בוגוסלבסקי, בני (סיילור)

 

 

בן דבורה ואריה, נולד ביום י”ז בכסלו תרפ”ג (7.12.1922) באוטבה שבקנדה. את חינוכו קנה לעצמו ללא כל עזרה והדרכה מהבית.

 

בילדותו נקלע למועדון של “השומר הצעיר” ושם למד את ראשוני היסודות בציונות וביהדות. היה ער, פעיל ובריא. על אף היותו כמעט מחוסר השכלה שיטתית נתחבב מאוד על חברי התנועה, לה נשאר נאמן כל חייו.

 

בפרוץ מלחמת-העולם השנייה התגייס לצבא האמריקני, הוצב כמלח על אונייה אמריקנית, ובלבו השאיפה לארץ. כשעגנה אונייתו בסואץ ערק ממנה ואחרי תלאות-דרך מסוכנות הופיע בינואר 1942 בקיבוץ עין השופט. נכנס לחיי עבודה, עמד בניסיון והעמל נתחבב עליו. בימי אל-עלמיין הצטרף כאחד הראשונים לסקציה הימית של הפלמ”ח. אחרי שלוש שנות שירות השתקע בשער הגולן, הקים משפחה, אך לא האריך שבת בחיק משפחתו. בשעת הפרידה ביקש מאישתו לא לבכותו, כי אם להמשיך במאבק לקיום ישראל.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות נקרא לשירות הפלמ”ח במחוז ירושלים והשתתף בקרבות רבים במבואותיה. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). הובא לקבורה בכפר עציון. השאיר אישה וילד בשער הגולן.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

 

קופלר, יוסף (יופ)

 

 

בן סבינה ומשולם, נולד ביום ט’ בכסלו תרפ”ג (29.11.1922), בעיר סטניסלב, פולין, בבית ציוני-מסורתי. בעודו ילד עברה משפחתו לדרזדן שבגרמניה, שם למד בבתי-ספר כלליים וכן בתלמוד-תורה של קהל החרדים, וזמן-מה גם בישיבת ד”ר הופמן בפרנקפורט ע”נ מיין. בהיותו בן 9 הצטרף לתנועת “תורה ועבודה” ובשנת 1939 עלה ארצה עם חברת-הנוער הראשונה שנתקבלה במקווה ישראל. היה מראשוני גרעין “אמונים”, שהתיישב בשנת תש”ו בעין הנצי”ב, ומפעילי הקבוצה. כמזכיר הקבוצה ניסה לאחד את רצונו הכביר ללימודים עם דבקותו בהווי הקבוצתי שבערכו המסורתי האמין מאוד. לשם כך עבר בראשית תש”ז ירושלימה כדי להשתלם במכון לחקלאות. אחר-כך שימש כמזכיר הסמינריון למדריכים דתיים מטעם המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית. בעודו נער הצטרף לשירות הביטחון ובימי מלחמת-העולם השנייה השתתף בפעולות מעבר לגבולה הצפוני של הארץ.

 

בפרוץ מלחמת-העצמאות היה פעיל בהגנת ירושלים וסביבתה וראה לעצמו חובה וזכות מיוחדת לחוש לעזרת גוש עציון. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יוסף הובא לקבורה בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

    

ביטנסקי (ביתן), יהודה

 

בן חיה ומשה, נולד ביום י”ב בכסלו תרפ”ה (9.12.1924) בווילנה להורים ציונים ותיקים ופעילים. משחר ילדותו נתחנך ברוחה של התרבות העברית וערכיה. בהיותו בן ארבע למד בגן-ילדים עברי בווילנה. בהיותו בן תשע עלה עם אמו ארצה. תחילה למד בבית- הספר הדתי “תחכמוני” בירושלים ומכאן נטייתו וחיבתו בימי נעוריו למסורת היהודית. אחרי עליית אביו ארצה המשיך בלימודיו בתל-אביב בבית-הספר “תל-נורדוי”. עם פרוץ מלחמת- העולם השנייה, עברה המשפחה לירושלים והוא המשיך שם את לימודיו וסיים בית-ספר תיכון. יהודה ניחן בכשרונות בלתי-רגילים ונמשך ללימוד מדעי-הרוח. משסיים את לימודיו בגימנסיה ועבר שתי שנות שירות בפלמ”ח נתקבל לאוניברסיטה ושקע ראשו ורובו בלימודים. הוא למד היסטוריה, פילוסופיה, ופסיכולוגיה. בעבודותיו באוניברסיטה הפתיע את מוריו והם תלו בו ובכשרונו תקוות רבות. אולם עם החלטת האו”ם על חלוקת הארץ אץ למלא את חובתו. הרבה מכוחות רוחו השקיע בהדרכה בתנועת “המחנות העולים” אשר אליה השתייך מימי נערותו.

 

יהודה היה אחד מקבוצת הסטודנטים אשר השתתפו בפעולות קרביות רבות במבואות ירושלים. הוא נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר, עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יהודה הובא לקבורה בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

השאיר אחריו חיבורים ומחקרים חשובים.

 

  גאון, איתן

 

 

בן שולמית ואריה, נולד ביום י”א באדר א’ תרפ”ט (21.2.1929) בחיפה למשפחת פועלים. היה נער ער, חי ושובב, ראש השובבים בסביבה. מרצו הרב מצא אפיק לעצמו בבואו לקיבוץ אלונים להכשרה. שם הצטיין כתלמיד וכעובד ובמהרה היה לטרקטוריסט ומסגר מומחה. כאיש פלמ”ח התמחה כסייר ותוך כדי כך הכיר יפה את הנגב ואת גוש עציון. הוא אהב מאוד את הארץ ואת נופה ובהתפעלות רבה היה מספר על פעולתו כסייר המאפשרת לו להתייחד עם הארץ ולהכירה. באותו זמן השתתף גם ברוב פעולות הפלמ”ח, בפיצוץ גשרים, פיצוץ הראדאר וכו’, ולא אחת סיכן את חייו. ב”שבת השחורה” (29.6.1946), בימי החיפושים הבריטיים והמאסרים הפוליטיים הגדולים, נלקח למחנה לטרון. שם היה פעיל בארגון משמר על מנהיגי הציונות שנכלאו שם אף הם. מלטרון הועבר למחנה-המעצר ברפיח ואף שם היה ער, פעיל ומעודד. והצטיין בארגון מלאכות-יד שונות אשר הפיגו מעט את שממון הכלא. אחרי חודשים מספר שוחרר מרפיח והועבר במסגרת הפלמ”ח לבסיס ברמת רחל. בתחילת מלחמת-העצמאות נשלח כסייר עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 16- 15 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). איתן הובא לקבר-אחים בכפר עציון. זמן לא רב אחרי נופלו מתה אמו אשר לא מצאה עוד ניחומים אחרי נפול בנה.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, עם יתר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

הלוי, יצחק (אצליה)

 

 

בן יעל ומשולם, נולד ביום א’ באדר תרפ”ה (25.2.1925) בנהלל. הוא למד בכפרו, במשמר העמק, בבית-החינוך לילדי עובדים בירושלים ואחר-כך בבית-הספר המחוזי ביגור. בכל נפשו היה קשור לנוף הארץ, לצומח ולדומם שבה. כל צמח ואבן דובבו את לבו ועוררוהו לחקור, להכיר ולדעת. בטיוליו ובסיוריו הרבים על-פני הארץ היה אוסף צמחים, צדפים, אבנים, כלי-צור, מטבעות וכדומה.

 

בפלמ”ח התמחה במיוחד בסיירות והשתתף בהרבה פעולות נועזות, אך לבו היה ללימודים, וכאשר שוחרר הפתיע את הוריו ומוריו בכוח שקידתו וכשרונו. עמד בהצטיינות בבחינות-הכניסה לאוניברסיטה, ומוריו ניבאו לו גדולות. בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה, אף כי חלה באותו זמן, התייצב לשירות והיה למפקד שנתחבב על אנשיו. כסייר מומחה הוביל את אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יצחק הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם יתר חללי הגוש בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

הניח אחריו אוסף עשיר וחשוב (ראה המאמר: “האוסף הפריהיסטורי של יצחק הלוי” מאת מ’ שטקליס בבטאון “החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה”, שנה י”ד, חוברת ב’-ג’ תש”ח. כמו-כן: “לזכר בוטנאי צעיר”, רשימת חידושים פלוריסטיים, מאת נעמי פיינברון, “השדה”, מנחם-אב תש”ח).

 

ט”ש (טור-שלום), דויד

 

 

בן צפורה ואליעזר, נולד ביום כ”ח באייר תרפ”ח (18.5.1928) בעיר בריסק-דליטא, פולין. אביו היה ציוני ותיק ופעיל ואמו מצאצאי הבעש”ט, ר’ פנחס מקוריץ ור’ נחום מטשרנוביל. בהיותו בן ארבע עלו הוריו ארצה והתיישבו בכפר מל”ל. שם למד בבית-הספר היסודי ואחר-כך המשיך ולמד בגימנסיה “בלפור” בתל-אביב. היה בעל מוח חריף ויוצר, ויחד עם זאת מלא חיים ושופע שמחה סביבו. עם כניסתו לבית-הספר התיכון הצטרף לשורות ה”הגנה”. בהיותו בן 15 הצטרף לחטיבת השוטרים המושבעים. בהיותו בן 17 סיים את חוק לימודיו בגימנסיה והתגייס לנוטרות וכנוטר שירת בכפר חיים שבעמק חפר. מלבד התפקידים הרגילים בנוטרות שימש כקצין-תרבות ומזכיר הנפה. אחרי שירות במשך שנה ורבע השתחרר והחל ללמוד באוניברסיטה משפטים, פילוסופיה, סוציולוגיה וכלכלה. גם בהיותו סטודנט בירושלים שימש כקצין-תרבות בגדנ”ע, היה פעיל בקרב הנוער הלומד, תלמידי הגימנסיה “רחביה” ובחיים התרבותיים של הנוער הירושלמי בכלל, והיה ממנהיגי “המשמרת הצעירה” ו”צעירי בני ברית”. דויד היה “סייפא וספרא;” ב”הגנה” היה מדריך ומאמן, בריא ברוחו ובגופו, ועם זאת היה לומד וכותב, מחבר שירים, מאמרים, מחקרים, ער ללא ליאות, מרצה בשאלות לאומיות, חברה, מדינה, כלכלה, תלמיד-חכם צעיר. כמו אצה לו דרכו לבל יאחר – ואמנם רבות הספיק דויד בתשע-עשרה שנות חייו. הוא השאיר אחריו מאמרים ושירים רבים בעלי ערך ספרותי והגותי רב.

 

עם החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות התגייס מיד לשירות פעיל והשתתף בקרבות בסביבת ירושלים. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). הם נקברו תחילה בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”ט (17.11.1949) הועבר, יחד עם חבריו למחלקת הל”ה, למנוחת- עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

כספי, יעקב

 

 

בן טובה ומשה, נולד בפורים, י”ד באדר תרפ”ב (14.3.1922), בווארשה, בירת פולין. נכד הרבי מיאבלונה, מייסד כפר חסידים. הוריו היו בין חלוצי-הכפר הראשונים ויעקב היה אז בן ארבע. הוא למד בבית-הספר היסודי המקומי ובבית-הספר המחוזי ביגור ואחרי-כן חזר לכפרו ונשא בעול המשק. יעקב היה מדריך ב”נוער העובד” וריכז את העבודה התרבותית. הוא נמשך אל אמנות התיאטרון, ואחר לבטים ונדודים עלה ירושלימה והצטרף לסטודיו הדרמטי של “הסתדרות העובדים” בהדרכתו של רפאל צבי. נוסף לכך עבד כמדריך נוער ומדריך ארצי למחנאות מטעם מחלקת החינוך, גילה כשרון פדגוגי מובהק ואף נתמנה למזכיר ומרכז של אגודת “אכסניות הנוער”.

 

בפרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו”ם ב-29.11.1947, על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התגייס, עשה הכנות ליצירת להקה צבאית ובו בזמן השתתף במבצעים קרביים שונים בסביבות ירושלים. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יעקב הובא לקבר אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, עם שאר חללי גוש עציון, למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

כהן, יעקב (י’ורדן)

 

 

בן עליזה ויצחק, נולד ביום כ”ט באדר ב’ תרפ”ד (4.4.1924) בברלין, בירת גרמניה. בהיותו בן שנתיים עברו הוריו לפריז ושם למד. כאשר היה בן 10 עלה עם הוריו לארץ. כאן סיים את הגימנסיה “בלפור” בתל-אביב ולאחר שירות של שנתיים בפלמ”ח נתקבל לאוניברסיטה ולמד היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. היה חבר ומדריך ב”מכבי הצעיר” ובתנועת “הבונים”. בשנות לימודיו בירושלים עבד כמדריך ראשי במוסד-הילדים “בית-חנה” מיסודם של “בני ברית”. משאת נפשו היתה המדע, וחיי הקיבוץ היו קרובים ללבו לאחר שעשה במשק דפנה בהיותו שם בהכשרה מגויסת של הפלמ”ח. בעבודה כמדריך גילה כשרונות פדגוגיים ויחס לבבי לילדים היתומים העולים, וידע להחזיר להם את האמונה באדם. עבודותיו המדעיות בתחום ההיסטוריה זכו להערכה רבה במכללת ירושלים.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, חזר מיד לפלמ”ח והתייצב לשירות פעיל יחד עם שאר הסטודנטים. יעקב השתתף בפעולות קומנדו ובליווי שיירות ולא אחת ניצל בנס. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). הובא לקבורה בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר עם יתר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

מזרחי, אליהו

 

 

בן דיאמנטה (פנינה) ושלמה, נולד בשנת 1924 בירושלים למשפחת עמלים ולמד מלאכה מילדותו. ביום דפק בפטיש סנדלרים, בערבים למד בשיעורי-ערב מטעם “הנוער העובד” ובכל שעה פנויה עיין בספר. היה בעל מזג נוח ועליז וחביב על כל יודעיו ומיודעיו. הוא חונן בכשרון תיאטרלי והשתלם בסטודיה הדרמטית של ההסתדרות בהדרכתו של רפאל צבי. את המשחק ראה כתעודת חייו והשתדל להשתלם בו. כל הופעה על הבמה היתה לו לחוויה מלווה בלבטים רבים.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס מיד והשתתף בפעולות קרביות רבות ונועזות להגנת ירושלים. בשעות הפנאי המעטות, בין משימה למשימה, עסק בהקמת להקה צבאית כדי להנעים את חיי החייל הקשים והאפורים. אליהו נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). נטמן בקבר-אחים בכפר עציון. כעבור שנה ומחצה,

 

 ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949), הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי גוש עציון, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

פנואלי, שאול (סלי)

 

 

בן שולמית, לבית חזנוב, ויעקב, נולד ביום כ”ד באייר תרפ”ה (18.5.1925) בירושלים. למד בגימנסיה העברית ובמוסד החינוכי במשמר העמק. התקשר לחיי הקיבוץ ולתנועת “השומר הצעיר”, בה המשיך לעבוד ולהדריך גם אחרי עוזבו את המוסד. לפני סיימו את לימודיו בבית-הספר התיכון התגייס לפלמ”ח כחבר הכשרת “נירים” ושירת שנתיים בשער העמקים ובתל עמל, ואחר-כך – שנתיים נוספות במסגרת ה”חטיבה” בפלוגה שמרכזה היה בעין חרוד. בתקופה זו עבד בקביעות ברפת והתמסר גם לגידול כלבי- שמירה ואימונם השיטתי. מתוך חיבתו העמוקה לבעלי-החיים בחר במקצוע של רופא-וטרינר, ואחרי שחרורו מהפלמ”ח התחיל להתכונן במרץ לבחינות-הבגרות כדי להמשיך אחר-כך את השתלמותו באוניברסיטה. היה מלא חדוות-חיים ומרץ ושימש מרכז של ערנות בין חבריו וחניכיו הרבים.

 

מיד עם פרוץ מלחמת-העצמאות חזר לשירות פעיל ונשלח לגוש עציון. שם עבד בביצור המקום והכנתו לקראת המלחמה. בגלל מחסור חמור באנשי-מגן בגוש יצא לתל-אביב כדי לזרז משלוח תגבורת לשם ואמנם הצליח בשליחותו זו. בשובו הצטרף לאנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). הובא לקבר-אחים עם הל”ה בכפר עציון. אחרי מותו הוענקה לו דרגת סגן.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

פרלשטיין, משה-אביגדור (מוזי)

 

 

בן אלה ושמואל-יוסף, ציונים ותיקים ופעילים. נולד ביום ז’ בכסלו תרפ”ו (24.11.1925) בג’רסי סיטי שבמדינת ניו-ג’רסי, ארצות- הברית. למד בישיבת ר’ יצחק אלחנן בניו-יורק והיה חבר ומדריך בתנועת “תורה ועבודה”. לאחר שסיים בשנת 1941 את לימודיו בישיבה-אוניברסיטה, יצא לחוות-הכשרה של “השומר הדתי” בקראנבורי שבניו ג’רסי. בחודש מרס 1947 עלה ארצה, שהה זמן- מה בקבוצת עין הנצי”ב ואחרי-כן עלה ירושלימה להשתלם באוניברסיטה בלימודי היהדות והחקלאות, כדי לחזור כתום לימודיו לחיי עבודה.

 

בפרוץ מלחמת-העצמאות ראה זכות לעצמו להשתתף בהגנת היישוב בקרבות רבים להגנת ירושלים. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). משה-אביגדור נקבר בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

כלב, יחיאל

 

 

בן רומיה ומנחם, נולד ביום י”ב בסיוון תרפ”ג (27.5.1923) בעיר צנעא, בירת תימן. הגיע לארץ יחד עם הוריו בהיותו תינוק בן שנה. המשפחה התיישבה בירושלים. עד גיל 8 למד ב”חדר” תימני ובהיותו בן 9 עבר לבית-ספר יסודי לבנים. כתלמיד בית-ספר זה הצטרף בהיותו בן 12 ל”משמר הבריאות” ולקבוצת “מגל” שעל-יד מגרשי הספורט על שם גוגנהיים. כתוצאה מכך התפתח אצלו חוש הספורט ורצון לפיתוח הגוף וכבן 16 כבר היה לספורטאי מובהק. יחיאל הצטיין באתלטיקה קלה ובייחוד בריצה. הוא השתתף בתחרויות רבות ונתפרסם בארץ כ”אלוף-הריצה הארצי” אחרי שנחל ניצחון בתחרות של הרצים המובהקים היהודים, הערבים והאנגלים. התמסרותו לספורט ואף ההדרכה בו, לא החלישו את רצונו להתפתחות כללית והוא הקדיש את כל עתותיו הפנויות בשקידה רבה ללימודים בקורס-ערב “בגרות”. במאמצים מרובים קנה לו את השכלתו ובו בזמן תמך גם במשפחתו הענייה על-ידי עבודתו בבניין. במזגו הטוב והנוח נתחבב על כל יודעיו, וחניכיו העריצוהו וכיבדוהו מאוד. בשנת 1940 הצטרף למשטרת היישובים העבריים ומאז נטל על עצמו תפקידים אחראיים ב”הגנה”.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו”ם ב- 29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות היה בין ראשוני המתגייסים והשתתף כמקלען בקרבות רבים בסביבות ירושלים. יחיאל נאסר על-ידי הבריטים בשעת מילוי תפקידו כשנשק-מגן בידיו, נחבש לשבוע ימים ושוחרר מבית-הסוהר בעזרת ה”הגנה”. ימים מעטים לאחר-מכן נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 16- 15 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יחיאל נקבר בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, עם חללי גוש עציון, לקבר-אחים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

שמואלי, יעקב

 

 

בן צפורה ודויד, נולד ביום ג’ באייר תרפ”ט (13.5.1929) בצפת למשפחת נגר עני. משחר ילדותו עזר לאביו ולמד את מקצועו. בהיותו בן שבע נתייתם מאימו. עבד עם אביו עד גיל 14 ואז הצטרף לקבוצת “הנוער העובד” ועבר לקיבוץ נען, בו היה אחיו אחד החברים הראשונים. יעקב הכשיר עצמו לעבודה חקלאית, אך לאחר שאחיו הבכור, שומר הפרדסים הסמוכים לנען, נהרג בידי בני הכפר הערבי הסמוך נענה, הוציאה אותו אחותו מהקיבוץ והעבירה אותו אליה לירושלים. בביתה, בית פועלים עני, חי וגר, ואם כי התגעגע לכפר ולעבודת האדמה החל לעבוד כמכונאי במוסך וגם זכה בהערכה רבה מצד מעבידיו. בו בזמן היה פעיל ב”הגנה” ובמומחיותו כמכונאי עסק גם בייצור נשק מתוצרת עצמית. הבאים איתו במגע שיבחו את תבונת-כפיו ואת חוש האחריות הטבוע בו.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, לא נח ולא שקט עד אשר שיחררוהו מעבידיו מהעבודה. הוא התגייס גיוס מלא והשתתף בפעולות רבות להגנת ירושלים. סיים קורס חובשים ואף הדריך בו. יעקב נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית-נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יעקב נקבר בקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

צוובנר (שאג), דויד (צדיק)

 

 

בן לאה והרב אברהם-חיים שאג, נולד ביום ז’ בסיוון תרפ”ב (3.6.1922) בירושלים. משפחתו – משפחה ירושלמית מיוחסת, מפרנסי העיר מדורות. הוא למד בישיבת “עץ-חיים” ואחר-כך סיים את הסמינר למורים “מזרחי” וקיבל תעודת-הוראה. דויד חונן בכשרון ביטוי נאה והשאיר אחריו מאמרים ורשימות שבהם העלה את הגותו על הכתב. היה אדם חרד לדתו וזהיר במצוות ובמנהגי המסורת. הוא התגייס לפלמ”ח הדתי בעיינות והיה בו הרוח החיה. עם מחלקתו שבפלמ”ח עבר לביריה. על דייקנותו בשמירת הדת וסגולותיו האישיות הטובות כינוהו חבריו “צדיק”. דויד הדריך בחובשות בקורסים שונים. בגמר שירותו, כעבור שנתיים, נרשם כתלמיד למדעי-הטבע ובקטריולוגיה באוניברסיטה. למד שנתיים בשקידה ובהצלחה רבה.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס מיד והעמיד את עצמו לרשות הפלמ”ח. הוא השתתף בקרבות הקשים בכביש ירושלים, ובייחוד מזכירים את פעולתו הנועזה ללא רתיעה בקרב האכזרי בבאב-אל-וואד. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). דוד נקבר בקבר-אחים של הל”ה בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם שאר חללי הגוש, לבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

 

לוסטיג, אלכסנדר-אברהם

 

 

בן פרנצ’סקה ורודולף, נולד בשנת 1924 בהונגריה למשפחה משכילה ומתבוללת. עוד בשחרותו הצטיין בכשרון מיוחד לציור, ואחר-כך המשיך לפתח את כשרונו באקדמיה לאמנות בבודפשט. במלחמת-העולם השנייה הצטרף אל הלוחמים ההונגרים נגד הפאשיזם ובקרבות, ביערות ובמחתרת, עברו עליו ימי המלחמה. בשובו הביתה כתום המלחמה לא מצא ממשפחתו הענפה אלא את אחיו הקטן אשר התחבא אצל משפחה נוצרית. אלכסנדר-אברהם לקח עימו את האח ועלה ארצה בשנת 1946. כאן הצטרף לקיבוץ דורות, ואף-על-פי שאהב את המקום ואת עבודת-האדמה, גברו בו הרצון והשאיפה ללמוד ולהשתלם באמנות וכעבור חצי שנה לשהותו בדורות עבר לירושלים ועבד כצייר וגרפיקאי בקרן- הקיימת-לישראל ובו בזמן למד ב”בצלאל”.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו”ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, לא נשמע לדרישתה של הנהלת של הקרן-הקיימת-לישראל שישתחרר מן הגיוס, משום שעבודתו חיונית למוסד, והתגייס לשירות מלא. יום לפני צאתו לדרך שממנה לא חזר כתב ביומנו: “לסבול – אין דבר, למות – אין דבר, אם יודעים למען מה ומדוע – – – ” הוא השתתף בפעולות-קרב רבות להגנת ירושלים העברית. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). נקבר בכפר עציון.

 

השאיר אחריו עבודות-ציור רבות.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, עם כל חללי הגוש, למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

קושניר, טוביה

 

 

 

בן אסתר ושמעון, חקלאים ותיקים ומאנשי העלייה השנייה, נולד ביום ב’ בחשוון תרפ”ג (24.10.1922) בירושלים. גדל ולמד בכפר יחזקאל שם היה להוריו משק חקלאי. בסיימו את בית-הספר היסודי המקומי עבר לבית-הספר ביגור וכבר אז התבלט בהבנה עמוקה לחי ולצומח. עשה ביוזמת עצמו “ניסיונות” מדעיים שונים, הרכבות, הצלבות, ומתוך הסתכלותו הערה הוציא מסקנות מכלילות ומרחיקות ראות. בסיוריו הרבים בכל רחבי הארץ גילה מינים וזנים שונים של צמחים אשר טרם נודעו בארץ, ובמשך הזמן קנה לעצמו ידיעות מקיפות בכל תחומי הצומח בארץ ובבוטניקה ברמה גבוהה בכלל. לאחר שעבר לירושלים, סיים את בית-הספר התיכון ונתקבל לאוניברסיטה. טוביה למד ביולוגיה, וכבר בשנתיים הראשונות של לימודיו הפליא את מוריו בבקיאותו הרבה ומחקריו עוררו התפעלותם של בעלי-מקצוע מובהקים. מורו, פרופסור אדלר, התבטא כי מצא בו גאון אשר כמוהו אינו מתגלה אלא אחד בדור. הוא ראה בו את יורשו במדע. לרעיונותיו וגילוייו במדע הביולוגיה יש משום מתן עבודה רבה לחוקרים שילכו בעקבותיו.

 

טוביה הלך לצבא מתוך הכרה שבימים של מלחמה לקיום העם והארץ אין דרך אחרת, אם כי הצטער מאוד על “איבוד הזמן” היקר. הוא חס על כל רגע פנוי וגם בבסיס הצבאי, בין פעולה קרבית אחת לאחרת, הגה ולמד. הוא השתתף בפעולות רבות להגנת ירושלים ולאחרונה נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). טוביה נקבר בקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם שאר חללי הגוש בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

אנגל, חיים

 

 

 

בן ליזה ותיאודור-יונתן, נולד ביום כ”ח בשבט תרפ”ט (9.2.1929) בעיר נירנברג בגרמניה, למשפחה ציונית נאורה. המשפחה הצליחה לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ-ישראל והשתקעה בירושלים. בשנת 1938 נתייתם מאביו הרופא וחיי המשפחה הפכו לקשים. חיים אמר ללכת בדרכיו וללמוד רפואה. הוא סיים בהצטיינות את בית-הספר התיכון והתכוון להמשיך את לימודיו בחוץ-לארץ. משפרצה המלחמה והוא כבר נרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים, חשב למזג שירות ב”הגנה” ולימוד באוניברסיטה.

 

חיים נימנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש, שנשלחה כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר כשהם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף,שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). חיים הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

ברוך, יוסף (הנס)

 

 

 

 

בן מרים (אירמה) וישראל (אלפרד), נולד ביום כ”א בתשרי תרפ”ו (9.10.1925) בווינה, בירת אוסטריה ולמד שם בבית-ספר עממי ותיכון. בשנת 1940, אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה, עלה ארצה במסגרת “עליית-הנוער”. הוריו נהרגו בתופת הנאצית. בשנתו הראשונה בארץ למד בבית-הספר “יבנה” בחיפה. אחר-כך היה בכפר הנוער הדתי ולמד את מלאכת האפייה. שנה עבד כאופה בחדרה. באותה תקופה היה חבר פלמ”ח והשתתף בכל פעולותיו ואימוניו.

 

כאשר גויסה קבוצת פלמ”חאים לבריגאדה היהודית התנדב גם הוא. יוסף השתתף בקרבות בצפון-איטליה והועבר משם להולנד ולבלגיה. שם נודע לו כי אחותו היחידה, שהתנצרה, נשארה בחיים והיא נמצאת באנגליה. הוא הצליח להגיע אליה, אך לאחר שלא נענתה לתחנוניו לחזור ליהדות ולבוא עימו לארץ-ישראל, עזב אותה בלב שבור, והיה מספר כי הוא הנצר היחידי ששרד ממשפחתו.

 

עם סיום המלחמה חזר ארצה ועבד במאפייה ברחובות ואחר-כך ברמת רחל. אמר ללמוד באוניברסיטה, עמד בבחינות הבגרות ואך הספיק להירשם לפקולטה לסוציולוגיה ולכלכלה מדינית – התנדב מיד לשירות פעיל להגנת הארץ.

 

יוסף השתתף בקרבות בירושלים הוא נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יוסף הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

מרזל (אלוני), ישראל

 

בן יונה ומשה, נולד ביום י”ג בכסלו תרפ”ג(3.12.1922) למשפחת עמלים בתל-אביב. הוא רחש חיבה יתירה ללימודים ובחריצותו ובהתמדתו פילס דרך לגימנסיה “הרצליה” וסיימה בהצטיינות.

 

בימי מלחמת-העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת בחיל- האוויר המלכותי ארבע שנים, אך גם שם המשיך ללמוד בקורסים המיוחדים לצבא, ואף עמד בבחינות בכתב.

 

לאחר ששוחרר מהצבא הבריטי החל ללמוד באוניברסיטה, בפקולטה למדעי-הטבע. הוא קנה לו שם של בעל כשרונות מובהקים במתמטיקה ובפיסיקה. עם יתר הסטודנטים נקרא לשירות עם הכרזת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ ולא נרתע משום משימה שהוטלה עליו ועל מחלקתו עד יומו האחרון.

 

עודד נימנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). עודד הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה במרחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, עם יתר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

בן-מאיר, בן-ציון

 

 

בן שרה-לאה ומאיר, נולד ביום כ”ח באייר תרע”ג(4.6.1913) בצ’כיה. הוריו היו אדוקים בדתם והוא למד בימי שחרותו ב”ישיבה”. בהיותו בן 18נכנס למחנה-הכשרה של “הפועל המזרחי” ועשה בו כשלוש שנים. כשהגיע תורו ללכת לצבא אמר, כי כל זמן שהוא חי בצ’כיה מחובתו להגן עליה, התגייס לצבא ולא עמד על זכותו לקבלת הסרטיפיקט לעלייה ארצה, אף-על-פי ששאף לכך בכל נפשו. בהיותו בצבא הצ’כי יסד קבוצת דוברי עברית בקרב החיילים היהודים. בשנת 1939 עלה ארצה כמעפיל. זמן קצר אחרי הגיעו לארץ התגייס לפלמ”ח והיה בין ראשוני המתנדבים בהעריכו מאוד את חשיבות תפקידו של הפלמ”ח בארץ. חינוכו הטוב היה ניכר בכל הליכותיו. עם מחלקה של הפלמ”ח הגיע לקבוצת כנרת, לעבודה ולאימונים. בשלוש שנות שהותו בהכשרה הספיק להתקשר לאדמה ולחיי הקבוצה ואהב את העבודה ואת הטבע. לאחר ששוחרר ועבר לרזרבה ניסה לבנות את חייו המשפחתיים במושב-עובדים חדש בגליל העליון, אך לא מצא שם את סיפוקו וחזר לכנרת ונתקבל בה כחבר הקבוצה. הוא עבד בקביעות בכרם, היה חרוץ ומסור בעבודתו ואהוב מאוד על חברי הקבוצה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות נקרא לחזור לפלמ”ח והלך ללא היסוס כ”ותיק” בין חבריו הצעירים. מילא את תפקידו במלוא יכולתו והשתתף בקרבות שונים בסביבות ירושלים.

 

בן-ציון נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). בן-ציון הובא לקבורה בכפר עציון. הניח בכנרת אישה וילד בן שנתיים.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר עם יתר חללי גוש עציון למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

בן-עטר, יעקב

 

 

בן מרים ושמעון, נולד ביום י”ד באדר א’ תרפ”ט(24.2.1929) בירושלים. יעקב היה נצר למשפחה ספרדית אצילה של סופרים ומשכילים וחוקרי כתבי-הקודש, חוטר מגזע הרה”ג חיים בן-עטר בעל “אור החיים”, נכד הרה”ג יעקב בן-עטר, ראב”ד לעדת המערביים בירושלים. דודו היה חיים בן-עטר, עורך העיתון היומי “החירות” בזמן שלטון התורכים, שלחם להפצת הלשון העברית והרעיון הציוני והלאומי בארץ-ישראל. עוד בהיותו בבית-הספר העממי הדתי “אהרון” גילה יעקב כשרונות בלתי-מצויים ובעזרת מנהל בית-הספר קיבל מלגה כדי להמשיך בלימודיו. כאשר סיים את לימודיו התיכוניים נתקבל לאוניברסיטה ואף בה קיבל מלגה. באוניברסיטה למד ספרות ערבית, היסטוריה ולשון עברית. הוא התעתד לעסוק בהוראה. יעקב היה פעיל בתנועת “המכבי הצעיר”. בהיותו בן 17 וחצי כבר שימש בתפקיד מרכז ארצי של התנועה והתאמץ למזג את “הצופים” עם “מכבי הצעיר” לתנועה אחת בארץ. לרגל תפקידיו החינוכיים בתנועה נדרש להשתחרר מהגיוס, אך לא הסכים לכך וניסה למזג לימוד ושירות, כשאר חבריו הסטודנטים בירושלים.

 

יעקב השתתף בקרבות במבואות ירושלים ונמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). בן 19 היה יעקב בנופלו. הוא נקבר בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

גולנד, סבו

 

 

בן שושנה ושלמה, נולד ביום י”ג בסיוון תרפ”ח(1.6.1928) בתל- אביב. למד בבית-ספר עממי ועבר לגימנסיה “בלפור”. מנעוריו הצטיין במחשבה מעמיקה, שבמשך הזמן מצאה לה ביטוי בניסיונות ספרותיים שונים, בשירים, סיפורים, דברי הגות ועוד. אחרי סיימו את הגימנסיה הצטרף להכשרה מגויסת של הפלמ”ח ואם כי לא אהב את הצבאיות היטיב להכיר בצורך בשירות ובנכונות להגנה. אחרי שנת השירות חלה, עבר ניתוח, נאלץ לוותר על המשך שירותו בפלמ”ח והחל ללמוד ספרות עברית, ערבית והיסטוריה באוניברסיטה העברית.

 

סבו אהב מאוד את לימודיו, אך מיד אחרי החלטת עצרת האו”ם על החלוקה הפסיקם (בשנת הלימודים השנייה) והצטרף לקבוצת הסטודנטים המגויסים ועימם השתתף בקרבות הרבים במבואות ירושלים. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). סבו הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) אחרי שנה ומחצה הועברה גופתו יחד עם שאר חללי גוש עציון למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

גינזבורג, יצחק (איציק)

 

 

בן רחל ומשה, נולד בחג השבועות, ו’ בסיוון תרפ”ו (19.5.1926), בעיר פינסק, פולין ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1935. בארץ למד בבית-הספר “במרכז” ובבית-הספר “תיכון חדש” בתל-אביב. היה פעיל בתנועת “השומר הצעיר” והצטיין בכוח ארגוני מובהק ובכשרון השפעה והדרכה. משנקרא לעבוד כמדריך בתנועה, עזב את בית-הספר והתמסר לעבודה זו, ואף העתיק את מגוריו ל”קומונה” העירונית של תנועתו.

 

למעלה משנה עשה בהכשרה מגויסת בבית זרע עד שעלה עם חברי קבוצתו לקיבוץ רבדים שבגוש עציון, והיה שם מרכז הקיבוץ ומזכירו. בהיותו לרגל ענייני המשק בתל-אביב הגיעה אליו הידיעה על נפילת שלושה מחברי הקיבוץ בקרב, ועל אף הסכנה אץ הביתה, והצטרף לאנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש, שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948, ושימש לה מורה-דרך מאחר שנהירים היו לו שבילי הסביבה כולה. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יצחק הובא לקבר אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949), הועבר עם יתר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

הרשקוביץ, אליהו

 

 

בנם-יחידם של סלי ומנשה, נולד ביום י”ז באב תרפ”ג (30.7.1923) בעיר בראילה, רומניה. אביו, ציוני ותיק, חינך אותו על ערכי התרבות והשפה העברית. בהיותו בן עשר עלה עם הוריו לארץ, ועד מהרה היה כאחד מילדי הארץ. היה חבר תנועת “גורדוניה” ותרם הרבה מרוחו להתפתחותה של תנועה זו. לאחר שסיים בהצטיינות את הגימנסיה העברית בירושלים הצטרף לפלמ”ח ושירת בו כשנתיים ומחצה, בכפר גלעדי ובסיורים על-פני כל הארץ, והשתתף בפעולות רבות. בשנת תש”ה התקבל לאוניברסיטה העברית ולמד ביולוגיה וחקלאות. תוך כדי לימודיו המשיך גם בעבודתו הציבורית כמדריך מחונן ב”משמרת הצעירה”. היה בעל השקפות נועזות, ער ועקבי במחשבותיו. שימש מרכז לוויכוחים ודיונים אידיאולוגיים בתנועה וכך היה לרוח החיה והמעוררת למחשבה בחוגי המדריכים והחניכים כאחד.

 

עם החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ התייצב עם יתר הסטודנטים למערכה. בסיסו היה במעלה החמישה ומשם יצא לפעולות רבות בסביבות ירושלים. אליהו השתתף בליווי השיירות לירושלים, ולתל-אביב, לים-המלח, עד שפסקו מלכת. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח(16.1.1948). אליהו הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר, יחד עם שאר חללי הגוש, למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

זבולוני, יצחק

 

 

 

בן יפה ויונה, נולד ביום ט”ז בסיוון תרפ”ח(4.6.1928) בכפר חסידים. הוריו היו מראשוני המתישבים במקום. יצחק למד בבית- הספר העממי שבכפר, ואחר-כך בבית-הספר המחוזי ביגור. משסיים את לימודיו הצטרף לפלמ”ח והשתתף במבצעים רבים. ב”השבת השחורה” (יוני 1946) נאסר וישב זמן מסוים בלטרון. אחר-כך צורף לקורס מפקדים ונשלח לשירות בירושלים. היה צנוע ושקט, רציני וטוב-לב. חלומו היה לשוב כתום המלחמה, לכפרו ולעבוד במשק. היה אחד ממבצרי גוש עציון ומתכנני הגנתו. אם כי נפשו סלדה מתארים צבאים ולא רצה להיקרא “מפקד”, נשלח לקורס מ”כים ושירת בתפקיד מ”כ בבסיס רמת רחל. הוא הכניס רוח של חברות ערה לחיי פקודיו ונתחבב עליהם מאוד.

 

נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר, והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על- ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יצחק הובא לקבר-אחים בכפר עציון. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים יחד עם שאר חללי הגוש בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

כהן, אלכסנדר-יהודה

 

 

בנם-יחידם של נחמה ומשה, נולד ביום כ’ בסיוון תר”ץ (16.6.1930) בירושלים. הדאגה לאמו החולנית פיתחה בו רוך ועדינות בלתי- מצויים. אביו, צייר וליטוגרף במקצועו, הוריש לו אהבה לערכי תרבות ושאיפה להרמוניה ושלמות, ותכונות אלו הוטבעו בכל הוויתו של אלכסנדר. הוא למד בבית-הספר הדתי “תחכמוני” ובגימנסיה העברית. הצטיין בייחוד במתמטיקה ומוריו ניבאו לו גדולות. בהיותו בכיתה השביעית בגימנסיה הצטרף ל”הגנה”. אחרי סיימו את הגימנסיה בהצטיינות, כאשר הגיע תורו להצטרף להכשרה המגויסת, נשלח לעבוד במחלקה הטופוגרפית של ה”הגנה” בירושלים כדי שיוכל להישאר בקרבת אמו החולה, הואיל ואביו עבד באותה תקופה בתל-אביב. אולם משחזר האב, יצא הוא לכפר עציון לקורס מ”כים ובבית אמר שהוא יוצא לקורס לטופוגרפיה. היתה זו הפעם הראשונה בחייו שהערים על אמו החולה, כדי להרגיעה. בסיימו את הקורס חזר הביתה ללילה אחד ומיד נקרא, כפי שהסביר, לשמש מדריך נוער ברמת רחל, אך לאמיתו של דבר נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח(16.1.1948). אלכסנדר-יהודה הובא לקבורה בכפר עציון. זמן לא רב אחרי נפילתו מתה גם אמו אשר לא יכלה לשאת את אסונה.

 

האב השכול, שנותר ערירי, הוציא לזכר בנו הגדה לפסח שצייר והדפיס בעצמו.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים, עם יתר חללי הגוש, לבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

לוין, יונה (פריץ)

 

 

 

בן מרגרטה ואריה, שניהם רופאים, נולד ביום א’ באייר תרפ”ה (25.4.1925) בעיר דויטש אילאו, גרמניה. בשנת 1933 עלה ארצה, למד בבית-החינוך לילדי עובדים בתל-אביב, ואחר-כך בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה. יונה סיים את לימודיו בהצלחה רבה ומוריו יעצוהו להמשיך ולהשתלם בחקלאות באוניברסיטה. אחרי שנה של הכשרה מגויסת התכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה ועמד בהן בהצטיינות, היחידי מבין כל הנבחנים. שנתיים למד בירושלים ולשנה השלישית הועבר למכון לחקלאות ברחובות. היה עלם יפה-תואר, רציני, בעל אופי מוצק, ידע את דרכו ועורר תמיד הערצה וכבוד בחוג ידידיו. צמא-דעת, אהב להעמיק, לקלוט. בסיוריו הרבים בארץ אסף צמחים נדירים, אבנים ומאובנים, מיין בדייקנות את אוספיו, סידרם ונהנה מהם מאוד.

 

מרחובות נקרא לשירות בירושלים עם יתר הסטודנטים, והוא מיהר למלא את חובתו על אף היותו בתקופה זו בטיפול רפואי בגלל מחלה. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). יונה הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר עם כל חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

מס, דניאל (דני)

 

 

בן חנה וראובן, נולד ביום ט’ בחשוון תרפ”ד(19.10.1923) בברלין, בירת גרמניה. משחר ילדותו גדל ברוח ציונית-עברית. אביו, מו”ל ידוע, קירב אותו לספרות העברית וסבו לימדהו משנה וגמרא. בהיותו בן עשר עלה עם הוריו ארצה. הוא נתקבל לגימנסיה העברית בירושלים והיה מטובי תלמידיה. היתה לו נטייה מיוחדת לציור. הקריקטורות שלו היו מקור הנאה לכל רואיהן בבית-הספר ולאחר זמן בקיבוצים שונים, בהם שהה לרגל תפקידיו הצבאיים. הספר 300″משחקים”, שיצא בשנת תש”ח, לווה בציורים מפרי עטו. היה מהמדריכים של צופי “שבט מתתיהו” בירושלים. הביא לאיחוד קהילת הצופים עם “הבונים” ועמד בראש השבט המאוחד. בשנת 1941, לאחר גמר לימודיו בגימנסיה, הצטרף לפלמ”ח ושירת בו עד יומו האחרון, במקומות שונים בארץ, בגליל ובנגב, בשרון, במחוז תל-אביב, ולבסוף בסביבת ירושלים. היה מטובי המפקדים של הפלמ”ח ובאחרונה – סגן מפקד גדוד. דניאל ביצע מבצעים נועזים ביותר וביניהם ההתקפה על שרונה, פיצוץ גשרים, ראדאר, שחרור מעפילים וכד’.

 

עם החלטת עצרת האו”ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ ופרוץ מלחמת-העצמאות בעקבותיה, נמסר לו הפיקוד על גוש עציון. הוא טיפל בביצורו והצליח לאחד לפיקוד צבאי אחיד את ארבע הנקודות של הגוש ולעשותן ליחידה הגנתית מוצקה וממושמעת. היה מפקד מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). דני נקבר בקבר-אחים בכפר עציון.

 

המבצע לכיבוש לוד ורמלה והרחבת הפרוזדור לירושלים נקרא לזכרו בשם “מבצע דני”.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

מיכאלי (מישל), אמנון

 

 

בן שרה ומשה, נולד בשנת 1930 בירושלים ולמד בבית-הספר “תחכמוני”. בהעדר האב, אשר נדד לצרפת, היה אמנון הרך בשנים לאבי המשפחה. הוא דאג לאם ולאחיו הקטן ככל אשר יכול: עזר בעבודות-הבית, אפה, תיקן, בנה, שיפר. אמו, אשר פירנסה את הבית מעבודתה כתופרת, ראתה בו עוזר מועיל ונאמן. הוא ניחן בתבונת-כפים להפליא. ובאהבתו לחי ולצומח התקין בבית ובחצר “פינות בעלי-חיים”, ובהן גידל כלבים, חתולים, צבים, דגים וציפורים. היה חבר “השומר הצעיר”. בן 12 היה פעיל בגדנ”ע, גדול וחזק למעלה מגילו. בשנת 1945 יצא להכשרה מגויסת בנגבה, שם שהה חצי שנה, חזר לירושלים, נתקבל לבית-הספר המקצועי “עמל” ובו למד שנתיים.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ התגייס מיד לשירות פעיל על אף הפצרותיה של אמו, אשר טענה כי הוא אך בן16 ואינו חייב גיוס. תשובתו היתה, כי כל מי שיכול להתגייס חייב בכך ולא עתה השעה לחטט בדיוקי שנים. היה פעיל בפעולות-הגנה רבות במבואותיה של ירושלים. אמנון נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח(16.1.1948). אמנון היה בן שבע-עשרה בנופלו. הוא נקבר בקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

פרסיץ, בנימין

 

 

 

בן נחמה ויצחק, נולד ביום י”ב באדר ב’ תרפ”ד(18.3.1924) בעיר קורסק, רוסיה ועלה עם אמו לארץ בשנת 1929 (אביו, מגולי ציון בסיביר, הקדים לעלות לפניהם). בנימין למד בבית-הספר היסודי “תחכמוני” ובגימנסיה העברית בירושלים והצטיין בלימודיו, בייחוד במתמטיקה. היה חבר תנועת “הצופים” ובסיימו את לימודיו, בשנת1941, הצטרף לפלמ”ח. הוא שירת בכפר גלעדי, דפנה ועוד, עד שנת 1944. היה בין הפעילים ביותר ב”ג’וב השחור” כפי שקראו להעברת מעפילים מסוריה. בגלל פעולתו זו חיפשוהו אנשי הסי.אי.די. (הבולשת הבריטית) והצבא הבריטי, כי שמו ותמונתו נפלו לידיהם, והוא נאלץ לרדת לזמן רב למחתרת. בנימין נתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים ולמד מדעי-הטבע והתכונן לנסוע לחוץ-לארץ ללמוד משפטים. כ”רזרביסט” (איש מילואים) בפלמ”ח, השתתף במבצע “וינגייט” בעמדה ברחוב יהודה הלוי, במבצע “ליל המסילות”, בפיצוץ מסילת-הברזל בין ירושלים לביתר, במבצע ליל הגשרים ובפיצוץ גשר אלנבי על הירדן. הוטל עליו להניח חומר נפץ בקצהו המזרחי של הגשר. קור-רוחו בפעולה זו הפליא גם את חבריו שלא היו כלל מהנוחים להיבהל. עם התגברות המתיחות בארץ חזר בו מכוונתו לצאת לחוץ-לארץ ונתקבל לפקולטה לכימיה באוניברסיטה העברית, שם למד שבועות אחדים בלבד.

 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות חזר והצטרף ליחידה, השתתף בקרבות בשער הגיא ובליווי השיירות בכביש תל-אביב-ירושלים. פלוגת הפלמ”ח שלו, שבסיסה היה במעלה החמישה ושניהלה את הקרבות בשער הגיא, ביצעה משימות נועזות בבערה את הכנופיות אשר בסביבה. חבריו מספרים: בשני דברים התבלט בנימין בתקופה זו: א) כשהלוחמים היו מגיעים עד אפיסת הכוחות היה מספר איזו בדיחה או פולט הלצה – ומחזיר לבחורים את עירנותם; ב) מיד עם שובו לבסיס היה מתקלח במים קרים, מחליף את בגדיו ומופיע רענן כאילו לא עברו עליו כלל 20 שעות של עמל ויגיעה בלתי-שכיחים. השפעתו המעודדת על חבריו היתה גדולה ובגלל תכונתו זו נתמנה לקצין-תרבות. למרות התנגדותו הנמרצת לכך הוכרח לקבל על עצמו את התפקיד הזה, אבל התנה תנאי מפורש, כי לאחר סיום הקורס יוחזר שוב לפעולות-קרב. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948, לאחר שדרש בתוקף כי יצורף למחלקה. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). בנימין נקבר יחד עם חבריו בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

פת, ברוך (בורקה)

 

 

בן הניה ומשה, נולד ביום ד’ באלול תרפ”ד(3.9.1924) בעיר ביאליסטוק, פולין, למשפחה ציונית שומרת-מסורת. בשנת 1936, בהיותו בן12, עלה עם משפחתו ארצה. מאחר שלמד בבית-הספר הדתי-לאומי “תחכמוני” בעיר-הולדתו, המשיך ללמוד בבית-הספר הריאלי “תחכמוני” בתל-אביב. בסיימו את לימודיו התיכוניים התגייס למשמר החופים. בשנת 1943נתקבל לאוניברסיטה, למד מדעי-הטבע ובשנת1948 עמד לסיים את חוק לימודיו. הירבה להתעניין במדעי-החברה והגה בתורת המרקסיזם. היה חבר חי”ש ירושלים. השתתף בהגנת גוש עציון בעת ההתקפה הראשונה, וחזר ומיהר לעזרתו.

 

נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). ברוך הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

צברי, דוד-חי

 

 

בן חיים ונעמי, נולד ביום ג’ באדר תר”ץ(3.3.1930) בירושלים למשפחה תימנית, עמלה ואצילה. הוא למד בתלמוד-תורה לתימנים ואחרי-כן סיים בהצטיינות את תלמוד-התורה “מזרחי”. כאשר הצטרף לתנועת “הנוער העובד”, יצא עם קבוצתו לעין החורש ושהה בה שנתיים ימים. שם הצטרף לפעולות ה”הגנה” והמשיך בכך בשובו ירושלימה.

 

בפרוץ מלחמת-העצמאות הצטרף לפלמ”ח, והשתתף במבצעים נועזים בסביבות ירושלים. נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). דויד-חי נפל בקרב זה והוא בן שבע-עשרה וחצי. נקבר בקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

קוטיק, יעקב

 

 

בן אסתר ויצחק, נולד ביום י”ג באייר תרפ”ט(23.5.1929) בירושלים. למד בבית-הספר “תחכמוני” ובגימנסיה העברית. היה חבר תנועת-הנוער “עקיבא”. עם סיימו את הגימנסיה הצטרף למשטרת היישובים העבריים והשתתף במבצעים שונים בתקופת המאבק בבריטים, ביניהן העלאת מעפילים, פיצוץ גשרים, ועוד. כתום שנת-השירות נרשם באוניברסיטה העברית ונתכוון ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, אך עם החלטת עצרת האו”ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התגייס לשירות והשתתף בקרבות רבים בסביבת ירושלים.

 

נמנה עם אנשי מחלקת הל”ה (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה’ בשבט תש”ח(16.1.1948). יעקב הובא לקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

 

רייך, דניאל (צ’יצ’ו)

 

 

בנם-יחידם של הלנה וקרל, נולד ביום י”ב בתמוז תרפ”ז (12.7.1927) בעיר לבוב, פולין. בהיותו בן שלושה חודשים עלו הוריו לארץ והתיישבו בירושלים. משחר ילדותו ספג אווירה של אהבה למדע ולאמנות מאביו איש-המדע ואמו המורה לאמנות וציור. מילדותו ניגן על פסנתר. דניאל למד בבית-הספר דבורה קליין, בבית-החינוך לילדי העובדים, ובבית-הספר התיכון בבית הכרם וסיים את לימודיו בהצטיינות. היה חבר בתנועת “הצופים”. אחרי שסיים את לימודיו בגימנסיה שירת שנה ורבע בפלמ”ח בפוריה ובדגניה ומשסיים שירות זה החל ללמוד באוניברסיטה במחלקה למדעי-הטבע. מוריו הוקירו את כשרונותיו בכימיה, פיסיקה ומתמטיקה ובהיותו בשנת-הלימודים השלישית היתה דרכו העתידה בשדה המדע והמחקר ברורה לפניו ומובטחת.

 

מיד עם החלטת עצרת האו”ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות ופרוץ מלחמת- העצמאות בעקבותיה, התגייס גיוס מלא ב”הגנה” והשתתף בכל קרבות ירושלים ובשמירה על מבואותיה. בשעות המעטות שנותרו לו למנוחה היה בא הביתה וקורא בספרי-המדע שלו או מנגן על פסנתר וכך הפיג את העייפות הרבה מהפעולות הצבאיות, שאמנם מילא אותן בכל הכרתו ואחריותו, אך לא היו לרוחו ולטבעו השקט.

 

ככימאי מצטיין היה אמור לעבוד ביחידה של חיל-מדע ותעש, אולם לפני העברתו לשם נשלח עם “מחלקת הל”ה” (“מחלקת ההר”), לוחמי פלמ”ח וחי”ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15–16 בינואר והם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג’בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות (“גבעת הקרב” כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה’ בשבט תש”ח (16.1.1948). הם נקברו בקבר-אחים בכפר עציון.

 

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17.11.1949) הועבר עם חבריו לנשק ושאר חללי הגוש למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.