תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

פתיחה:

שחקו ה’זרם’: כל החניכים מלבד אחד עומדים במעגל ומחזיקים ידיים ומעבירים ‘זרם’ בלחיצת יד שעוברת בהיקף המעגל. כל חניך מעביר לזה שלצידו בתורו. התופס, שעומד באמצע המעגל, צריך לתפוס את הזרם על חם ולגלות אצל מי הוא באותו רגע על ידי התבוננות ממרכז המעגל.

שלב א:

חלקו את החניכים לשלוש קבוצות ותנו לכל קבוצה סיפור עלייה (נספח 1).

בקשו מהם לקרוא את הסיפור ולחשוב:

1. מאין בא לדמויות החלום של שיבת ציון אם הן מעולם לא היו בארץ ישראל?
2. מה גרם לדמויות לרצות לעלות לארץ?
3. באילו קשיים הן נתקלו, ואיך המשיכו בדרך?

בקשו מכל קבוצה להציג את הדמות שלה (בהצגה ממש או בהסבר מילולי בעל פה).

שאלו את החניכים: מה דומה בין המשחק ששיחקתם לחלום של הדמויות לעלות לארץ?

הסבירו: כמו הזרם שעבר מדור לדור, בחלום, בתקווה, בסיפורים, כך גם בלב ובמחשבה של אותם יהודים במגוון ארצות פיעמה תמיד התקווה והחלום לשוב לארץ ישראל.

שלב ב:

שחקו חומת סין: כל החניכים עומדים בצד אחד, וחניך אחד או שניים הם החומה, ועומדים באמצע החדר. מטרת החניכים היא לרוץ לצד השני בלי שהחומה תתפוס אותם (חניכי החומה רשאים לנוע על כל ציר הרוחב שהם עומדים בו). מי שנתפס מצטרף לחומה לסבב הבא עד שנשאר מנצח: האחרון שלא נתפס.

הסבירו: החלום לשיבת ציון נשמר מדור לדור והועבר מאב לבן, וכל עוד הועבר החלום נשמרה גם התקווה להגשים אותו אף על פי שהיו הרבה עמים וזמנים שהקשו עלינו לשמור על החלום, כמו במשחק הזרם, שכל עוד מעבירים אותו ודואגים שלא יאבד ויישמר למרות הקשיים הוא מצליח לעבור מאחד לשני. הדמויות בחרו לעלות למרות כל הקשיים וניסו והתגברו על קשיים עד שלבסוף הצליחו כמו במשחק חומת סין: אף שבדרך אל היעד אנו נתקלים בקשיים, אפשר להתגבר עליהם ולהצליח אחרי ניסיונות ומאמצים.

שלב ג:

הניחו מול החניכים את משפטי ההמנון ‘התקווה’ (נספח 2).

בקשו מהחניכים לשתף איזה משפט לדעתם מבטא בצורה הטובה ביותר את חלום שיבת ציון ומדוע הם חושבים כך.

סכמו: חלום שיבת ציון נשמר והועבר דורות גם בתנאים קשים עד שהצלחנו ועלינו ארצה. החלום שהועבר נכנס ללבבות כל היהודים וגרם להם לרצות ולשוב אל הארץ.

נספחים:

נספח 1

סיפור העלייה של שלמה מולה

פוליטיקאי ישראלי, לשעבר סגן יושב ראש הכנסת וחבר הכנסת מטעם מפלגת קדימה ומפלגת התנועה.

הנער הצעיר מעולם לא שמע על אגדות האחים גרים או על סיפורי דיסני. את דמיונו שבו דווקא הסיפורים על המקום המופלא ההוא מעבר להרים ולמדבר, ירושלים. הסיפורים הללו הם שגרמו לו לסכן את חייו, להשאיר את כל מה שהכיר מאחור ולצאת למעין “יציאת מצרים” מסוכנת ועוצרת נשימה שאותה הוא משחזר לפרטים לראשונה כעת, בעיתוי הכי סמלי מבחינתו: חג הפסח.

החלום של מולה, שנולד בשם נגוסה זמנה מולה, התחיל במדרונות הירוקים של שרשרת הרי ג’נה מורה שבחבל גונדר, צפון מערב אתיופיה. בכל בוקר, עם הנץ החמה, היה נגוסה לוקח צרור קטן שבתוכו ארזה לו אימו טרונש, כמה פרוסות של אינג’רה, מצטייד בנאד מים, יוצא מהטוקול, בקתת הקש של הוריו, ומטפס אל עבר הגבעות המוריקות שהקיפו את כפר הולדתו מצ’ה.

“את הסיפורים על ירושלים, ירוסלם, כפי שכינו אותה אצלנו, שמעתי מגיל אפס”, הוא נזכר. “היינו יושבים במעגל סביב הקדרה במרכז הטוקול, והמבוגרים היו מדברים. היינו 11 אחים. אני החמישי, ילד סנדוויץ’. כשההורים דיברו, אני ואחי ישבנו בשקט, כי אסור לילדים להיכנס לדברי המבוגרים.

“ירושלים שהכרנו מהסיפורים הייתה מקום קסום, גבוה, כמעט בשמיים, שבו חיים אנשים צדיקים. מי שמגיע לירושלים לא מת אף פעם, כי מדובר במקום מקודש, שברחובותיו זורם חלב וכתליו נוטפים דבש – לא כמטפורה אלא פיזית ממש. אגב, גם היינו משוכנעים שכולם שם שחומים כמונו, כי מעולם לא ראינו אדם לבן”.

ירושלים נראתה אומנם בלתי מושגת לחלוטין בעיניים של נגוסה הצעיר, אולם ליוותה את החיים בכפר מקרוב. כשהיו שוחטים פרה, נזכר מולה, היו מניחים אותה בכיוון ירושלים, בשביל הברכה. וכשהיו שוכבים לישון, היו נשכבים עם הפנים לכיוון עיר הקודש. בחורף כשהופיעה קשת בענן, היו נעמדים ומקשיבים. “האמנו שזה סימן שא-לוהים רוצה לדבר איתנו, אז היינו עומדים בדממה, מביטים לעבר הקשת, אולי א-לוהים יפנה אלינו וייקח אותנו לירושלים”.

את סיפורי ירושלים ספג מולה גם בבית הספר – יעד נוסף שהצליח לכבוש לפני כל בני משפחתו. “בית ספר לא היה עניין טריוויאלי. בכל יום הלכתי ברגל 15 ק”מ לכל כיוון רק כדי להגיע אליו. אבא רצה שאחד הבנים ילמד משהו כדי שיוכל לתקשר עם העולם הגדול והמודרני, ולמזלי הוא בחר בי. ועדיין – לא למדנו לכתוב, רק לקרוא. ידענו את כל הפרקים של כתבי הקודש בעל פה.

“שאלתי אותו בפליאה: ‘איך הולכים לירושלים?’ והוא אמר: ‘כמו היהודים מאזור טיגרה: קודם כול הולכים ברגל לסודן, ומשם חוצים את המדבר, מגיעים למצרים ומשם הולכים ברגל עד לבאר שבע, המקום של אברהם אבינו, שעליו שמענו בסיפורי התורה”‘.

השיחות התמימות של הנערים הפכו לתוכנית נועזת ומסוכנת: בריחה לסודן דרך מאות קילומטרים של הרים, כפרים עוינים, ג’ונגל ומדבר אימתני.  

עם אור ראשון יצאה החבורה לדרך. יחפים, צרור דל על כתפיהם – אך בהרבה נחישות. “צעדנו במהירות. בכל צעד שעשינו, הרגשנו שירושלים מתקרבת.

“בשבילי העלייה לישראל הייתה יציאת מצרים. ביום אחד נאלצתי לסגור פער דורות, פער תרבות של מאות שנים. הסיפור שלי הוא סיפורם של יהודי אתיופיה על קצה המזלג. היו רבים שסבלו יותר ממני. (מתוך ריאיון ב-NRG).

סיפור המאבק של נתן שרנסקי

אסיר ציון לשעבר, פוליטיקאי, סופר, מתמטיקאי ופעיל זכויות אדם. שימש בעבר יושב ראש הסוכנות היהודית, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

שרנסקי בן ה־68, כיום יו”ר הסוכנות היהודית, ריצה תקופת מאסר מייסרת של תשע שנים רק משום שנאבק על זכותו לעלות לארץ ישראל. מולי יושב אדם חביב וחייכן, שבגילוי לב חושף פרטים מרתקים על התבגרותו ועל התקופה הקשה בכלא. הוא נולד בעיר האוקראינית דונייצק, שבה החל למעשה את מסעו אל עבר החופש.

“גדלנו בלי לדעת שום דבר על הזהות שלנו”, מתאר שרנסקי. “לא שפה, לא מסורת, לא מילים כמו פורים או פסח, לא מילים כמו בר מצווה או ברית מילה. ידענו שאנחנו יהודים כי זה היה כתוב בתעודת הזהות של ההורים. בילדותי, המסר של ההורים שלי היה ברור: ‘בגלל שאתה יהודי, שזה כמו איזושהי מחלה, אתה חייב להיות הכי טוב בלימודים. התרופה לכך שאתה יהודי היא להיות הכי טוב במקצוע שלך וכך להסתדר'”.

“התחילו גינויים נגד ישראל, ובגלל שהייתי יהודי כולם קשרו אותי עם ישראל. הייתי בן 19 ולמדתי במכון גבוה ונחשב ללימודים במוסקבה, שאליו ליהודים היה קשה מאוד להתקבל. התחלתי לחשוב למה מקשרים אותי עם ישראל והתחלתי לקרוא במחתרת ספרים, שתיירים יהודים היו מביאים. פתאום גיליתי שאם רק אעשה סוויץ’ במוח לא אהיה חלק מההיסטוריה האכזרית של האימפריה הסובייטית, אלא שההיסטוריה שלי מתחילה לפני אלפי שנים, עוד מהיציאה ממצרים.

“הרגשתי שאני יכול להיות חלק מההיסטוריה הזו. גיליתי שיש עם יהודי ושיש מדינת ישראל, שמוכנה לשלוח מטוסים לקצה העולם. כמה שנים מאוחר יותר, מבצע אנטבה היה אירוע כל כך משמעותי. ואפילו כשבאו לעצור אותי הייתה לי תמונה של יוני נתניהו על הקיר. אנטבה היה מסר כל כך חזק שמדינת ישראל תגיע גם אליך. כל זה ביחד, שיש היסטוריה, עם ומדינה, זה נתן לי כוח להיות חופשי. להגיד בפעם הראשונה משהו שהוא לא מוגבל. להגיד שאני לא רוצה להיות פה אלא ללכת לישראל”.

גילויי הזהות היהודית שלו הביאו את שרנסקי להחלטה כי עליו לעלות לישראל. הוא פתח בהליך עלייה ופוטר בשל כך מעבודתו. שרנסקי לא נרתע והחל להשתתף בהפגנות ולארגן אותן. הוא הפך במהירות להיות פעיל מוכר למען עליית יהודים מברית המועצות ובהמשך היה דובר של התנועה הציונית והתנועה לזכויות אדם.

ב־1977 שרנסקי נעצר והואשם על ידי השלטונות הסובייטיים בחשד לבגידה במולדת, בעזרה למדינות קפיטליסטיות נגד ברית המועצות ובריגול לטובת ארצות הברית, עבירה שפסק הדין שלה עלול היה להיות הוצאה להורג. “הזהירו אותי כל הזמן שאם לא אשתף פעולה יוציאו אותי להורג. הם רצו שאערוך מסיבת עיתונאים ואגיד שהם צודקים ואנחנו טועים. ניסו לתת לי עורך דין שלהם, אבל סירבתי והם לא הסכימו לעורך דין מטעמי. לכן ייצגתי את עצמי.

“היו שנה וחצי של חקירות. הבנתי שהמטרה שלי צריכה להיות להישאר איש חופשי, כי זה מה שנותן ערך לחיים. העדפתי את זה מאשר להיות עבד סובייטי. המטרה שלי הייתה לא לתת להם לשבור אותי ולקחת ממני את החופש שלי. הזכרתי לעצמי שאני חלק ממאבק היסטורי גדול ואת האחריות שיש עלי.

“אין ספק שללא תשומת הלב העולמית והפעילות של אשתי, שגייסה את כל מנהיגי העולם, היו נותנים לי למות. היו תקופות בכלא שחשבתי שאני יכול למות, אבל הרגשתי שזה הייעוד והחופש שלי”.

במהלך התקופה שבה היה בכלא הסובייטי, שרנסקי לא היה עם אסירי ציון נוספים, אבל היו מקרים שבהם אסירי ציון אחרים שהו בתא סמוך: “יצרנו קשר באמצעות מורס.

“באחד הימים יוסף מנדלביץ’, שגם היה אסיר ציון, העביר לי מסר שלפי החישובים שלו היום זה יום הזיכרון. בזמן שחשבנו שהיה 11 בבוקר בירושלים עמדנו דקת דומייה.

“בערב בהחלפת המשמרות יום הזיכרון הפך ליום העצמאות. שנינו נשאנו נאומים ואמרנו שיבוא יום ונחגוג את יום העצמאות בירושלים. חגגתי מאז הרבה ימי עצמאות והייתי בהרבה טקסים בתור שר ובסוכנות היהודית. טקס מרגש כל כך לא היה לי אף פעם בחיים. זה היה חזק כל כך מבחינת הקשר עם העם היהודי כולו'” (מתוך עיתון ישראל היום פורסם ב 28/1/2016)

הסיפור של דוגו

דוד לייטנר (דוגו) נולד בשנת 1930 בעיר נירג’האזה שבצפון־מזרח הונגריה, שבה התגוררו 50,000 תושבים, ומהם 5,000 יהודים, והיה השני מארבעה ילדים. ביתו היה ציוני־דתי, ואימו תמיד סיפרה סיפורים על ארץ ישראל ועל כך שיעלו לארץ ישראל.

 כשכבשו הנאצים את הונגריה התחילו הצרות. “היינו צריכים לסגור את חנות המכולת שהייתה בבעלותנו. אסרו עלינו לצאת מהבית וחייבו אותנו לענוד טלאי צהוב”.

את חג הפסח של השנה ההיא עוד חגגה המשפחה בביתה. “זאת הייתה כבר השנה החמישית של המלחמה באירופה; רוב היהודים בשאר המדינות כבר לא היו בחיים. אבל אנחנו עדיין היינו בבית שלנו. לאבא שלי היה חשוב שנאפה מצות מצווה לליל הסדר. הצלחנו לעקוף את המשטרה הנאצית שפטרלה ברחובות. בליל הסדר, כשאמרנו את מילות ההלל ‘לא אמות כי אחיה… ולמוות לא נתנני’, הוא פרץ בבכי”.

משפחת לייטנר נלקחה אל מרכז הגטו. “שהינו שם תקופה קצרה יחסית, ממחרת הפסח ועד לחג השבועות, ואז לקחו אותנו לבירקנאו. בגלל התעללות הגרמנים, אמא שלי נאלצה לגזור את הפאות שלי. ועד היום אני מרגיש את הדמעות שלה ברגעים ההם”.

כמה ימים לפני חג השבועות הכינו אותנו לקראת נסיעה למחנה עבודה. ביום ראשון, צהרי חג השבועות, הגיעה הרכבת לבירקנאו. איתו הגיעו אביו, אימו, שלושת אחיו, דודתו, בנה, וכן המלמד ושלושים מחבריו לתלמוד התורה. “לדאבוני הרב, אף אחד מהם לא שרד. אני היחיד”.

בצעדת המוות יצאו לדרך כ־60,000 איש והלכו בעיניים עצומות מהרוח החזקה, בלי לאכול או לשתות. “באמצע הדרך אני חולם ובוכה. חולם את אימא שלי שמספרת שכל כך טוב בארץ ישראל, עד כדי כך שלחמניות גדולות, בילקעלך, גדלות על העצים. אני חולם ובוכה, ‘אימא, תני לי בבקשה בילקעלע אחד’. אימא שלי אומרת ‘דוד, אני לא יכולה. רק כשנהיה בירושלים, בארץ ישראל’. התעוררתי מהחלום היפה והתמלאתי תקווה. כשעליתי לארץ נסעתי לירושלים כדי לחפש את הבילקעלך על העצים. הגעתי לשוק מחנה יהודה וראיתי איך מטגנים את כדורי הפלאפל בשמן. פתאום שמעתי את אימא שלי אומרת ‘דוד, מה שנקרא אצלנו בילקעלך – נקרא כאן פלאפל'”.

מאז בכל שנה ב־18 בינואר, יום תחילת צעדת המוות, מצוין “מבצע דוגו”, שבו אנשים בארץ ובעולם אוכלים פלאפל לאות זיכרון והזדהות. השנה השתתפו במבצע אלפי אנשים בעשרות מדינות, ובהן צרפת, דרום אפריקה, מצרים, אוסטרליה, דנמרק, שווייץ, דובאי ואפילו באושוויץ – אכלו, הצטלמו ושרו “עם ישראל חי”.

ב־4 במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי בעלות הברית. “בלילה בא אליי מישהו שאמר לי שהגרמנים ברחו, אנחנו חופשיים. כל מי שנשאר הלך לכיוון המטבחים. גם אני הלכתי, אך בדרך התעלפתי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, כעבור כמה שבועות, ראיתי מסביבי אמריקנים ששאלו אותי מי אני. לא זכרתי שום דבר. אחרי כמה ימים של התאוששות ראיתי על היד שלי את שני המספרים, אחד מהם מחוק. ואז נזכרתי בהכול”.

אחרי שהרגיש קצת יותר טוב ברח מבית החולים כדי להגיע להונגריה. “קיוויתי שאבא שלי ואחי יחכו לי בבית. הצלחתי לנסוע על הגגות של הרכבות, ובליל תשעה באב הגעתי לבית. מובן שאבא שלי לא היה, אבל פגשתי את אחי שמואל, שהתגורר אצל שכנים גויים. הם דאגו לנו לקצת אוכל ובגדים”.

כשהבין שאין לו מה לחפש בהונגריה, החל לחפש התארגנות לעלייה לארץ. “רצו לשבץ אותנו בקבוצה של השומר הצעיר. הגעתי למפגש שלהם בליל שבת, וזה מאוד לא מצא חן בעיניי. במקביל גם בני עקיבא התחילו לארגן מושבה, ושם מצאתי את מקומי. נכנסתי להכשרה בהונגריה. מכיוון שסגרו את העלייה מהונגריה, הבריחו אותנו לצ’כוסלובקיה, ומשם לווינה ולאיטליה. עלינו על האונייה גלילה, וב־21 במרץ 1949 הגעתי ארצה”.

עם הגעתם ארצה לנמל חיפה נשלחו השניים לבקו”ם בבית ליד, ושם גויסו לצה”ל לחיל התותחנים.

לאחר השחרור הגיע דוגו למושב ניר גלים, שהיה חלק מגרעין ההקמה שלו עוד בהונגריה. ליד המושב קיבל שטח לגידול ענבים. כשהחלו לצאת משלחות מישראל לפולין, הצטרף אליהן כאיש עדות, וברבות השנים ליווה לפולין עשרות רבות של משלחות.

נספח 2

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם