איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
בית המשפט!
הנאשם תומס קילר נמצא כבר בתא הנאשמים כאשר ארבעה שוטרים גברתניים חמושים בנשק סובבים אותו. חיוור כסיד יודע היטב את אשר צפוי לו. תוך זמן מה יושיבוהו על הכסא החשמלי. ובלחיצת כפתור אחת יקטעו את חייו. אשמתו מוכחת למעלה מכל ספק, אין טעם לנסות ולהכחישה. עשרות עדים ראו כיצד רצה פקיד בנק חף מפשע הלה התנגד לתת לו את מפתחות הקופה.
בית הדין בהרכבו המלא מעיין בתיקו של הנאשם. העובדות ברורות, העדים חתומים. הודאת הנאשם קיימת זה מכבר – הפעם תהיה זו עבודה קלה. תוך ימים ספורים יסתיים הדין בגזר דין מוות לאיש הניצב בפניהם.
התובע כדרכו, פונה אל הנאשם: “תומס קילר – האם זה אתה?” –”כן אדוני”. “האם הנך מודה באשמה המיוחסת לך?” –”כן אדוני”.
דומה שהסנגור אובד עצות, שקוע הוא במחשבותיו, מעיין בניירות שלפניו. קשה לדעת על מה ניתן עוד לחשוב. כיצד ניתן בכלל להציל מצב אבוד שכזה. ואז, עם קבלת רשות הדיבור, פותח הסנגור בנאומו.
“כבוד השופטים, הרשו נא לי לפנות אליכם בשאלה אישית: “האם הנכם מאמינים באלוקים?”. רגע של דממה השתרר באולם, תימהון מעורב במבוכה. שאלה מעין זו טרם נשמעה באולם בית הדין. מה לאמונה באלוקים ולמשפט? למה בעצם חותר הסנגור המחוצף הזה החודר לתחום השקפותיהם האישיות והפרטיות של השופטים?
את התדהמה קוטע קול יו”ר חבר השופטים המשיב תשובה חד משמעית: “לא! אינני מאמין”. גם שאר השופטים חורים מחזיקים אחריו: “אין אנו מאמינים בכוח עליון”.
“אנו”, מוסיף השופט הראשי ואומר, “אנשים רציונליים. אנו מאמינים רק בטבע ולא בקיומה של מהות על טבעית בעולמנו”.
“הרשו נא לי”, ממשיך הסנגור, “לשאול שאלה נוספת: האם מאמינים אתם במציאות נשמה או בקיומה של מהות על טבעית בתוך האדם?”.
“דומני שכבר אמרנו”, אומר ברוגז מה יו”ר חבר השופטים, “איננו מאמינים בשום מציאות על טבעית באדם או בעולם”.
“ברשותכם”, אומר הסנגור, “אקרא בפניכם קטע שכתב חוקר אמריקאי ובו סיכום מהותו של האדם: ‘אדם ממוצע בגובה ובמשקל בינוני, מכיל כמות שומן המספיקה לייצור שבעה מלבני סבון… ברזל לייצור מסמר בינוני… סוכר למילוי צנצנת… סיד לסיוד לול תרנגולים… זרחן למריחת אלפיים ראשי גפרורים, אשלגן לפיצוץ תותח צעצוע… מגנזיום וגופרית. ויסודות כימיים אלו מחירם תשעים ושמונה סנט בקירוב…”.
גל גיחוכים נשמע מכל פינות האולם. (מצד אחד הכל נשמע אמיתי. שהרי אין באדם ולא נתגלה בשום מעבדה בעולם יותר מאשר אוסף של חומרים. ואף על פי כן הכל מרגישים בתת הכרתם שמשהו בקטע הזה לא מספק, מוזר… לא מתאים כל כך למהותו האמיתית של האדם, ולכן הכל מגחכים).
“כבוד השופטים, האם לדעתכם זה כל האדם? רק חומר ולא יותר? רק חומרים ולא משהו עמוק מעל החומרים הללו?”
“לא, לא! ודאי יש באדם משהו מעל למערכת חומרים אלו… אה… כן…”, מבוכה קלה בין השופטים. כמה דקות שתיקה ובסיומן חוזרים השופטים ואומרים פה אחד: “אנו נאמנים למה שקבענו קודם, כי איננו מאמינים במהות על טבעית בעולם או באדם. ולכן הקטע הזה הוא האמת וכל האמת. אין באדם יותר מאשר מערכת חומרים זו”.
הדיון הפך להיות מעניין ביותר. קהל הסקרנים שנוכח בעולם נראה מרותק לדיון שנשמע כפילוסופי טהור. איש אינו יודע מהי מגמתו הסופית של הסנגור.
הסנגור ממשיך ומקשה: “מה בנוגע לרגשותיו של האדם? אם האדם הוא חומר בלבד ללא מהות עליונה מעל למערכת החומרים בגוף, מהי אם כך: אהבה, שנאה, עצב, רחמים ושאר הרגשות שבאדם? האם אלו תזוזות של חומרים ימינה ושמאלה, מעלה או מטה. בלוטה שם ובלוטה כאן בלבד?
האם כל המחוות, השירים, הספרים והיצירות הסובבים סביב רגשותיו הנעלים והיפים של האדם, כולם סובבים סביב תזוזה יבשה של חומרים כימיים בגוף? האדם האוהב, האדם המרחם, האדם השואף, האדם האמיץ, הגיבור, המוסר את נפשו, האם כל אלו פירושם במילה אחת- מולקולה שמאלית ימינה או ימנית שמאלה, או איזו ‘בלוטת אומץ’ המפרישה מיץ גבורה ותו לא?”
כמה דקות דומיה. אחד השופטים מציע ליו”ר להפסיק את הלחץ הזה על השופטים ולהאשים את הסנגור בביזוי בית הדין. אך היו”ר, לאחר מחשבה ארוכה, דופק בפטישו על השולחן ואומר: “כן, בהחלט! זוהי השקפתנו. האדם ורגשותיו- הכל חומר”. (על אף הפסקנות שבקולו, מטון דיבורו נשמע שהקול לחוד והשכנוע הפנימי לחוד. בדבריו הוא נשמע עקבי ונאמן לשיטתו החומרנית והאתאיסטית, אך דומה שבליבו פנימה אין הוא חש ביטחון מלא בדברים שקבע).
בית המשפט!
באולם בית הדין המלא מפה לפה הושלך הס. הקהל הרב התיישב איש איש במקומו באולם הגדול שנבחר במיוחד לצורך הדיון העקרוני ביותר שהיה אי פעם. בין יושבי השורות הראשונות ניתן להבחין באישים חשובים בתחומי המשפט והפילוסופיה, כמו למשל נשיא ארגון עורכי הדין עו”ד ד”ר שפטיאל, הפילוסוף המפורסם פרופ’ חשבן, ודמויות רבות בולטות אחרות.
חבר המושבעים, שנים עשר במספר, שהם הפעם דמויות חדשות על הבמה, נכנסים לאולם כשעל פניהם תחושת אחריות בדבר ההכרעה העקרונית שעליהם להכריע היום הזה. נושא המשפט יודע לכולם, הוא זכה לפרסום רב בעיתונות עקב הטיעונים המהפכניים והעמוקים שהשמיע הסנגור.
עיני כולם מופנות לעבר הדלת הקיצונית של האולם. משם נכנס זה עתה הנאשם תומס קילר, בליווי שני שוטרים (בלבד). מאושש קמעה, ראשו זקוף, מעולם לא תאר לעצמו שיהיה דיון משפטי חוזר ורציני כל כך לגבי גזר דינו. הנאשם מתיישב במקומו כשהוא מתבונן בקהל הרב שבאולם.
יו”ר חבר המושבעים דופק בפטישו על השולחן ומכריז: “אנו פותחים בזה את הישיבה השניה של בית הדין”. פונה אל הסנגור: “אדוני הסנגור, נפתח במספר טיעונים שרוצה להפנות אליך השופט מר חומרי”.
“בישיבה הקודמת”, פותח השופט חומרי, “טענת שאין לנו כשופטים זכות להעניש אדם, לפי השקפתנו החומרנית, כל עוד אדם כבול לחוקי הטבע והחומר ממנו הוא מורכב, ולכן אינו אחראי למעשיו מכיוון שאין לו כל בחירה חופשית. אולם, יתכן בהחלט, אדוני הסנגור, שבעצם, אין החברה מענישה אדם, אלא רוצה היא להיפטר ממנו באשר הוא מזיק לה. בדיוק כשם שכורתים איבר חולה מהגוף כאשר קיים חשש שהוא יזיק לשאר האיברים, כך החברה גוזרת מיתה על הנאשם. במילים אחרות: היא משמידה את אותו אוסף חומרים אשר קיים חשש שיזיק לחברה?”
הסנגור (לא מופתע מהטיעון): “כבוד השופט! מדוע, אם כן, לא משמידים גם את מי שמוגדר בחוק כאדם ‘שאינו אחראי למעשיו’? מדוע אותו לכל היותר סוגרים בבית החולים? ומדוע את תומס קילר רוצה אתה להרוג. הרי גם הוא, לפי השקפתך, אינו אחראי למעשיו? מדוע לא תסתפק במאסר עולם, ובכך תבודד אותו מהחברה? ובכלל, כיצד תסביר, מלבד עונש המוות, גם את עונש המאסר עם עבודת פרך? אם כל המטרה היא רק לבודד אדם מהחברה ואין כל רצון וכוונה להענישו (שכן אינו אשם), מדוע לא תסתפק החברה במאסר בלבד?!”
“כן”, עונה השופט. “בנקודה זו השתכנעתי. אך שאלה יש לי אליך: מה תאמר על האפשרות שהעונש שהחברה מטילה על העבריינים מטרתו להרתיע אחרים מפני מעשה דומה, או במילים אחרות: להשפיע על המולקולות והבלוטות של אחרים, ולהרתיע אותם מלהזיק לחברה?”.
מר חומרי אוסף את ניירותיו וסוגר את תיקו. הוא גמר את טיעוניו והוא חש עתה שהצדק עמו. החברה לפי דבריו איננה מענישה עבריין. היא יודעת שאינו אשם במה שעשה, כיוון שאין לך אדם השולט במעשיו. כל “פושע” הוא קורבן של החברה, הרוצה להרתיע אחרים מפני מעשה דומה.
הסנגור (עדיין שליו ורגוע): “כבוד השופטים! את חטאי אני מזכיר היום. לפני שנים, כשהייתי עדיין בתחילת דרכי כמשפטן, חטאתי כלפי החברה וכלפי שמים. הגנתי על נאשמים ע”י שהצעתי להם להתחזות כבלתי שפויים בדעתם, וכך הם יצאו זכאים בדין, בנימוק שאין הם אחראים למעשיהם. גם הם וגם רבים אחרים מצליחים להתחמק בדרך זו. ועתה, כבוד השופט חומרי, אם לדעתך פושע אינו אשם, וכל מטרת ענישתו היא רק כדי להרתיע אחרים, מדוע לא נעניש גם את אלו שאינם אחראים למעשיהם? וכל פושע, בלי יוצא מן הכלל, יקבל את עונשו המלא. בכך נצליח להגן על החברה מכל מיני מתחזים למיניהם אשר בעצם הם שפויים בדעתם ומביני דבר, ובלי ספק עונש לכל פושע – גם לזה שאינו אחראי למעשיו, יסתום את הפרצות בחוק וירתיע מאד. מדוע הם אינם משמשים כקורבן של החברה לצורכי הרתעה?
יתר על כן: אם הפושע, בעצם, אינו אשם, וכל עונש הוא רק כדי להרתיע אחרים, מדוע מעולם לא המציאה החברה עונש מסוג אחר, כגון: שיושיבו בבית הסוהר את אשת הפושע ואת ילדיו. משוכנעני שעונש כזה או אפילו חמור יותר לאישה ולילדים, ירתיע פושעים רבים מלבצע את זממם, באשר ידעו שהיקר להם יסבול בגללם”.
“אבל הם אינם אשמים”, מתפרץ חומרי. “מדוע נעניש אותם?”
“נכון, צדקת”, אומר הסנגור בשלוות נפש, “אך גם הפושע אינו אשם, ובכל זאת אינך מעניש אותו אך ורק כדי להרתיע, ומה ההבדל אפוא בין הפושע ובין משפחתו? שים נא לב עד כמה משונה שיטתך ועד כמה רבים בה האבסורדים”.
מר חומרי נראה מהורהר. כמותו נראים גם יתר הנוכחים. מתח רב שורר באולם. את הדממה המתוחה שובר הסנגור בקולו השקט והבוטח.
חבר השופטים מתכנס לדיון. כשהקהל באולם רועש וגועש. ניתן לקלוט קריאות כמו: “למה דואגים כל כך לילד שאבד, אם האדם – הילד הוא בסך הכל מערכת של חומרים כעין זו של בהמה, חיה ועוף?”, “מה שווה שיקול דעת של שופט, אם כל שיקול הדעת נובע מבלוטות ומולקולות ולא מאמות מידה של צדק ומוסר נעלים ועמוקים?”, “מי ערב לנו לטוהר המשפט, אולי שפיטתו של נאשם לחיוב נובעת מהתגברות בלוטות השנאה אצל השופט?”.
קריאתו המהדהדת של השמש- “בית המשפט!” בישרה את כניסתם של השופטים לאולם.
המתח באולם רב. כולם תמהים לדעת מה יפסקו השופטים, האם יחזרו בהם מדעותיהם הכפרניות? קשה להאמין. אדם אינו חוזר בו כל כך מהר. אם לא יחזרו בהם, האם ישחררו את הרוצח?
“קהל נכבד”, פותח היו”ר ואומר, “הננו גוזרים על הנאשם תומס קילר גזר דין מוות! כן, יש לו ולכל אדם בחירה חופשית אשר בעזרתה יכול הוא לבחור בין טוב לרע. יש בו באדם מהות עליונה ואין הוא תרכובת חומרים בלבד. החברה כולה חשה זאת בפנימיותה ולכן היא דנה כל פושע למוות או לעונש אחר בהתאם למעשיו. לאחר מגוון הדברים שנשמעו כאן, כולנו חשים בעליל כי קיימת באדם נפש, רוח ונשמה, אשר מקורה אינו בדומם ובחומר, אלא במקור נעלה ועליון. רואים אנו עד כמה אמיתי וברור פרק א’ בספר בראשית בו נאמר כי האדם נברא, אמנם “עפר מן האדמה”, אך יחד עם זאת “ויפח באפיו נשמת חיים”. חיי אדם הם בעצם נשמתו, והיא היא המרגישה, היא הסובלת והשמחה. הנשמה היא אישיותו ואופיו, והיא הנותנת לאדם קנה מידה מוסרי מוחלט, אשר מקורו בבורא הנעלה והמוחלט, בורא כל הנשמות.
עתה נוכחנו לדעת, כי כח שיפוטנו ושכלנו אינו “מולקולרי” בלבד, אלא יונק ממקור עליון, אשר “דעת ותבונה סובבים אותו”. עתה יודעים אנו כי שיפוטנו הוא בעל משמעות מוחלטת, וכי שיקולי הצדק והמוסר שבנו ממקור עליון המה. עתה שיודעים אנו מה ערכם של חיים ועד כמה חמורה פעולת הרצח, עתה שיודעים אנו בבירור כי קיימת בפני אדם אפשרות של בחירה חופשית ואינו כבול לחוקי החומר, דנים אנו פה אחד ובלב שקט את הרוצח למוות”.
עיני כולם מופנות אל הנאשם, המבקש את רשות הדיבור.
“אני מרוצה”, אומר תומס קילר להפתעת כל הנאספים, “שנגזר עלי עונש מוות. רק עכשיו מבין אני את משמעות וחומרת המעשה שעשיתי, רצחתי אדם אשר נברא בצלם אלוקים! פגעתי בנפש נעלה ולא בסתם מערכת חומרים אשר כמותה מצויה גם אצל הסוס והחמור. פגעתי במהות קדושה ונעלה. בחוש העל-טבעי הבריא שבי, הקרוי נשמה, מכיר אני עד עומק נפשי, מה גודל חטאי. מאושר אני ממש, שנגזרה עליי מיתה בבית דין זה. תקוותי היא, כי סבל המוות יכפר, ולו במעט, על פשעי הנורא כלפי אלוקים ואדם”.