איתור סניפים וכפרי בוגרים
החניכים ישתפו את חבריהם בתחושותיהם ויעכלו יחד את האירוע, ייפגשו עם הכוחות החיוביים שנחשפו בעם ישראל במהלך התקופה האחרונה ויחשבו במה ניתן לסייע בעת הזאת, וכיצד אפשר להמשיך את העוצמה הזו בעם ישראל ובחיינו לשגרת החיים
1. החניכים ישתפו את חבריהם בתחושותיהם ויעכלו יחד את האירוע.
2. החניכים ייפגשו עם הכוחות החיוביים שנחשפו בעם ישראל במהלך התקופה האחרונה.
3. החניכים יחשבו במה ניתן לסייע בעת הזאת, וכיצד אפשר להמשיך את העוצמה הזו בעם ישראל ובחיינו לשגרת החיים.
כל חניך מקבל דף עם שאלות וממלא אותו. לאחר מכן, מי שרוצה יכול לשתף עם כולם.
אפשרות שניה היא לכתוב את השאלות על בריסטולים ולפזרם על הרצפה. כל אחד צריך לבחור שאלה עליה הוא רוצה לענות בסבב של שיתוף. כמובן, אין לחייב שום חניך לדבר ולשתף. רק מי שמעוניין בכך.
השאלות:
הארה: חשוב להבהיר לחניכים שכל אחד לוקח את האירוע הזה באופן שונה. יכול להיות שהפתענו את עצמנו בתגובה שלנו, לא חשבנו שכך נרגיש. במצבים קיצוניים אנחנו מגיבים לפעמים בצורה קיצונית, ואצל כל אחד זה מתבטא בצורה אחרת. נדגיש לחניכים- כל תגובה שלנו וכל אמירה שלנו היא בסדר!
נתלה על הקירות אמירות שנאמרו בתקופה האחרונה (נספחים 1-6). נבקש מכל חניך להתיישב ליד האמירה אליה הוא התחבר יותר מכל. כל קבוצה שנוצרה צריכה לענות ביחד על השאלות הבאות:
(הנושאים בהם עוסקים הקטעים: נספח 1- חסד, נספח 2- אמונה, נספח 3- כוחות חיים שבתוכנו, נספח 4- הכרת הטוב, נספח 5- אחדות, נספח 6- תיקון מתוך השבר)
לאחר שכל הקבוצות סיימו לדון, נבקש מהן להביא את מסקנותיהם מול כל השבט.
נראה כי דווקא הרגעים הקשים האלה, השבועיים וחצי האחרונים, חשפו כוחות מיוחדים בעם ישראל, אחדות גדולה למרות חלוקי הדעות, תפילות משותפות, מאמצים משותפים, הכרת הטוב כנה ואמיתית, אמון גדול זה בזה. נראה כי רגעי המשבר האלה מגלים מי אנחנו באמת, מגלים לנו את הכוחות שקיימים בנו, את הרצונות הטובים והפנימיים שבנו, את האחדות ואהבת הזולת- בלי חשבונות…
נשמיע את השיר: “כמו רקפות בין הסלעים” (נספח מס’ 7). (לצפייה ביוטיוב לחצו כאן)
השיר מדבר על זמן מלחמה, שבו כולם מתגייסים ומוכנים להקריב את נפשם, למרות השוני, השיגרה השוחקת וחילוקי הדעות. בדומה לזמן מלחמה, כך גם כאן, ברגעי הקושי והמאמצים הפיזיים, כמו גם בחיזוק הנפשי- כל עם ישראל נרתם למשימה, כל עם ישראל לא הפסיק לקוות ולהתפלל, לנסות ולסייע, כל אחד בדרכו שלו.
ננסה לחשוב במה אנחנו כשבט וכסניף יכולים לסייע בעת הזאת. איך אנו יכולים להמשיך את העוצמה הזו של אהבת ישראל, חיזוק רוח העם שסביבנו ולקיחת הדברים לחיים שלנו. נבקש מהחניכים לחשוב מה אנו יכולים לקחת על עצמנו לשם כך.
(אפשר למשל לכתוב מכתבים למשפחות או לכוחות הצבא, אפשר לצאת לצמתים עם שלטים, אפשר לקחת על עצמנו משהו כשבט בלי-נדר…)
בפעולה ראינו כיצד עם כל הקושי, הכאב והצער, התגלו גם כוחות נפש, אחדות מדהימה, סיוע וחסד ותפילות אדירות- שאין ספק שגדלנו והעצמנו מהם כעם. בוודאי שהיינו מעדיפים שכל זה לא היה קורה והנערים היו חוזרים הביתה בריאים ושלמים. אך לאחר שכל זה כבר קרה לצערנו, נשאר לנו לנסות ולגדול מתוך זה, להתעצם ברוחנו ובמעשינו. נבקש לקחת את הערכים לאורם הלכו הנערים ואת הרוח אותה הנחילו לנו המשפחות במעשיהם ובדיבורם, וננסה לחיות כך את חיינו, לעילוי נשמת הנערים וכל שאר הרוגי מלכות.
הערה למדריכים: מצורף מאמר בנוגע לתפילות שהתפללנו לעומת המציאות הקשה בפועל. “לאן הלכו התפילות”, מאת הרב יוני לביא (נספח מס’ 8). תוכלו להיעזר בו במקרה הצורך- להקריאו או להסביר בעל פה.
“…אני רוצה לספר לכם ולהודות לתושבים המדהימים והמקסימים של הישוב טלמון שם מתגוררת משפחתו של גיל-עד שער. מעבר לסיוע שהם מעניקים כל כולו בהתנדבות למשפחה, הם מוצאים גם זמן לדאוג לכל נציגי כלי התקשורת ביישוב. מקימים ציליות, מספקים מבלי שביקשנו כמובן, ארוחות, עוגות ושתייה לכ-20 עיתונאים בכל רגע נתון כבר מספר ימים. והכל מבלי לבקש דבר חזרה. מארחים ללינה בבתיהם עיתונאים! פשוט אין מילים. מעולם לא נתקלתי בכזו הכנסת אורחים. בצהריים דובר היישוב כינס את נציגי התקשורת והתנצל על כך ש”רק בערב הם יתנו ארוחה חמה”. אין מילים לאנשים האלו. רק תודה, תודה ותודה. הישראלי היפה זה כאן בטלמון”.
(גלעד מורג, עיתונאי)
—-
ברחבת הכותל המערבי אמרה רחלי לתלמידים שבאו להתפלל למען בנה וחבריו שנחטפו, “אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו, אבל מה שלא יקרה- ה’ לא עובד אצלנו”. “שלא תשברו חס וחלילה, אם יקרה משהו אחר”, הפצירה רחלי בילדים, “אני מאמינה שהם יחזרו וגם אם לא – תהיו חזקים ותישארו ביחד”.
(אתר ערוץ 7)
—-
מתוך הספד ראש הממשלה בנימין נתניהו:
“היום הזה הפך באופן ספונטני ליום אבל לאומי. העם כולו התפלל, העם כולו ראה את אצילות הנפש, את החוסן הפנימי שלכם – ההורים, האימהות והאבות, האחים והאחיות, הסבים והסבתות וכל שאר בני המשפחה. העם מבין, מבין מיד, את עומק השורשים ותעצומות הנפש שלכם. למדנו מכם שיעור שלא ישכח של אמונה ונחישות, של אחדות ורגישות, של יהדות ואנושיות. עם שלם עמד יחד וקיבל תזכורת מי אנחנו, מדוע אנחנו כאן. ולא פחות מזה אילו כוחות גדולים עצורים בנו. האור הקטן מכם בלט עוד יותר אל מול החושך המזוויע של מבקשי רעתנו… תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו. הם מקדשים את המוות – אנחנו את החיים. הם מקדשים את האכזריות – ואנחנו את הרחמים. זהו סוד כוחנו, זהו גם הבסיס לאחדותנו. לאורך תולדות עמנו הוכחנו לא אחת שגם אל מול הנוראות בטרגדיות שפקדו אותנו, גם אל מול תהומות של צער ויגון, כוח החיים שפועם בתוכנו גובר על שאיפות הרצח וההשמדה של צרינו”.
—-
בעצרת הגדולה בכיכר רבין: פרנקל הקדישה את נאומה להודות לכל העושים במלאכה: “סיירנו בחברון וראינו חיילים עם עיניים אדומות שלא ראו בית המון זמן. ניגשנו להגיד תודה והם אמרו ‘מה תודה? בשביל זה התגייסנו'”.
(ynet)
“חיילים יקרים, אנשי מודיעין ומשטרה, אנחנו עדיין מודים לכם מאוד. הבטחתם שתמצאו ותביאו אותם – וכך עשיתם. גם זה חסד גדול”, הודתה רחלי פרנקל בכאב. “מהיום הראשון אמרנו לעצמנו שגם אם זה ייגמר רע – הקדוש ברוך הוא השפיע עלינו שפע ברכה. אנחנו עשירים כל כך. בילדים נהדרים, אצילי נפש, באחים ואחיות גיסים וגיסות מופלאים מאין כמותם. קהילה עצומה ומעצימה”.
(אתר mako)
אמו של הנער החטוף אייל יפרח, איריס יפרח, נאמה בעצרת למען החטופים בכיכר רבין בתל אביב ואמרה: “מאוד מרגש ומחזק אותנו לראות את העם מאוחד על כל גווניו. ברצוני להודות לחיילים וכוחות הביטחון שדבקים במשימתם להחזרת הבנים…”
(הארץ)
—-
עצרת ההזדהות “שרים יחד לשובם” בכיכר רבין, שבה נכחו רבבות (כ-80 אלף), הצליחה למחוק לכמה שעות את כל חומות הציניות ולאחד בשירה ובדמעות תושבים מתל אביב ומיהודה ושומרון, מצביעי שמאל ומצביעי ימין. בצאתו מהכיכר, אמר אמש ל-ynet הנשיא הנבחר ראובן (רובי) ריבלין: “העצרת הזו הוכיחה שאין בישראל שתי מדינות ושתי חברות, אין כאן ‘מדינת תל אביב’ ו’ארץ המתנחלים’… עמדתי בכיכר רבין עם עשרות אלפי ישראלים מכל המגזרים ומכל העדות במפגן אחדות מרומם. יש לנו חוויה ישראלית אחת וחברה אחת שמסוגלת להתאחד בעוצמה ברגעים של כאב ותקווה, בתפילה ישראלית משותפת… הסתכלתי בפניהם של האבות והאמהות וראיתי כאב, געגוע ותקווה. אבל מעל לכול, בלטו תעצומות הנפש האדירות שלהם, ששאבו את כוחן מעשרות האלפים שבאו לחזק ולחבק, ומהידיעה שכוחות הביטחון עושים הכול כדי להשיב את הבנים לחיק עמם”.
(ynet)
—-
מתוך הספדו של הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים:
“…יש כאן אחריות על כל הדורות שהתפללו להיות כאן בארץ הזו. עדיין אנחנו נבחנים האם אנחנו ראויים. אני מעז לקרוא לכל חבורה וחבורה, מעגל ומעגל, קטנים וגדולים, מה שראינו בימים האחרונים – נזכור את הפתגם “שני יהודים שלוש דעות” – אבל לב אחד. אם נחליט שלא נחזור לשגרה מורכני ראש, נהפוך את השבר לתיקון. נאמר: ‘הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך’. תארו לכם ישיבת ממשלה, או כל דיון פוליטי, הפותח בקבלה זו – בוודאי נהיה ראויים”.
(אתר nrg)
—-
רקפות בין הסלעים | מילים ולחן: אריאל הורוביץ
בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים
בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה…
בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה…
—-
“כבר שנים שלא התפללתי כאלו תפילות. ירדו לי דמעות כאילו הייתי ילד קטן. הרגשתי איך הלב שלי בוער והתהילים שאני מחזיק ביד מכוונים ישר לשמים. ולא שהייתי היחיד. אתה עומד בעצרת תפילה ענקית, עם עשרות אלפי אנשים שצועקים לשמים ואתה מרגיש שזהו. אין מצב. תפילות כאלו לא יכולות שלא לעבוד! הילדים האלו חייבים לחזור הביתה לאמא שלהם.
ואז פתאום הגיעה ההודעה…מה אני אגיד לך, נשברתי לגמרי. הרגשתי כאילו טרקו לי את הדלת ישר בפרצוף. לאן, לאן הם הלכו התפילות האלו, תגיד לי?! אז בעצם כל מה שעשינו היה לחינם?!…”
שאלה אחת – חמש תשובות:
א. אין תפילה החוזרת ריקם – הבסיס הוא פשוט וברור להפליא. חוק שימור החומר נכון באותה מידה ואף יותר בעולם הרוח. אין דבר טוב, גדול או קטן, שנעלם מן העולם. האנרגיה הרוחנית שנוצרה חיה ופועלת ומאירה את העולם.
ב. סך של תפילות – למה בכל זאת מה שרציתי לא קרה? יש פעמים שכדי שדבר יתרחש צריך להתקבץ סך מסוים של תפילות ומעשים טובים. כל תפילה מעומק הלב, כל מעשה טוב ואפילו כל מחשבה חיובית היא עוד אבן קטנה על כף המאזניים. כשנגיע אל הסך הקריטי תוכרע הכף ושפע הטוב יופיע. ובינתיים – שום תפילה לא נאבדת. הכול הולך ומצטבר.
ג. מי מנהל את העולם – נכון, נורא רצינו שדבר מסויים יתרחש. היינו גם משוכנעים עמוקות שזה מה שנכון שיקרה. אבל מה לעשות ולא אנחנו מנהלים את העולם. לא הכול ידוע לנו, וזווית הראיה האנושית שלנו צרה ומצומצמת. המחשבה שנוכל להכריח את המציאות ואת הקב”ה לעשות את מה שנראה לנו כנכון היא ילדותית. אמרה את זה רחלי פרנקל, אימו של נפתלי הי”ד – “הקב”ה לא עובד אצלנו”, ואמר את זה יהודה וקסמן, אבא של נחשון הי”ד -“מותר לאבא לומר לבן שלו – לא”.
ד. במקום אחר – יחד עם זה, גם אם נגזר משמים שהדבר הספציפי שרצינו לא יקרה, כל אותן תפילות למענו יפעלו וישפיעו במקום אחר, ומי יודע כמה צרות, אסונות, פיגועים ומחלות ייחסכו בגללם וכמה טוב יירד לעולם בזכות זה. ייתכן שאנו לא נדע על כך לעולם, אך אותה תפילה בעניין אחד, היא זו שהצילה אותנו והועילה לעם ישראל במקום אחר לגמרי.
ה. התפילה אינה אמצעי, היא המטרה בעצמה – התפיסה השטחית רואה את התפילה כאמצעי להשיג את מה שאני רוצה. העיקר הוא אני ומה שחשוב לי, והתפילה היא אמצעי, כלי עבודה, המשרת את מטרותיי. תפיסה כזו מקטינה את התפילה, עלולה להפוך אותה לעניין אגואיסטי ולייצר תסכולים. מבט עמוק יותר מבין שהעיקר הוא התפילה עצמה, כלומר, קירבת אלוקים שהיא מייצרת. ייתכן שהרבה מהצרות שבאות עלינו הם רק אמצעי כדי להביא אותנו אל המטרה שהיא עצם הקשר עם אבינו שבשמים.
“קַוֵּה, אֶל ה’, חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל ה'” (תהילים כז, יד)