שימו לב: כדי להקל עליכם, הדגשנו את משפטי המפתח בכל פסקה, כך שתוכלו להבין את התמונה המלאה גם ברפרוף מהיר.

ההתיישבות הקדומה בביריה ובסביבותיה,

תחילתה בתקופת המשנה והתלמוד

ביריה היא נקודת יישוב יהודי כבר מתקופת בית שני. היא שוכנת בגליל העליון, כ 3- ק"מ מצפון לצפת, על גבעה שגובהה 909 מ' מעל פני הים. בֵּירָיִ (שם קדום לביריה) תפסה בתקופת בית שני מקום חשוב למדי ביישובי הגליל. סביבות בירי נודעו בזיתיהן המשובחים, וכן הייתה בירי בימים ההם מקום תורה נכבד. לא פחות משישה מחכמי התלמוד והמדרש היו בני בירי: אבא ביראה (מנחות צג ע"ב), אליעזר איש בירייה (עירובין נה ע"ב), רבי דוסתאי דמן בירי (עירובין מה ע"א ועוד), רבי ירמיה ביראה (גיטין לד ע"א ועוד), רבי נתן ביראה (כתובות עה ע"ט), עוּלָא ביראה (תענית לא ע"א) ועוד.

ההתיישבות היהודית בגליל בשנת 1492

מגורשי ספרד שהתיישבו בגליל והבאים אחריהם היו ברובם בעלי מלאכה, בעלי אחוזות וסוחרים. בעולים היו גם בעלי הון שהשקיעו את רכושם בפיתוח הארץ. מתשובותיהם של חכמי הדור אנו למדים כי בצפת ובכפרים שסביבה עבדו נגרים, צורפים, רצענים, סנדלרים, חקלאים וזגגים מישראל. רבי יוסף קארו חתם בביריה את ספרו המפורסם שולחן ערוך (חלק 'אורח חיים'), וכך כתב בחתימתו: “תם ונשלם ביום ב' ב' לאלול שנת א-להים חשב"ה (שט"ו) לטובה בכפר ביריא שבגליל העליון תוב"ב".
ביריה הייתה אפוא מקום חכמים וסופרים.
היישוב היהודי בביריה חרב ככל הנראה עם הכיבוש המוסלמי בתחילת המאה ה-17.

העלייה הראשונה לבירייה

ימי המנדט הבריטי ומלחמת העולם השנייה

באייר תרצ"ט (מאי 1939), ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, פרסמה הממשלה הבריטית שהופקדה על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארצו את 'הספר הלבן' של מקדונלד, ובו הגבלות חמורות על העלייה לארץ ועל רכישת קרקעות. נחקקו חוקי אפליה חמורים, שעיקרם איסור על היהודים לרכוש קרקעות ולהתיישב בהן. היישוב היהודי בארץ הגיב בזעם רב על פרסום חוקים אלו, ובתגובה הוקמו יישובים רבים בתחום האסור ליהודים, ובהם אף היישוב היהודי בביריה.

הקמת בירייה

בכ"ג בטבת תש"ה ( 7 בינואר 1945 ) הונח באדמת הקק"ל היסוד ליישוב היהודי בביריה. שמונה צעירים מחברי הפלמ"ח הדתי היו חיל החלוץ להקמת הנקודה בגליל העליון.
המצודה נבנתה מחומת אבן מרובעת המקיפה חצר, ובה חדרי מגורים, חדר אוכל, מחסנים, שירותים ובור מים. בשתיים מפינות המצודה הוקמו מגדלי תצפית ושמירה.
בימים הראשונים התגוררו לוחמי הפלמ"ח הדתי שבנו את המצודה בבית מלון בצפת, והיו עולים יום-יום לעבוד בנקודה. מלאכת הבניין והכשרת הקרקע נעשו בתנאים קשים מאוד. הערבים ניסו מפעם לפעם להשתלט על המקום והכפור והרוחות בלילה הקשו על השמירה, אך לאט-לאט הסתגלו לתנאים 24 איש מחברי הפלמ"ח הדתי. הם נאחזו במקום ועסקו בייעור ההרים ובסיקול השטח. כחברי הפלמ"ח, מלבד בניית המצודה ועבודת הייעור הוטל עליהם לעסוק גם בסיורים בסביבה, לערוך אימונים צבאיים ולסייע בהעברת מעפילים שהגיעו ברגל דרך סוריה. ביריה הייתה תחנת מעבר למעפילים מסוריה לצפת בעקיפת תחנת המכס בראש פינה.

אסירי ביריה

אור לכ"ז באדר א' תש"ו יצאו שתי חוליות מחברי ביריה לסיור שגרתי בסביבה, ואחת החוליות הגיעה בסיורה למרחק כ 100- מטר ממחנה הלגיון הערבי שעל הר כנען. כלב הבית של המצודה, אשר ניתק מכבליו, נצמד לחוליה אף שפקדו עליו לשוב הביתה. השומרים הערבים נבהלו מתנועתו החשודה של הכלב ופתחו באש; אחד מזקיפי מחנה הלגיון נפצע ברגלו מכדורים שירו חבריו. אנשי חוליית הסיור תפסו מחסה, ואילו הכלב נפצע ושב למצודה כשהוא מותיר עקבות דם. מיד החלה תנועה של משמרות שוטרים וצבא בריטי בכלי רכב לנוע בכיוון ההר. בהודעה הרשמית שנמסרה אחר כך סופר "שנורו שלוש יריות אל זקיף במחנה הלגיון הערבי היושב בהר. השומר נפצע והוחזרה אש אל קבוצת אנשים שנראתה מסתלקת מהמחנה".
עקבות הדם הובילו למקום שבו נמצאו תחבושת צמר גפן וכובע ועליהם כתמי דם. השטח של ביריה ושל עין זיתים הסמוכה הוקף כוחות צבא ומשטרה, וכלב משטרה הוביל את המחפשים לביריה. נערך חיפוש בבניין המצודה ובקרקעות הסמוכות לה ונתגלה מטמון ובו נשק (סליק), משדר צבאי ומזוודה שהכילה כל מיני מסמכים. המטמון הוסתר תחת סלעים במדרון ההר, 500 מ' לערך מצפון למצודת ביריה. עוד מטמון נשק נמצא במחצבה הרחוקה 30 מטר מהיישוב וסיפקה אבנים לבניין הנקודה. בשל החיפוש נאסרו כל 24 חברי הפלמ"ח הדתי שהתיישבו בביריה, והם הושמו במעצר ולמחרת הועברו מבית הסוהר בצפת לכלא עכו. היה ברור לשלטונות, ובצדק מבחינתם, כי ביריה שימשה מרכז לאימונים צבאיים בלתי חוקיים. המסמכים שנמצאו שימשו חומר ראיות עיקרי נגד אסירי ביריה במשפטם, שנערך שלושה חודשים לאחר המאסר.

הוועד הפועל של 'הפועל המזרחי' בארץ ישראל התכנס לישיבה מיוחדת לרגל המצב שנוצר בביריה והביע מחאה נמרצת על מאסר כל תושבי היישוב הצעיר ועל הניסיון לחסל נקודת יישוב יהודית.

כיבוש מצודת ביריה על ידי הבריטים

"ביום שלישי ב' באדר ב' תש"ו בשעה 12:00 תפסו חיילים בריטים עמדות תצפית בשטח… בשעה המיועדת התקדם הטור הצבאי במספר מכוניות ובהם חיילים מזוינים… החיילים פלשו לשטח המצודה והסתערו מיד על הבניינים ופינו את החדרים. רהיטים וחפצים שונים הוצאו בערבוביה, הכלים והבגדים הושמו בשקים ורוכזו בשני חדרים. בשאר החדרים השתכן הצבא ותושבי ביריה נאסרו ונכלאו.
"מבית הסוהר הובאו שלושה מאסירי ביריה, כדי לעזור בפינוי החפצים בהם היו חפציהם האישיים וחפצי חבריהם הכלואים. אולם הם סֵרבו והודיעו שהם מתנגדים לכך בכל תוקף וכן סרבו לחתום על ציוד. בכאב לב הסתכלו במהפכה המתחוללת ביישוב הצעיר, שהוקם בכל כך הרבה עמל ומסירות נפש. כיבוש ביריה ע"י הצבא הבריטי נסתיים בשעות הערב" (מתוך דיווחים בעיתון 'הבֹּקר', ב'-ג' באדר ב' תש"ו, 5-6 במרץ 1946).

במשפט

לאחר שלושה חודשי ישיבה בכלא עכו ללא משפט נפתח ביום חמישי כ"ט באייר תש"ו משפט אסירי ביריה בתחנת המשטרה שעל הר כנען בצפת, כשעיניי כל היישוב מופנות אליהם באהבה ובהערצה. משפט זה היה הראשון מסוגו בארץ שבו נידון יישוב שלם, ולכן הוא גם עורר התעניינות רבה. מכל קצוות הארץ הגיעו מבקרים. באו הורי הנאשמים וקרוביהם, חברי הוועד הפועל של 'הפועל המזרחי', מדריכים מתנועת בני עקיבא וצעירים אחרים שחבריהם היו בנאשמים. גיל הנאשמים נע בין 16 ל 25- שנה. בתום העדויות עלה לדוכן העדים מפקד מחלקת הפלמ"ח הדתי החבר יהודה ניצן (בלום) וקרא הצהרה בשם כל הנאשמים. הצהרה זו עשתה רושם רב ביותר:
"כבוד השופטים, נשק זה, נשק מגן הוא. עלינו לשממה כדי לסקל, לנטוע ולבנות בה יישוב פורח ובית איתן לנו ולאחינו הנרדפים. כשעלינו לרמות ביריה, ידענו שאנו עולים למקום סכנה. בקרבת היישוב שלנו נהרסה פעמיים נקודה עברית בידי כוחות אפלים (הכוונה לעין זיתים). אנשים נרצחו והוצתו חיים. אנו החלטנו לא להפקיר את חיינו, חיי ילדינו ומפעלנו להשמדה. ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי לנו. על זכות זו איננו יכולים לוותר, אף אם החוק אוסר אותה. היינו מתביישים לעמוד בפניכם כאנשים שאינם יכולים להגן על עצמם. פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו הוא נשק מגן. בהרגשת צדק וקדושת זכותנו הננו נכונים לפסק דינכם".
אחר הצהריים הושמע גזר הדין: שני הצעירים ביותר נידונו לשנת מאסר כל אחד, שניים אחרים נידונו לשנתיים מאסר וכל היתר נידונו לארבע שנות מאסר. בית הדין המליץ על יחס מיוחד לכל הנאשמים.  קיבלו את פסק הדין בשקט ובשלווה, ובצאתם מבית המשפט ובהיכנסם לחדר הכלא פרצו בריקודי הורה. חיילים ושוטרים בריטים מזוינים הניחו נשקם והשתוממו למראה.

העלייה השנייה לבירייה

מסלול הכיבוש – 'מבצע הגידם'

הימים שלאחר תפיסת ביריה בידי הצבא הבריטי היו ימים של מתח בקרב הנהגת היישוב היהודי, והתחושה הכללית הייתה ש'אסור לוותר'. יוסף רוכל, אשר כיהן בתפקיד סגן ראש מטה 'ההגנה', מונה מטעם 'ההגנה' לטפל בפרשה. הוא הגה רעיון פשוט אך מבריק: לנצל את יום י"א באדר – יום העלייה ההמונית והמסורתית לתל חי (לקברי יוסף טרומפלדור וחבריו) – לשם כיבושה מחדש של ביריה. התכנית הייתה לרכז מבעוד יום כוחות מוגברים של צעירים ומבוגרים במסווה של עלייה לתל חי, להגניב אותם אל אדמת ביריה ולהקים שם במהירות נקודת יישוב חדשה, ביריה ב'. לתכנית אף ניתן שם: 'מבצע הגידם' (על שם טרומפלדור). למפקדי המבצע מונו משה מן, מפקד הגליל מטעם 'ההגנה', וישראל שחם, מפקד 'ההגנה' בנפת תל חי. הוחלט כי מדובר "בפעולה המונית, לא צבאית וללא התגרות בצבא". נקבע כי אם יפריעו הבריטים להתנחלות תבוא תגובה פסיבית בלבד, ומשום כך נאסרה הצטיידות באמצעי התגוננות.
הקרקע שאליה תוכננה עליית ביריה ב' היא נקודה המרוחקת ב 600- מטר ממצודת ביריה.

ההעפלה לביריה – י"א באדר ב' תש"ו

3,000 איש התקבצו ונאספו ביישובי הגליל העליון לקראת יום י"א באדר. הם באו מן הערים הגדולות ומן הקיבוצים, מן המושבים ומן הכפרים. בקרב העולים לביריה בלטו גם מעפילים ועולים, ניצולי מחנות ההשמדה.
משמרות הבריטים לא חשדו במאומה ואפשרו לאלפים להגיע לארבע נקודות הריכוז: איילת השחר, חולתה, מחניים ועין זיתים. ציבור האלפים הגדול לא ידע לקראת מה הוא הולך, אבל לכול היה ברור שאין זאת עלייה מסורתית שגרתית לתל חי. בנקודות הריכוז גילו לעולים את הסוד. אור לי"א באדר לאחר חצות נערך מפקד בכל אחת מארבע נקודות היציאה, ולאחריו החלה ההעפלה לביריה. מארבע נקודות הריכוז נעו האלפים, מונחים על ידי סיירים וגששים. המרחקים לא היו קצרים ועל הקבוצה שיצאה מחולתה היה לעבור דרך של כ 15- ק"מ. בלילה ההוא התנהלו בדרכי הגליל טורים ארוכים של אנשי מעשה. האנשים נשאו עמם משא כבד, שכלל מזון לשלושה ימים, שמיכות, ציוד למגורים, יריעות לאוהלים ואביזרים לצריפי המגורים. ההולכים צעדו כשבע שעות ועשו דרכם בחשאי מחשש היתקלות במשמרות הבריטים והערבים. כמו כן גשם טורדני ירד ללא הפוגה ורוח אכזרית שבאה מפסגות הגליל נשבה בפניהם.

הקמת ביריה בשנית

בשעה שש בבוקר הגיעה למקום הפלוגה הראשונה; הפלוגה השנייה הגיעה כעבור חצי שעה, והשלישית – בשבע. באותו זמן ירד ברד כבד וגשם שוטף, אך מיד הוחל בהקמת המחנה – אוהלים וצריפי מחצלות. מאות נשאו אבנים להקמת גדר אבן, אחרים החלו בסיקול השטח ומתחו גדר, בפיסות האדמה שבינות לסלעים נשתלו אורנים, אלונים וברושים. על חומות המחנה ועל האוהלים הונפו דגלי הלאום ונתלו כתובות בעברית ובאנגלית: "באנו לבנות ולנטוע", "באנו לשתול ולבנות" "פנינו לבניין ולשלום". עם תום הקמת המחנה נערך טקס נטיעה חגיגי, והטקס הסתיים בשירת ההמנון.

עוד לפני שמונה הודיעו לבולשת בצפת כי יהודים הגיעו לביריה, אך שם לא ידעו דבר וגם כוחות הצבא הבריטי שחנו בביריה לא הבחינו בתנועה. רק בשעה תשע על כך לממשלה הבריטית ולא לעשות שום פעולה שיש בה משום פרובוקציה. אנשי השלטון הבריטי התכנסו להתייעצות והזמינו אליהם את חברי ועד הגוש של יישובי הגליל העליון, ושם הודיעו להם כי ישיבת האלפים בביריה אינה חוקית ועל האנשים לרדת. הוועד הודיע שאין הוא מסכים להישמע להחלטה.

האנשים בביריה היו עייפים. מזג האוויר היה סוער ביותר ולא היו במקום די נקודות מחסה לכל המעפילים. הייתה תחושה שהמשטרה והצבא לא יגיבו עוד, על כן החלו חלק מהנוכחים לעזוב את הנקודה ובמחנה נותרו כ-200 איש, רובם חברים במשקי הגליל העליון. בשעות אחר הצהריים חזר הצבא לביריה וניסה שוב לשכנע את הנשארים לפנות את המקום, אך הם סירבו בתוקף.

 200 אנשי ביריה היו נתונים במצור אך הוסיפו לעמוד על שלהם: "מטרתנו ברורה – להישאר פה! הטקטיקה שלנו היא התנגדות פאסיבית. עלינו לשכב על האדמה ולהיגרר ממנה אם יפתחו עלינו באש".
הצבא הבריטי חזר לביריה בשעות הערב של יום י"א באדר, חמוש במכונות ירייה, במשוריינים ובטנקים.

"אחרי התייעצות מתחילה חומת האנגלים החמושה להתקדם לאט ונעצרת. אנחנו נשכבים על האדמה, גופותינו צמודות אל האדמה ופנינו אל הקרקע. אנו משלבים ידיים וזרועות ושרים 'התקווה', בשירה אדירה. יהודה האחראי על המחנה שלנו, נמצא במרכז השורה הראשונה. שלושה חיילים עם מקלות רצים קדימה לתפוס אותו. הם מנסים לשחרר את זרועותינו המשולבות. הם משתמשים במקלותיהם ויהודה נופל על האדמה. הם צועקים ומצווים עליו לקום, אבל הוא נשאר לשכב שם ובקול שקט, אבל מלא כאב, הוא מסביר מדוע הוא מסרב לוותר על זכותו האחרונה בעולם להתיישב בארץ אבותיו. במקלותיהם מנסים החיילים להכריחו, לקום ללכת. המכות יורדות בחוזקה ועלינו לדכא את כל רגשותינו האנושיים כשאנו רואים איך מרביצים לחברינו. לבסוף גוררים את יהודה מרחק של כחמישה מטר, כשהוא צועק "לא אעזוב את הארץ הזאת"(מתיאורם של אנשי ביריה ב').

 200 פעם חזר חיזיון זה ונשנה. ארבעה אנגלים חמושים היטב נאלצו להסתער על כל צעיר, בן או בת, ולסחוב אותם בידיים וברגליים. והנסחבים לעתים בעטו, נשכו ושרטו אחרי שהוצאו משרשרת הצעירים שהתחפרו בין הסלעים.

בדרך זו – מכות מצד אחד והתנגדות פסיבית וצעקות מצד אחר – נכבשה גם ביריה ב'. אנשיה הועברו לטבריה, ושם שוחררו. המשוריינים והטנקים הבריטים עלו על אדמת ביריה ב', ובבת אחת הרסו את עמל האלפים.

העלייה השלישית לבירייה

כאשר נודע במפקדת 'ההגנה' באזור דבר הרס ביריה על ידי הצבא הבריטי, יזם מישאל שחם, מפקד 'ההגנה' בתל חי, את מבצע הקמת ביריה ג'. הוא ניצל את שהותם בסביבה של מאות מתוך האלפים שהעפילו לביריה בלילה הקודם והורה לכנסם ולעלות לביריה פעם נוספת. העולים הגיעו למקום בזמן שטנקים בריטיים עוד עסקו בהרס המחנה. הם ישבו בין הסלעים וחיכו עד שהצבא הסתלק, וכאשר עזבו הטנקים את השטח עלו אל הנקודה, ובמשך הלילה, אור לי"ב באדר ב', הוקמה ביריה בשלישית.

כשהאיר היום החלו העולים לשקם את המחנה ההרוס. חלקי הצריפים שנזרקו יום קודם לכן אל הוואדיות הועלו והורכבו מחדש. תריסר אוהלים הוקמו ואחד מהם סודר כבית כנסת. שביל המוליך אל המחנה סוקל מאבנים והנקודה שוב הוקפה חומת אבן גבוהה. צעירי צפת הקימו קיר פנימי סמוך לחומה, פרסו מחצלות על שתי החומות ופיזרו קש על הקרקע. כך מצאו מאות מעפילי ביריה ג' מחסה מפני הגשם והברד שירדו חליפות. במרכז המחנה שוב התנוסס דגל הלאום ומחוץ ניטעו 300 שתילים.

למחרת הקיף הצבא את הסביבה ולא נתן לגשת למקום, אך לפנות ערב פגה המתיחות מעט וחלק מכוחות הצבא התפזרו. את הקשר בין צפת לביריה קיימו מתוך הסתכנות ילידי צפת, והם הסתננו דרך משמרות הצבא הבריטי והכנופיות הערביות. בליל שבת הגיעה לנקודה קבוצת חברים חדשה להחלפת 'הוותיקים', שנמצאו במקום מיום ו' בבוקר, ובבאים היו מי שנאסרו והורדו מההר בכוח ביום ה' בערב.

דגל אחד ועם אחד

"צפת זו למודת הסבל נתנה לנו הפעם שיעור – אחדות של אמת מה היא. באמצע המחנה התנוסס הדגל, הרוח נפנפתהו ללא הרף. הוא רמז למרחוק לאלה שנהרו לביריה מארבע כנפי היישוב. הם באו בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה, הם הגיעו גם כשהצבא סגר על ביריה מכל הצדדים. הם התגנבו דרך השרשראות, הם טיפסו על הצוקים, ירדו בקעות ועלו בשבילים המתפתלים על פני התהום, לאור היום ובאפלת הלילה, נערים ברחו מבתי הוריהם ויצאו בדרך הארוכה מתל אביב לביריה רכובים על אופניים, זקנים הסתכנו בליל חושך. היא קראה להם, לכולם…" (מתיאורם של אנשי ביריה ב').

ליל שבת בביריה ג'

"כל אחד עם פלוגתו וקבוצתו מסתדר באוהל, תחת גג מחצלת או תחת כיפת השמיים. אבל משהו מהרגשת הקבע שורר כאן. חבורות-חבורות מסתדרות לארוחת הערב. לפתע בפינה אחת מתוך החומה מסתדרים בשורות אחדות כמה עשרות בחורים ובחורות וזמרה של קבלת שבת המסורתית בוקעת משם. אלה היו צעירים דתיים. רטט עבר בכל המחנה. קבוצה מאנשי 'השומר הצעיר' שישבה בקרבת מקום כשמנות האוכל מחולקות לחברים, הפסיקו את שירתם ועִִכבו סעודתם, כדי לא להפריע לעומדים בתפילה. באוהל אחד הנמיכו הדוברים את קולותיהם, מכל פינות המחנה מציצים מתוך רחשי כבוד ואולי גם מצטרפים לתפילה בלחש" (הפועל הצעיר, י' בניסן תש"ו, 11.4.1946).

בשבת אחר הצהריים נודע שהצבא מקיף שוב את ביריה החדשה, ובצפת יצא כרוז והודיע: "יהודים, בואו לעזרת ביריה". למרכז הרובע היהודי בצפת נתקבצו 500 ילדים, גברים מגודלי זקן ופאות וחובשי שטריימל ונשים עם תינוקות בזרועותיהן. כל המחנה הגדול הזה נע לעבר ביריה. רק ברגע האחרון נודע שאין סכנה מידית נשקפת למעפילי ביריה, והמסע הופסק. ואולם מיד לאחר שהחשיך מצאה התעוררות נשי צפת את פורקנה – באפיית אוזני המן. הן החליטו לשלוח משלוח מנות לביריה, ובמוצאי שבת נאפו אלפי אוזני המן ונשלחו כנדיבת לִִ הּבּ של צפת לתושבי ביריה. ר' ברוך ברזל הזקן, שהיה במביאי משלוח המנות לביריה, קרא את המגילה לתושבי ביריה לאור לפידים ואמר להם דברי עידוד בשם אנשי צפת. תושבי ביריה חגגו את שמחת הפורים כל הלילה בשירה ובזמרה ובריקודי הורה בלתי פוסקים. הזרועות נשתלבו יחד, יהודים מצפת בקפוטות משי ובחורים מ'השומר הצעיר', חברי משקים דתיים ואנשי 'הקיבוץ הארצי'. בביריה ביקרו גם עיתונאים זרים, והם התעניינו במיוחד בהשתייכותם המפלגתית של עולי ביריה, אך מכל אחד ואחד קיבלו תשובה אחת: "יהודים אנחנו!" בהרגשה הזאת התאחד אתם כל היישוב.

בשורת הניצחון, י"ד באדר תש"ו

ביום ראשון כינס ועד הגוש של הגליל העליון את תושבי מחנה ביריה ומסר להם את ההודעה החשובה – ביריה לא תיכבש בשלישית! הצבא הבריטי הרשה ל-20 מחברי ביריה להישאר בנקודה.

אחד מחברי הוועד החזיק שעון בידו והודיע את הזמן המדויק של מסירת ההודעה: 12:45 בצהריים, למען ידעו הם וידע היישוב כולו שאותו רגע בפורים תש"ו היה רגע היסטורי. כוח עמידתו של היישוב והתעקשותו שלא להשלים עם מחיקת נקודה עברית ממפתו – ניצחו. הייתה דממה. ואחרי הדממה – 'התקווה'. הרוח נשבה ונשאה את קול השירה מעל ההר הגבוה לכל העברים. ואחרי 'התקווה' – שוב דממה. גשם ניתך ארצה, ברד ירד. הראשים כפופים. 20 יישארו. מי יהיו ה 20- ? וכל מאות הבחורים והבחורות מהמשקים הקרובים ומהערים הרחוקות כולם רצו להיות בנשארים.

המסר והשליחות – גרעינים ה' ו–ו' של בני עקיבא בביריה

שבועיים לאחר פורים הגיעו לביריה חברי גרעין ה' של בני עקיבא. הם נכנסו למצודה לאחר שהחיילים הבריטים פינו אותה, המשיכו לשמור ולהכשיר את הקרקע וכן פיתחו פעילות ענפה של בני עקיבא. לאחר שנה עברו חברי גרעין ה' לקיבוץ עין צורים בגוש עציון, והקימו בגוש קיבוץ דתי שלישי. הם בנו את הקיבוץ ופיתחו אותו עד נפילת גוש עציון בראשית אייר תש"ח, מאי 1948 . אנשי עין צורים יצאו בשבי הלגיון הערבי, שבו אחרי תשעה חודשים ויסדו את הקיבוץ הדתי עין צורים בשפלת יהודה.

מצודת ביריה לא ננטשה; גרעין ו' של בני עקיבא נשלח אליה והחזיק את היישוב עד שנת תש"ט, 1949. אחרי מלחמת העצמאות החליטה הנהלת הקיבוץ הדתי משיקוליה שלה להציע לאנשי גרעין ו' של בני עקיבא שישבו בביריה לעבור משם לקיבוץ 'עין צורים' בשפלת יהודה, ולימים קם במורדות הגבעה מושב של 'הפועל המזרחי'.

יום י"א באדר נקבע ל'יום ביריה' לפי החלטת ההנהלה הארצית של בני עקיבא, "כאות ומופת לדורות הבאים, סמל מלחמת הגבורה והניצחון שלנו בדור הזה".