תקציר הפעולה

מקורות ושאלות לדיון

מקור א: "בכל דוד ודור חייב אדם…"

"מעולם לא יצא עבד או שפחה בן חורין ממצרים" (מכילתא דרשב"י ג)

מדוע? פרופסור נתן אביעזר מבאר, שזה עניין של מנטליות, של תודעה:

משפט המפתח בהגדה הוא "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מה משמעותו של משפט זה? הרי אני, נתן אביעזר, לא יצאתי ממצרים; יצאתי מארצות-הברית לארץ-ישראל, וכף רגלי מעולם לא דרכה על אדמת מצרים. מדוע דורשת ממני ההגדה להגיד כל שנה משפט זה?

כדי להבין זאת עלינו לפנות לפרשייה מרכזית בסיפור יציאת מצרים, הלא היא פרשיית מריחת הדם על המזוזות […]

הקב"ה לא היה זקוק, כמובן, למריחת הדם על המזוזות והמשקוף כדי לסמן את הבית כביתם של ישראלים. חשיבות המעשה הייתה לברר אם לישראלים יושבי אותו בית יש מנטליות של עבדים הפוחדים מהמצרים ורוצים להסתיר את אמונתם בה' ולברוח למדבר, או האם אלה בני חורין, שאינם חוששים, ומוכנים למרוח את הדם של אלוהי מצרים על פתח ביתם לעיני כול? רק אלה ראויים להינצל ולצאת ממצרים; רק אלה ראויים להיות הגרעין של עם ישראל, שזה עתה נוצר.

כעת נבין את המשמעות העמוקה של יציאת מצרים. לראשונה נוצר עם שלם שבניו מוכנים ללכת אחרי הקב"ה, לשמוע לציוויו, ולעבדו כבני חורין. וזו גם משמעותה של ההכרזה בהגדה שכל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אנו, השתא, בניו של אותו העם שנוצר אז, עם חופשי שאינו מפחד מהמצרים או מגויים אחרים, ומוכן לעבוד את הקב"ה בגלוי כבני חורין. כך אנו מהווים עוד חוליה בשרשרת של עם ישראל שנוצר ביציאת מצרים.

יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל; המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל.

שאלות לדיון

• בהגדה אנחנו אומרים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכנות, האם אתם מצליחים להרגיש את זה בליל הסדר או שזה רק דקלום?
• לפי פרופ' אביעזר, הקב"ה לא באמת היה צריך את הדם על המשקוף כדי לדעת איפה גרים יהודים. אם כן, בשביל מה היה צריך את המעשה הזה? את מי הוא בא לשרת?
• במצרים המבחן היה למרוח את דם האליל המצרי בחוץ בגלוי בלי לפחד. מהו "מבחן הדם על המשקוף" של הנוער הדתי היום? איפה אנחנו מתביישים או מפחדים להחצין את הזהות שלנו?
• האם יכול להיות שאנחנו חיים במדינה חופשית (ישראל), אבל המנטליות שלנו היא עדיין של עבדים שמנסים למצוא חן בעיני הגויים או התרבות המערבית?

מקור ב: בשורת החירות בכל המישורים

"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". כך התבטא בשעתו הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כוונתו היתה שמאורע יציאת מצרים הינו בעל אופי אוניברסלי במהותו, שהוא בעצם חגה של האנושות כולה […]

השחרור החל ברגע שהעזו בני ישראל לקשור בכרעי מיטותיהם את הכבש שהיו עתידים לשחוט בליל היציאה. הכבש היה אליל ראשי במצרים, המיוצג על ידי מזל טלה לפי האסטרולוגיה של הימים ההם, והכנת שחיטתו הייתה סימן להיחלצותם של בני ישראל ממערכות הטבע. זאת היא בשורת החירות בכל המישורים: חירות מהשעבוד הפוליטי, חירות מהיצר הרע, חירות מעבודה זרה, המבשרים את החירות העתידית אף מן המוות.
(הרב אורי שרקי)

שאלות לדיון

• הרב קוק מכנה את יציאת מצרים "האביב של העולם כולו". כשאתם יושבים בליל הסדר, האם אתם מרגישים שאתם חוגגים אירוע פרטי של העם היהודי, או שיש ללילה הזה משמעות לכל האנושות? (למה שסיני או אמריקאי יתעניינו ביציאת מצרים?)
• האם לדעתכם האדם כבול לטבע שלו? (האם מי שנולד עצבני יישאר עצבני לנצח או שיש לו אפשרות לצאת מזה?)

מקור ג: "לא בחיפזון תצאו"

והפלא הזה (של גאולת מצרים) נעשה כדי להבדיל את העם הזה מכל המהומה החשיכה של כל עמי האליל אשר מלאו את הארץ, מכל עברי הישוב אז. לעומת זה, הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה נאמר: "כי לא בחפזון תצאו" בצעדים איטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו… דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחפזון" כדי שנוכל לשאוב כח מהמעין הגדול של יציאת החפזון של גאולת העבר (מאמרי הראי"ה, פסח מצרים ופסח לעתיד).

שאלות לדיון

• אילו יכולתם ללחוץ על כפתור שיתקן את כל הבעיות במדינה ברגע אחד (ביטחון, כלכלה, חברה), הייתם לוחצים? האם יש חיסרון בפתרון קסם כזה?
• הרב קוק משווה בין גאולת מצרים לגאולה של ימינו (גאולת העתיד). מה ההבדל המרכזי ביניהן מבחינת הקצב?
• הרב כותב על הגאולה העתידית: "מטרתה איננה כעת אותה הבריחה". אם איננו בורחים, מה אנחנו מנסים לעשות כאן?
• יציאת מצרים הייתה התנתקות מהעולם הרע. הגאולה היום היא התמודדות עם העולם. מה קשה יותר לדעתכם, לברוח ממקום רע או להישאר ולנסות לתקן אותו לאט לאט?
• איפה בחיים שלכם אתם מרגישים שאתם ביציאת מצרים (רוצים לחתוך ולברוח מהר), ואיפה אתם בגאולת עתיד (מבינים שצריך תהליך איטי ועבודה קשה)?

מקור ד: גאולת מצרים לעומת אחרית הימים

ב"נצח ישראל" (פרק מז) כותב המהר"ל שמכיוון שגאולת מצרים באה מהר, היא חלפה מהר ולא החזיקה לעד […] אם כן נשאלת השאלה, למה אנחנו בכלל צריכים את יציאת מצרים? הרי זהו מאורע שחולף, ואילו הגאולה העתידית היא דבר נצחי? התשובה לכך היא שבגאולת מצרים עם ישראל טעם את טעם הגאולה ומאז אנחנו משתוקקים לטעום אותו שוב. אם לא היינו טועמים אותו – לא היינו מסוגלים להגיע אליו שוב. משל לילד שעולה לכיתה א', ובמשך הימים הראשונים אימו הולכת איתו לבית הספר ומראה לו את הדרך. מכיוון שהאמא ממהרת לעבודה – היא עושה את זה מהר ומאיצה בילד. לאחר שבועיים מחליטה האם שהילד כבר יכול ללכת לבד. הילד מגיע לבית הספר, אך עושה את זה באיטיות מרובה, מכיוון שכל הזמן הוא מתלבט אם הולך הוא בדרך הנכונה, ובנוסף, הרבה דברים מסיחים את דעתו. אמנם לילד לבדו זה לקח יותר זמן, אך אם אימו לא הייתה מראה לו את הדרך בהתחלה – הוא לא היה מגיע אף פעם, כי לא היה יודע איפה בית הספר נמצא. כך גם גאולת מצרים. עם ישראל היה צריך לחוות את הגאולה, גם אם זה רק דבר חולף, זאת כדי שיוכל להגיע למצב זה בעתיד בצורה שלמה. במילים אחרות, יציאת מצרים יצרה את המהות שלנו, את המטרה של עם ישראל.
(הרב אלישע אבינר, א' בניסן תשע"א)

שאלות לדיון

• נסו להיזכר איך למדתם לרכוב על אופניים (או לשחות). בהתחלה מישהו החזיק אתכם והרגשתם בטוחים, ואז הוא עזב. מה קרה ברגע שעזבו אתכם? נעשיתם טובים יותר או נפלתם?
• הרב אלישע אבינר מסביר שזו הסיבה שהילד הולך לאט: "הוא מתלבט… והרבה דברים מסיחים את דעתו". אילו הסחות דעת מעכבות את הגאולה של עם ישראל היום?
• הרב אבינר טוען שיציאת מצרים נתנה לנו את הטעם ואת המטרה. האם אתם מרגישים שהחברה הישראלית היום זוכרת לאן היא הולכת?
• מה עדיף, לחיות בתקופה של ניסים גלויים (אימא לוקחת ביד, הכול ברור ומהיר), או בתקופה שאנחנו בונים את המדינה בעצמנו (הולכים לבד, מתאמצים, אבל זה שלנו)?
• ליל הסדר הוא הלילה שבו אנחנו נזכרים בדרך שאימא הראתה לנו פעם. איך אנחנו יכולים לקחת מהלילה הזה כוח להמשך ההליכה האיטית והקשה כל השנה?

סיפורים

ליל הסדר הראשון בפתח תקווה

תיאור ספרותי של ליל הסדר הראשון בפתח תקווה (אם המושבות)

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה […] ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר: "ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!" […]

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. […]

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת ‘שהחיינו’ בכוונה כפולה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אמרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים. לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

(אהוד בן עזר, פרשים על הירקון, פרק יב)

ליל הסדר בירושלים הנצורה / אפרים די זהב

כיום הומה עיר הקודש ושוקקת. תנועה רבה בה. מכל קצווי עולם ומכל פינות הארץ נמשכים ועולים אליה יהודים לישיבת קבע, לביקור ולסיור, לשם עסקים ועבודה. בכל פינה בעיר מורגשת תכונה לקראת החג. […] אך לא כן היה הדבר לפני כמה שנים, כשהתחילה מלחמת השחרור שלנו. העיר הייתה במצור. מסביב, מכל עבריה, עמדו אויבינו שקמו עלינו לכלותנו, ואפילו בתוכה ישבו צרים שזממו לתת יד לצר בבוא היום.

באותם הימים הייתה ירושלים מנותקת משאר חלקי הארץ, אין יוצא ואין בא. רק לפני ימים ספורים הצליחה שיירה גדולה של שלוש מאות מכוניות לפרוץ את קו האש ולהכניס לעיר קמח לאפיית מצות. אך נהגי המכוניות הגיבורים שחרפו נפשם והביאו לחם ליהודי העיר, נתקעו בה ולא יכלו לעזבה ולשוב אל בתיהם ומשפחותיהם לכבוד החג.

ברוב הימים והלילות ההם מילאו את חלל האוויר יריות וקולות נפץ חזקים שבאו מפרוורי העיר הרחוקים והקרובים. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. ואם פגשת באדם היו פניו מודאגות ועיניו תוהות וכאילו שואלות: מה יהיה? מזמן לזמן נראו ברחובות מכוניות גדולות שהסיעו את חיילי השלטון העוזב ממחנותיהם המפורקים. לעומתם נראו ברחובות בחורינו־מגינינו שעדיין הצניעו את נשקם מתחת לבגדיהם.

הגיע ערב חג־הפסח. יהודים התכוננו לערוך את הסדר כמימים ימימה. בצהרי היום טילפן אלי ד"ר דוב יוסף שהיה אז המשביר ופטרון העיר ואמר לי:

– בקשה לי אליך; הנה הגיע ליל הסדר ובעיר נתקעו כשלוש מאות נהגי המכוניות שהביאו לנו מעט קמח. הם מנותקים מבתיהם וממשפחותיהם ולפיכך החלטנו לערוך בשבילם סדר מסורתי באחת המסעדות הגדולות בעיר. בכך נפיג את צערם במקצת וירגישו אף הם בשמחת החג. עשה נא חסד וערוך להם את הסדר.

מובן שהסכמתי לכך מיד.

בליל התקדש חג, לאחר שערכתי סדר חטוף במקצת לבני משפחתי, שמתי פעמי אל המסעדה הגדולה במרכז העיר ששם המתינו לי הבחורים המנותקים ממשפחותיהם. עם צאתי לרחוב קידמו את פני כמה קולות נפץ ויריות שהדהדו מעל לראשי. הקולות חזרו מדי פעם בפעם וליווני כמעט בכל עת לכתי בסמטאות השכונות שהיו ריקות מאדם. אולם מחלונות משכנות ישראל הצנועים בקעו אורות וקולות זמרה והלל. על אף המצור ועל אף המצוקה הסבו יהודים לסדר. מאחד החלונות בקע קול רך, מרטט ומהסס של ילד בארבע הקושיות המסורתיות: "אבא, אשאלך ארבע קושיות; מה נשתנה הלילה הזה?…"

עמדתי כמרותק במקומי והאזנתי עד סוף הקושיות. ואז בקעה מבעד החלון מקהלת גברים שהשיבה את התשובה הידועה והנפלאה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה…"

מעין זרם חשמלי עבר בכל גופי. אכן, זה כוחו של ישראל סבא. גם בלילה הזה נתאספה משפחה גדולה של אבות ובנים כדי לחוג בצוותא ולהלל את שמו יתברך על הנסים והנפלאות ועל החרות שהנחיל לנו בימי קדם, גם בלילה הזה.

מעודד ומאושש המשכתי בדרכי ובמוחי מחשבה אחת: עם כזה, האם לא יגאל ויחיה ויתגבר על כל שונאיו?

ובתוך שאון היריות וקולות הזמרה הבוקעים מכל חלון ופתח, הגעתי למרכז העיר.

המסעדה הגדולה הייתה מוצפת אור שפרץ מבעד החלונות גם החוצה והציף את כל הרחוב. מסביב לשולחנות ערוכים בטעם ומקושטים בפרחים ובבקבוקי יין מתנוצצים ישבו הנהגים הגיבורים ומלאו את חלל האולם בפטפוטיהם העליזים ושום עננה לא העיבה פני איש מהם. אווירה של חג ממש שררה במקום.

קידם את פני השר לעתיד ד"ר דוב יוסף שזנח אף הוא את משפחתו בליל זה ובא להשתתף בסדר עם בחורינו האמיצים והנפלאים.

ומיד נשתרר שקט. כוס ראשונה של ארבע כוסות נמזגה. הקהל הרב עמד על רגליו. פתחתי ב"קידוש" בנעימה המסורתית של ליל חג הפסח. אחר ה"קידוש" אמר ד"ר דוב יוסף כמה דברים שיצאו מן הלב ונכנסו אל כל הלבבות. בדברים נרגשים תיאר את מעמדנו וסיים בדברי תקווה ועידוד.

בו במקום נמצא גם ילד שהוגבה על כסא ושאל בבטחון ובחגיגיות את ארבע הקושיות. התשובה ניתנה על ידי הקהל הרב בשירה ובזמרה, בתודה והלל ובסעודת מלכים כיאות לליל זה.

איש לא נתן דעתו על היריות ועל קולות הנפץ שבאו מן הרחובות הסמוכים שבהם התבצרו הערבים ואשר לא פסקו כל אותן השעות הנפלאות.

וכעבור שבועות מעטים זכינו כולנו לבשורת השחרור והמדינה העברית.

פסח ואוניית דב הוז

בשנת 1946 עצרו הבריטים בנמל באיטליה את אוניית המעפילים "דב הוז" (פדה), ובה כאלף ניצולי שואה, ומנעו מהם להפליג לארץ ישראל. כאות הזדהות עם המעפילים שפתחו בשביתת רעב, החליטו גם מנהיגי היישוב בארץ, ובראשם גולדה מאיר, לפתוח בשביתת רעב מתוקשרת בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים .המחאה נמשכה אל תוך חג הפסח, מה שאילץ את המנהיגים לערוך "ליל סדר" סמלי ומרגש במיוחד תחת הצום, כשהם נלחמים על חירותם של אחיהם שבדרך.

"החלטנו שאנחנו, נציגי הוועד הלאומי נצום בשבילם, ונפתח בשביתת רעב בארץ עד שהאונייה תקבל רשות להפליג לארץ. ביום השני של שביתת הרעב התקיים צום כללי של כל היהודים בארץ מגיל שלוש עשרה ומעלה. הרגשנו פתאום שאנחנו עם אחד מלוכד. ביום השלישי לצום חל ערב פסח… הרבנים הראשיים, שצמו יחד איתנו וניהלו את הסדר המיוחד, החליטו שכל אחד יאכל חתיכת מצה, קטנה כזית. על השולחן שמנו כוסות תה במקום כוסות יין בשביל האנשים הצמים. קראנו מתוך ההגדה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים… לא את אבותנו גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם.' כל שנה בלילי הסדר אנו אומרים את המילים האלה אבל השנה הבנו אותם בדרך חדשה." (גולדה מאיר, על סירוב הבריטים לתת לאונייה "דב הוז" להגיע לארץ ישראל)

משפטים וציטוטים

• "הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת" (אורות כח).
• "ליל הסדר הוא יציאה לחירות, והחירות האמיתית היא היציאה מהמצב בו עבודת ה' נובעת מאינטרסים. תהליך זה לא נגמר ביציאת מצרים והוא ממשיך אף בדורנו" (שאלת הבן החכם, שיעור מכ"ב באדר ב' תשע"א, הרב אלישע וישליצקי).
• "בכל מקום שבני אדם יודעים את התנ"ך ומתנסים בדיכוי, יציאת מצרים מחזקת את רוחם, ולעיתים מהווה השראה להתקוממותם" (מייקל וולצר).
• "כל יחיד כולל בתוכו את כל ארבעת הבנים שבהגדה" (הרב ישראל מסלנט).
• "אני לא שמרתי אז על פסח, בעיקר כיוון שלא ידעתי על קיומו" (הרב ישראל מאיר לאו על הפסח במחנה הריכוז).

שירים

שלח את עמי

מילים: עממי
נוסח עברי: אפרים דרור [במקור: Go Down Moses]
לחן: עממי אפרו-אמריקאי

מַהֵר, מֹשֶׁה, צַוֵּה פַּרְעֹה:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
מִצְוַת הָאֵל אֱמֹר נָא לוֹ:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!

קוּמָה, לֵךְ נָא
אֶל כְּבַד הַלֵּב הָרַע,
צַו לוֹ בִּשְׁמִי:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!

מָסַר מֹשֶׁה אֶת דְּבַר שַׁ-דַּי:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
וָלֹא – אַכְּךָ בְּמַכּוֹתַי
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!

שְׁמַע נָא, זוֹ הִיא
זוֹ הִיא מִצְוַת הָאֵל:
הָבָה, שְׁלַח נָא,
שְׁלַח אֶת יִשְׂרָאֵל!

הִגִּיעַ יִשְׂרָאֵל לַיָּם:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
טָבְעוּ מִצְרַיִם עִם רִכְבָּם:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
זֶה הוּא קֵץ
כְּבַד הַלֵּב הַהוּא:
כָּכָה כָּל אוֹיְבֵינוּ –
כֵּן תָּמִיד יֹאבְדוּ!

לילו של אליהו הנביא

מילים: נתן אלתרמן,
לחן: יאיר מילר

הוא יגיע הסב כעברו מתמיד
על בתי ישראל באזור ואדרת
הוא יבוא אל שולחן היחידה העברית
הלובשת עשן ועפר ועופרת

את היד הוא יושיט אל כוסו כמנהג
דום תקום לפניו הפלוגה ובפתח
כדמעה אדירה של זהב ושל חג
הירח יבער ברקיע של פסח

יברך את שולחן הסעודה התמה
יברך כל פלוגה אם חונה או ניידת
יברך את הכוח הקם לאומה
שעם חג ראשיתה בשנית היא נולדת

ברקיע גבוה של ליל מלחמה
הירח יבער ואדמה עין היין
והסב שהזקין עם זקנת האומה
יימצא כעומד על ערשה זה הליל

וילחש אז הסב: בין מם-מם ומם-כף
לא אבחינה, שאו לקדמון שכמוני
אבל צור ישראל, המם-אב לבניו
יברך את חגכם עלי לחם העוני

יברך את שולחן הסעודה החמה…