תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א

נניח באמצע המעגל גיליון נייר, נכתוב באמצעו "מצוות" ונבקש מהחניכים לכתוב ברחבי הנייר כל מה שעולה להם בראש כשהם שומעים את המילה מצוות. לאחר שהנייר מלא נבקש מהם לחזור למקום, נקרא בקול את אמירותיהם ונשאל אם יש חניך או חניכה שרוצים לשתף מדוע כתבו את מה שכתבו. לאחר מכן נזיז את הנייר הצידה (נחזור אליו בהמשך).

שלב ב

כל אחד מהמשתתפים יקבל שני פתקים ריקים. על פתק אחד עליהם לכתוב שם של מישהו מהמשפחה שלהם, ועל הפתק השני את שם החברה שייצרה את החולצה שהם לובשים כרגע. החניכים צריכים להחליט איזה פתק שווה 5 נקודות ואיזה פתק שווה 3 נקודות, לפי מה שחשוב יותר בעיניהם (סביר להניח שרובם ייתנו 5 נקודות לפתק של המשפחה).

כל אחד מניח את הפתקים שלו על הרצפה ועומד לידם. המטרה היא לאסוף כמה שיותר פתקים ונקודות, ומי שיהיה לו סכום הנקודות הגבוה ביותר בסוף המשחק – ינצח. נוסף על כך המטרה של כל אחד היא לשמור את הפתקים שלו אצלו ולהילחם שלא ייקחו לו אותם. כל אמצעי המשחק כשרים, אך יש שני חוקים: 1) אסור לעמוד על הפתקים; 2) אסור לגעת זה בזה. אפשר להתגנב מאחור, לשמור על הפתקים בדרכים יצירתיות, לנהל משא ומתן, ליצור בריתות, העיקר לקיים את מטרות המשחק ולשמור על החוקים שלו.

לאחר המשחק נשאל את החניכים: על איזה פתק נלחמתם יותר שלא ייקחו לכם? לאיזה פתק נתתם יותר נקודות? סביר להניח שלפתק של המשפחה. למה?
נסכם באמירה שהחניכים נתנו יותר נקודות לפתק של המשפחה בשל חיבור לדמויות. החיבור למשפחה גרם למחויבות אליה ולכך שלא ויתרנו עליה. החברה של החולצה חשובה לנו פחות, ולכן אף אחד לא חשב שהיא תהיה שווה יותר נקודות. כשהתחברנו יותר נתנו יותר נקודות ונלחמנו יותר.

שלב ג

נניח שוב את נייר הרצף המלא באמצע המעגל ונאמר לחניכים שכל מה שהם אמרו נכון, אך אנחנו רוצים להוסיף עוד מילה, ותוך כדי דיבור נכתוב בגדול על הנייר את המילה מחויבות.

כשאנו חושבים על מצוות עולות לנו הרבה אסוציאציות, אך הדבר הראשון שצריך לעלות לנו הוא קודם כול מחויבות. כמו שראינו במשחק הפתקים, יש עניין לחיבור, הוא חשוב מאוד בעולם המצוות, אך חשובה ההבנה שיש לנו פה קודם כול מחויבות למצוות. חובה לעשותן מעצם הציווי שה' ציווה עלינו. לאחר מכן החיבור יהיה קומה נוספת, וכך נוכל לאחוז את החבל משני קצותיו.

שלב ד

נניח במעגל טווח שבקצהו האחד המילה מחויבות ובקצהו השני המילה חיבור. נפזר על הרצפה כמה מעגלים חברתיים, כגון משפחה, סניף (נספח 1), ונבקש מהחניכים להניח כל מעגל על הטווח שבין מחויבות לחיבור. בכל פעם נרים מעגל אחר ונשאל: אתם מרגישים שם יותר חובה או יותר חיבור? אולי באמצע ונוטה לכיוון מסוים?

נשאל את החניכים: האם מישהו רוצה לקחת את אחד הדברים ולהגיד באילו דברים הוא מרגיש מחויבות וחיבור גם יחד?

סיכום

נחלק לחניכים קטע של הרב הנדלר על מחויבות וחיבור (נספח 2).

לאחר הקריאה נשאל את החניכים: מה אתם הייתם עושים? ממשיכים לישון ומחכים לחיבור לתפילה או קמים באותו רגע? נבקש מנציג מכל דעה לנמק ממה שלמד בפעולה מה הוא היה בוחר ולהסביר למה.

לבסוף נסכם לחניכים את שתי הדעות שהציגו ונדגיש שעשיית המצוות צריכה להיות מחיבור וממחויבות גם יחד.

נספחים:

נספח 1 –

מעגלים חברתיים על הרצף

"מחויבות" "חיבור"

• משפחה
• סניף
• מצוות
• בית הספר
• העיר או היישוב שלי
• חוגים

נספח 2 –

בוקר. השעון מצלצל בקול גדול "קום לעבודת הבורא". כהרגלי בקודש אני מכבה את השעון בטפיחה עזה. די לעצבן, תן לישון.
קול לוחש בלבבי: קום! זו חובה!
ומנגד, קול שני: קום רק כשיתחשק לך ותרגיש שאתה 'מתחבר' לתפילה. אם כך תעשה, תראה איזה 'אורות' יהיו לך בתפילה.
ולי רק נותר להחליט: איזה מהקולות הוא קולו של יצר הטוב ואיזה של יצר הרע?

נעשה ונשמע
הרב אריה הנדלר שליט"א, ראש ישיבת ההסדר ברמלה (מאתר ערוץ 7)
דרך סלולה היא לנו מאז עמדו רגלי אבותינו תחת הר סיני: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד) – ה"נעשה" הוא הציות, ה"נשמע" הוא ההתחברות.
ובכן, ראשית לכל – ציות, ורק לאחר מכן, התחברות. וביתר פירוט – הציות שייך אל המעשה, אל דפוסי ההתנהגות. ההתחברות שייכת אל ההרגשה, המחשבה, התחושה. הציות הוא אובייקטיבי, ניתן למדידה, לביצוע. ההתחברות היא סובייקטיבית ותלויה בגישתו של כל אדם ואדם.
אמור מעתה, המהלך נעשה כסדר הזה – בתחילה 'נעשה' ורק לאחר מכן 'נשמע'. ראשית עבודתו של האדם את קונו, היא מתוך מחויבות, מתוך התבטלות. האדם פונה מלמטה אל אלוקים, שומע את קולו ושומע בקולו. מקבל עליו דפוס התנהגות. קבלה שיסודה בהכנעה בפני מי שהאדם והעולם, שלו.
רק בהמשך הדרך – מתוך עשייה זו שראשיתה בקבלה מעשית של מצוות התורה, הולך ומתברר גם הקול הפנימי, התחושות, ההרגשות, כי אכן טוב ה'. התחושות הסובייקטיביות ימצאו את מקומן רק לאחר זמן של מחויבות מעשית. או אז תהיינה הרגשות אלו, הרגשות אמיתיות, הרגשות הקשורות ביסודן לחיי המעשה של התורה.