השונים.
תוכלו להיעזר במקורות, בסיפורים ובציטוטים על מנת לבנות מהלך פעולה משמעותי ונוגע.
מאמינים בכם! בהצלחה!
מקור א-
"כי ה' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת, ובירכת את ה' א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ז–י).
שאלות לדיון
מקור ב – הרב קוק, קריאה לעלות לארץ
"הניצנים נראו בארץ. באו, אחים יקרים, וראו איך שושנת יעקב מתחילה לפרוח על אדמת הקודש, באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ועוז… בואו לארץ ישראל, בואו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון, הדר שמי התכלת הנאים והיפים, הדר האוויר הצח, הטהור וממוזג השורר בהודו והדרו גם בתקופת טבת, באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה הוא חיי נשמות, מה יפית ומה נעמת! באו לארץ ישראל, באו וראו 'ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה' (ישעיה סו, יד). בואו וראו איך עמנו, האהוב והיקר, מחדש כנשר את נעוריו, איך הוא מתחיל פושט ברווחה את עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נדודו וגלותו המרה, באו וראו איך מתרגל הוא לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו, איך הוא מעודד את רוחו בזכרו את חסנו וגאונו, בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל… באו והתענגו עלי זיכרונות טובים מיין הטוב, המגדילים את הנפש ומרחיבים את הדעת, זיכרונות מלכים ושרים, זיכרונות גיבורים ונביאים, זיכרונות תפארת ועוז גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל, פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם ראויים לשמם בארץ החיים. עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל, ההכרח לשוב לארץ אבות יקיף את כל המצבים של האומה… מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להיאחז בה, ליישבה בעסקים ובנינים, בקניית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי יישוב נכון ומסודר. גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה הנצחית שכאז מימים מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום שהם" (אוצרות הראי"ה: מאמרי ארץ ישראל ג, הקריאה הגדולה לארץ ישראל).
שאלות לדיון
מקור ג – רבי חנינא, מסכת כתובות
רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופרש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו, והיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא יצא שם רע על דרכיה. רבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר – בבוקר כשהיה מעט קר הושיבום במקום השמש, ולעת הצהריים כשנעשה חם הושיבום בצל – כדי שלא יתרעמו חלילה על ישיבת הארץ ואקלימה.
(מעובד על פי כתובות דף קיב עמוד א)
שאלות לדיון
מקור ד- משך חכמה, רבי מאיר שמחה מדווינסק.
"אהבת הארץ אינה אהבת מולדת כאשר יאהב הצרפתי את ארץ מולדתו ויכבד בירת ארצו פריז, כי זה רגש לאומי, אהבת הארץ היא ענף של מצוות אהבת ה', שכן האוהב את ה' אוהב את ביתו ומשכנו של ה', וארץ ישראל היא המקום בו בחר ה' לדירתו ככתוב 'כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ'"
שאלות לדיון:
רחל ינאית בן צבי – מתוך: ילדינו ממזרח וממערב: כפר הנוער עין-כרם
“רציתי ליצור פה אווירה שתחנך להתיישבות ילדים מארצות רחוקות ושונות…הילדים הראשונים באו ברובם מהעיר איזמיר שבתורכיה. חלקם מבתים טובים, אך רובם מוזנחים מבתי-יתומים. שעת המבחן הגיעה. איך לקרב ילדים אלה לארצנו, אל נופיה ואתריה ההיסטוריים? איך לנטוע בהם הרגשת מולדת? איך לאמן אותם בעבודה חקלאית ולהכשירם להתנהלות בהר? סימני-שאלה רבים צפים ועולים…
כפר הנוער הזה הוא בית-ספר חקלאי ראשון מסוגו בהרים, הילדים הם, כאמור, ילדים עולים ללא כל זיקה לעבודת-האדמה וללא נסיון כלשהו בחקלאות, ודבר זה מחייב מאמצים מוגברים מצד המחנכים והמדריכים, גישה זהירה וידע רב…
משהגיעה חברת הילדים הראשונה חילקנו את הילדים – לא לפי גילם אלא לפי רמתם, שכן נוכחנו כי הרמות הן שונות מאוד גם בין בני גיל שווה. בתוך הכיתות עצמן היה הכרח לקיים שיעורי-עזר נוספים לילדים במסגרת קבוצות קטנות, כדי להתאימם לכיתות. כך נהגנו גם בבוא חברות-הילדים הנוספות. פרט לכך היו גם העברות של תלמידים מכיתה לכיתה במשך שנת הלימודים, ודרוש היה מאמץ תדיר לקיום הלימודים כתיקנם.
אני עצמי העדפתי לעבוד עם הילדים בענפים במשתלת היער, במשתלת עצי-הפרי ובגן-הירק, הייתי סבורה, כי בדרך זו אצליח לפתח את הזיקה שלהם לעבודה, להעניק להם תחושה של מולדת וקשר עם נוף הארץ והצמחיה, לימים נתעורר ספק בלבי לגבי בחירתי זו, שמנעה ממני היכרות קרובה יותר עם הילדים בכיתות, כדי לעמוד על אופיים והישגיהם בלימודים. לפיכך שמחתי על כל הזדמנות שניתנה לי ללמד בכיתה, למלא מקום מורה חסרה ולעמוד מקרוב על התקדמות הילדים בלימודיהם…
היום ירדתי לעין־כרם עם כמה ילדים מחוות קטמון. הבוקר היה אביבי שטוף־שמש בעיצומו של חורף… הילדים השתוקקו לעבודת־חריש. הרצל וראובן מחוות קטמון (מקבוצת “הדרור” מעולי עירק) ביקשו רשות לחרוש במקום… ועיניהם נוצצות…תלם אחרי תלם פילחו את האדמה, כעבודת־קודש היה להם החריש הראשון, ועצם ההרגשה, כי הם שותפים למפעל החלוצי ההולך ומוקם במקום רוֹממה את רוחם. גם לי היתה קורת־רוח רבה למראה הנערים החורשים…
כל־אימת שאני שוהה עם הילדים מנקרת במוחי המחשבה אם אני מיטיבה לעשות בהעדיפי את העבודה יחד עם הילדים על שהות בכיתות־הלימודים, אך כמעט תמיד אני מגיעה למסקנה שנוכחותי עם הילדים בעבודה חשובה יותר. היא נותנת לי את האפשרות לקרב אותם לעבודת־האדמה שהיא מטרתנו העיקרית. סיפרתי פעם לילדים, כי כשלמדתי אגרונומיה בצרפת אמר לי גנן אחד תוך כדי עבודה: עליך לטעום את האדמה כדי לחוש אותה היטב. הוא התכוון שאשאף לקרבי ריחו של רגב אדמה — וכך עשיתי והרגשתי טעמה.
מני אז היו הילדים אומרים תכופות אחד לשני: “תטעם מהאדמה, תטעם”, והם אמנם הירבו להריח את האדמה.
(מתוך: https://benyehuda.org/read/47043#ch947
קום והתהלך בארץ – יום טהרלב
קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה.
זאת אכן אותה הארץ, זו אותה האדמה
ואותה פיסת הסלע הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט לבנייני הראווה,
מסתתרת המולדת ביישנית וענווה.
קום והתהלך בארץ…
וכרמי עצי הזית ומסתור המעיין
עוד שומרים על חלומה וחלומנו הישן.
וגגות אודמים על הר וילדים על השבילים,
במקום שבו הלכנו עם חגור ותרמילים.
קום והתהלך בארץ…
מולדת , אברהם שטרן (מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון לח"י)
הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל.
וְרָחֲקוּ מִמֵּך מְבַלְּעַיִך
בְּחַיַּי. וּבְמוֹתִי
אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִך;
אתּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחיִי.
וְלִקרָאתֵך מַלכָּה, לִבִּי חָרַד עֵת
תִּפאַרתֵּך פִּי יְמַלֵּל.
החיבור הראשון שיש לעברי הראשון לארץ- מתחיל דווקא מהטיול בה. והדבר הזה מעניין מאוד ומסביר לנו משהו עמוק על המשמעות הגדולה של הטיול בארץ.
(מעט ארוך לשישי, אבל נראה לי מעניין ומלא ציטוטים לא מוכרים ויפהפיים. שווה להקדיש שלוש דקות קריאה על הספה או תחת שלכת עץ התאנה).
אברהם אבינו מקבל הבטחה על הארץ, והיינו מצפים שתחילת הירושה שלו תתבטא קודם כל בחקלאות, או אולי במלחמה על אדמה, או בבניית בתים. אבל למעשה עיקר החיבור הראשוני של העברי הראשון לארץ הוא קודם כל דרך הרגליים.
אחד הדברים המרתקים בפרשת לך לך שקוראים השבת, הוא ריבוי השמות השונים להליכה בארץ. והרי ידוע הכלל שככל שיש למילה מסויימת יותר שמות ותיאורים הרי שהדבר מראה על חשיבותה- כי כל שם יורד לדקות אחרת של המילה. והנה תראו כמה מילים שונות יש בפרשה לשוטטות בארץ:
הליכה: לֶךְ לְךָ
מעבר: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ
העתקה: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה
הטייה: וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם
נסיעה: וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.
ירידה: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה
עליה: וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם
הורקה, רדיפה וחלוקה: וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו… וַיִּרְדֹּף עַד דָּן… וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה.
כל אחת מהמילים השונות האלה מבטאת סוג שונה של הליכה ושוטטות (ובהזדמנות אנסה לבאר המשמעות השונה של כל מילת הליכה כזו, ומוזמנים גם בתגובות), אבל כך או כך הדבר מראה על החשיבות הגדולה שיש בפרשת ההליכה, פרשת "לך לך", לסוגים שונים של טיול והליכה.
את החשיבות הגדולה הזאת הפרשה לא משאירה רק ברמז, אלא אומרת אותה מפורשות באחד הפסוקים היפים ביותר שיש: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".
כתוב כאן- "התהלך" בארץ. להתהלך זה לא ללכת. ללכת זה בקו ישר. להתהלך זה ללכת בסקרנות מחפשת. בשוטטות. בבדיקה של כל תא שטח וכל וואדי וכל מערה נסתרת ומעיין מפכה. דבר זה מתאים מאוד לאופיו של אברהם "הסקרן" כפי שהוא תואר בידי חז"ל: אברהם שמגיע אל החיבור לאלוהיו באמצעות התבוננות מעמיקה בטבע ושאילת שאלות. והנה מסתבר שדבר זה עולה גם מפשט הכתובים מאברהם שנע לאורכה ולרוחבה של הארץ בסקרנות ובפליאה בסוגי הליכות שונות ומגוונות: לעתים בהליכה מעמיקה, לעתים במעבר מהיר החותר להגיע מנקודה לנקודה, לעתים בנטיית אוהלו בנחת לתקופה, לפעמים בכאב הירידה היוצאת מן הארץ ולעתים בשמחת העלייה החוזרת לארץ.
אבל מה יש בו בטיול שהוא ראשית חיבור וראשית ירושה?
הרי למתבונן מהצד, הטיול עלול להיראות כמו איזה עניין מותרות נחמד למי שיש לו פנאי, או משהו שהוא בהחלט בריא לנפש, ועדיין אין הוא יוצא מגדר התחביב הנחמד.
ובכן, מעבר למעלות הרבות כל כך שיש לטיול בארץ, אני רוצה לתת כאן רגע את הצד הפרקטי של העניין בהיבט של החיבור לארץ ממש.
אחת מסיירות הארץ הגדולות ביותר הייתה רחל סבוראי, לוחמת פלמ"ח, והראשונה שהגיעה לפטרה יחד עם מאיר הר ציון. וכה אמרה הסיירת רחל: "המתיישב קונה את הארץ לצמיתות. החייל מגן עליה. ואילו הטייל הוא הגשש, הוא הסייר, הוא ה"מרגל" הנשלח לתור את הארץ – כי לך אֶתננה".
רחל סבוראי אומרת פה דבר גדול. יש את המתיישב החקלאי. זה שמגיע לנקודת ההתיישבות וקובע בה את ביתו. אבל דווקא הוא האחרון בשרשרת. ומי לפניו? לפניו נמצא הלוחם. זה שדואג שיהיה אפשרי להתיישב בשטח ללא אויבים (ולעתים המתיישב והלוחם מגולמים באדם אחד). אבל מי מגיע לפני כל אלו?
לפניהן מגיע הסייר והטייל. הוא זה שמגלה אזורים עלומים, מעביר מידע לעורף וגורם לחיבור והתאהבות בחבלי ארץ מרוחקים. בלעדיו אין בכלל את החיבור הראשוני למקום. בלעדיו אין ידיעה היכן השביל, היכן המעיין ומה תנאי הקרקע. אמנם לעתים נפש הסייר תמיד רוצה לנדוד ממקום למקום, ולאחר שהמקום הפך למיושב הוא ימשיך הלאה. בכך המטייל הסקרן והמתיישב המקורקע משלימים זה את זה. ועדיין, בלעדי הסייר- אין את הלוחם, אין את החקלאי ואין את המתיישב.
זו הייתה גם רוח לוחמי הפלמ"ח שבמשך שנים, קודם כל ערכו סיורים מרוחקים בנגב ומעבר לגבול. סיורים אלה היוו תשתית למבצעים נרחבים במלחמת העצמאות כגון מבצע לוט ומבצע עובדה שבהם שוחררו אזורי הנגב.
את תפקידו המרכזי של הסייר בישראל היטיב לבטא בני מהרשק, פּוֹלִיטְרוּק הפלמ"ח : "בכל צבא תפקידו של הסייר הוא לגלות את האויב, אבל אצלנו – תפקידו הוא לגלות את המולדת".
אבל כמובן חשיבות הטיול לא חשובה רק למעשה הלאומי, אלא גם לנפש האדם. אין כמו היציאה אל מרחבי הארץ כדי ליצור אליה חיבור עמוק ובלתי אמצעי. בעיני אחת הדוגמאות הכי יפות לכך היא ממכתבו של שי עגנון לאשתו אהובתו לאחר טיול שערך במדבר יהודה וים המלח.
את המכתב כתב ש"י עגנון לאחר שבע שנים שכבר שהה בארץ, ולאחר שכתב סיפורים רבים מלאי חיבור למקורות ישראל, ירושלים והארץ. כלומר לכאורה הוא כבר היה דמות שורשית שיש לה חיבור עמוק לארץ. אבל כאן הדבר המדהים-
רק לאחר שש"י עגנון ערך טיול בשטח, של כמה ימים, רטוב מהגשם ומלוכלך מבוץ, רק אז הוא יכל היה לכתוב את המשפט שהוא ליבו של המכתב:
"כמדומני שאני שייך להארץ הזאת".
(משפט שאני כל כך אוהב שבמשך שנים הוא היה המשפט על חולצות המדרשה החקלאית שלנו). הנה המכתב המופתי שהוא כתב לאסתר אשתו אהובתו:
אסתרליין יקירתי,
ראשית אודיעך כי שבתי בשלום מים המלח ירושלימה ואת אל תעצבי אם תמצאי בעתון אשר אנכי שולח לך היום על דבר קושי הדרך.
הנני נשבע לך כי אפילו תיכף ומיד הנני מוכן ומזומן לעשות את הדרך ההיא עוד פעם, כי נפלאות ראיתי בארץ. ואם יהי' ה' עמדי אכתוב לך באריכות את כל המוצאות אותי. כי שלושה ימים הייתי על הים ושני לילות לנתי על הקרקע התחוח לאור מדורה והגשם ירד עלי ממעל והאדמה היתה רטובה תחתי. שם הכרתי את מעשי ה' וטבע ארצנו שעשע את נפשי.
כמדומני שאני שייך להארץ הזאת.
על ידי הרפתקאות הדרך נעשיתי גמיש מאד וכל מכרי משתוממים כי נזדקפה קומתי וגם אני משתומם כי כל העצלות כמו סרה ממני…
רק פעמיים שתיתי תה בכל משך ימי הטיול, ואין צריך לומר כי אכלנו רק דברים יבשים. ויש מן המטיילים שלא הספיקה להם לחמם… אמנם אחדים חולים מן הטיול ואחרים ישנו עד אתמול מרוב עייפות ורק אני בין המאושרים אשר לא סבלו רק נהניתי מאד".
(ש"י עגנון, ד' טבת תרפ"ה, 24.12.31, שבע שנים לאחר עלייתו הסופית ארצה).
אתם מבינים?
גם ש"י עגנון, יודע המקורות הספר והעם, הרגיש שייך לארץ הזאת רק לאחר המגע הבלתי אמצעי עם השטח. עם אותו ציווי ראשון שנצטווה העברי הראשון "לך לך!" לך, תתלכלך, תיגע באדמה. התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. רק כך תדע את ארץ אהבתך.
שריתה מנדלסון הי״ד עבדה במשך למעלה מעשרים שנה בהנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא, והייתה עבור דורות של חניכים וקומונריות הרבה מעבר לתפקידה כאמא של בני עקיבא.
לפני ארבעה חודשים שריתה נרצחה בפיגוע בשכונת רמות בירושלים, בדרכה לעבודה בתנועה.
תנועת בני עקיבא מתגייסים להנציח את דרכה בהכנסת ספר תורה לזכרה.