תקציר הפעולה

מערך הפעולה

החלק הראשון – “מיהו דוגו?”

חלק זה מבוסס על קריאת טקסטים ודיון בעקבותיהם. החלק השני מספר על דוגו בשואה (בקצרה) ועל “מבצע דוגו”, באמצעות סיפור חופשי.

מיהו דוגו? (הטקסטים לקוחים מתוך הספר “הסיפור של דוגו” מאת זהבה קור)

שם מצחיק, דוגו. מה לעשות, אני מצחיק, אוהב בדיחות, אפילו שאני כבר סבא זה עוד לא עבר לי. אבל הסיפור שלי לא מצחיק.

נולדתי בהונגריה בשנת .1930 ביתנו היה בית פינתי שעמד בהצטלבות של שני רחובות ראשיים שהרבה אנשים עברו בהם. היום מבית פינתי עושים בנק. אבל אז ההורים שלי גילו חוש לעסקים ופתחו עסק אחר שמאוד הצליח – חנות מכולת. מכולת זה דבר נהדר.

אבא ואמא שלך עובדים קשה, ואתה והאחים שלך נכנסים מדי פעם ומקבלים ממתק. מכרנו שם קמח, מלח וסוכר, גם פרוסות של תפוחי עץ שייבשנו לבד. שושינקו בהונגרית. אבל גולת הכותרת של עסקי המכולת היו ופלים לימון. כל הקונים השתגעו על ופלים. מחירם היה גבוה ולנו, הילדים, לא נתנו. רק פעם אחת בשנה אכלנו ופלים בטעם לימון בלי שום הגבלה – כשהתקרב חג הפסח והתבקשנו לגמור מהר את כל החמץ לפני החג.מכל האזור באו יהודים וגויים לקנות במכולת של לייטנר, זה שם המשפחה שלנו . כולם הכירו את אבא ואמ א שלי, לאמא שלי קראו גולדה ולאבא שלי קראו מאיר. אם תחברו את שני השמות יחד יצא לכם גולדה מאיר. כשמה של ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל.

אמא מעירה אותנו בלי רחמים בחמש בבוקר. אחי שמואל ואני ישנים יחד במיטת ילדים: הראש שלי מול הרגלים שלו והראש שלו מול הרגלים שלי. בחדר השני מכורבלות במיטתן רחל ואסתר הקטנות. אמא באה ומאיצה בנו: “שמואל, דוגו! כבר בוקר, נו, המלמד מחכה!”

שיחכה. אני מתהפך לצד השני ואינני קם. אני כועס על המורה שלי, המלמד, רב אנצ’ל. לא תמיד מתחשק לי ללמוד אז אני מתבדח ומחקה אותו כשהוא לא רואה. אבל אתמול הוא ראה. והתרגז. ורדף אחר ב’חדר’ מסביב לשולחן לעיני חבריי הצוהלים.

משש עד רבע לשבע בבוקר נלמד ב’חדר’, אחר כך נתפלל שחרית ונאכל ארוחת בוקר מתוך הצידה שאמא שלחה איתנו. הצחקתם אותי. הייתה צידה? הרי תוך כדי הליכה ל’חדר’ כבר גמרנו את כל האוכל שאמא נתנה לנו. בשבע וחצי ניפרד בשמחה מהמלמד, נצא בחיפזון מה’חדר’ ונלך ברגל חצי קילומטר בחזרה עד לבית הספר היהודי כי שם
מתחילים בשמונה.

אני לא יודע למה, אבל כשהייתי ילד הדברים הטובים בבית הספר שלי קרו דווקא מחוץ לבית הספר. דוכני אוכל עמדו ברחוב וענן ניחוחי נישא מעליהם במשך כל שנת הלימודים. מכרו שם לכל עובר ושב תפוחי אדמה אפויים ודלעת אפויה בעוד אני יושב בכיתה ולומד כמה זה שמונה כפול חמש. נכון שגם זה חשוב. אף על פי שהייתי שובב הצלחתי בלימודים. ואולי דווקא בזכות זה. גם ערמונים מכרו בחוץ ופופקורן חם, לבן.

אחרי הלימודים הייתי ממהר ורץ כמו טיל ונעמד אצל דוכן הפופקורן. אני נכנס הביתה מהרחוב. עוד מעט תופיע גם אמא שלי בדלת, תחייך אלי ותמלמל את המשפט הקבוע: אשקולבו מני פי או לבו, ויסויוני נם פי שמי” ואני מוכרח להודות שהיא צודקת. סליחה, לא הבנתם? זה דווקא פתגם כל כך פשוט: “בדרך לבית הספר כואבות הרגליים, בדרך חזרה – כלום לא כואב”. אצלכם זה לא ככה?

דיון עם הקבוצה:

• ממה שסיפרנו עד עכשיו, מה אתם יודעים על הילד דוגו?
  תשובות אפשריות: מצחיק, שובב, לא אוהב את בית הספר, אוהב לאכול, לומד ב’חדר’ ובבית ספר יהודי.
• שאלת המשך – במה דוגו דומה לכם?
• מה קרה לדוגו אחרי שהשואה הגיעה להונגריה?

חלק שני

מלחמת העולם השנייה נמשכה שש שנים ובמהלכה היהודים סבלו, נרדפו ונרצחו. דווקא להונגריה, הארץ שבה דוגו גר, הגיעו הגרמנים רק לקראת סוף המלחמה, כשהם כבר עמדו להפסיד. בכל זאת הם לא ויתרו ובזמן הקצר שהיה להם פגעו מאוד גם ביהדות הונגריה וביניהם בדוגו.

בעיר של דוגו הוקם גטו, שבו ריכזו את כל היהודים מהסביבה, ביניהם דוגו ומשפחתו. הם היו בגטו כמעט חודשיים, ושם גם דוגו חגג את יום הולדתו ה ,14 אם כי אף אחד לא באמת חגג כי הם היו רעבים ועצובים. משם הם שולחו ברכבת למחנה שנקרא אושוויץ- בירקנאו. דוגו היה אסיר במחנה הזה כמה חודשים, אפילו שהיה רק ילד.
למרות הקשיים הרבים דוגו נשאר מאוד שובב ולפעמים היה אפילו מתבדח, האופי הזה עזר לו להחזיק מעמד.

יום אחד, זה היה ב – 18 בינואר ,1945 ממש בסוף המלחמה, הוציאו הגרמנים את כל אסירי בירקנאו לצעדה שנקראת צעדת המוות. היא נקראת כך כי הרבה אנשים מתו בדרך. הם הלכו ימים ארוכים, בשלג ובכפור, בלי בגדים מתאימים, רעבים ועייפים. דוגו הצעיר כמעט ונשבר בשלב הזה. הוא הרגיש שהוא לא יכול להמשיך עוד – לבד, רעב, מיואש וקפוא מקור. זה היה היום הקשה והגרוע ביותר בחייו. ממש ברגעי הייאוש הוא צעד בעיניים עצומות ולפתע עלתה בזיכרונו אמא שלו, גולדה. הוא נזכר איך היה הייתה מספרת לו על ארץ ישראל, וכמה שטוב בישראל, ונזכר שהיא סיפרה לו שבארץ ישראל יש לחמניות עגולות (בילקלעך) שגדלות על העצים, כל מי שרוצה רק מרים את היד וקוטף. המחשבות האלה עזרו לו להחזיק מעמד בצעידה הקשה הזו.

הוא שרד את הצעידה והגיע ליום השחרור. אחרי שהתחזק הוא החליט לעלות לארץ ישראל והוא באמת הגיע לכאן. הוא התחתן, יש לו שתי בנות, נכדים ונינים, והוא חי במושב ניר גלים ליד אשדוד, ומספר את הסיפור שלו לכל מי שרוצה לשמוע. יום אחד, זמן קצר אחרי שהגיע ארצה, דוגו הלך לטייל בשוק מחנה יהודה בירושלים, ולפתע הוא ראה שם דוכן פלאפל. הוא ראה כדורים שמטגנים אותם בשמן ופתאום הרגיש כאילו אמא שלו אומרת לו – זוכר את הבילקלעך? אז כאן בישראל זה נקרא פלאפל.

ואז דוגו החליט שבכל שנה, ב- 18 בינואר, התאריך שבו הוא יצא לצעדות המוות, התאריך שהיה היום הגרוע ביותר בחייו, הוא יאכל פלאפל כמה שהוא רק יכול, וזה יסמל את הניצחון שלו על כל הקשיים ואת העובדה ששוב לא יהיה רעב. וכמה מתאים שמה שמסמל זאת הוא הפלאפל – המאכל הישראלי הלאומי . במשך שנים רבות הוא אכל פלאפל עם המשפחה שלו כל 18 בינואר.

לפני כמה שנים החליטו ב”בית העדות” (מרכז להנצחת השואה שנמצא במושב ניר גלים, היכן שדוגו גר) להזמין את כולם להצטרף אל דוגו באכילת הפלאפל. כמובן שאי אפשר שכולם יאכלו ביחד ממש, אז כל אחד הולך לאכול ליד הבית, ומצטלם עם שלט “מבצע דוגו – עם ישראל חי” ושולח את התמונות לבית העדות. מאז אלפים בארץ ובעולם מצטרפים ל”מבצע דוגו” מדי שנה.

דיון:

• מה לדעתכם המשמעות של מבצע דוגו?
• מה הרעיון העמוק יותר מעבר לאכילת פלאפל?
• בט’ באב תשפ”ג דוגו נפטר. האם מבצע דוגו צריך להיפסק לאחר פטירתו או להימשך?

פעילות:
החניכים מכינים שלטים עבור מבצע דוגו, אח”כ אוכלים פלאפלים ומצטלמים עם השלטים.

אפשרות נוספת – הולכים לדוכן פלאפל מרכזי ליד השבט/סניף, מספרים לעוברים ולשבים על מבצע דוגו ומעודדים אותם להשתתף.

צפייה בסרטון הקצר (2 דקות) של מבצע דוגו