איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךבעקבות הנושא השנתי של התנועה, תשעים שנה של משפחה, נרצה לחזק במסע הנוכחי את תחושת המשפחתיות בסניף ובשבט. באמצעות היציאה מהשגרה שיש ביציאה למסע ננסה להעמיק את השיח בין החניכים ונפתח קשר טוב ועמוק יותר בשבט ובסניף כדי שכל אחת ואחד יוכלו להרגיש כמו בבית גם בסניף.
אביזרים-
קלפי מספרים (לבחירה)
שלב א – אכפת לי?
למדריכים: בשלב זה אנחנו רוצים לפתח אצל החניכים הרגשה של אכפתיות לשני כיוונים – הם מגלים אכפתיות כלפי הסביבה, ולסביבה אכפת מהם.
אפשר לשחק את שני המשחקים.
אפשרות א: משחק המספרים – הכינו מראש בריסטולים בגודל A5 וכתבו עליהם את המספרים 1 עד 21.
העמידו את החניכים במעגל, ופזרו במרכזו את הבריסטולים.
החניכים צריכים לדרוך על כל המספרים לפי הסדר, כשכל פעם מותר רק לחניך אחד לדרוך על הקלף. אם שני חניכים דורכים יחד על אותו מספר, מתחילים מההתחלה. המטרה היא להצליח להגיע ל-21.
בשלב הראשון של המשחק אסור לדבר. אחרי כמה ניסיונות עברו לשלב השני, ובו מותר לחניכים לדבר ולתכנן את צעדיהם תוך כדי משחק.
במהלך המשחק נסו לעקוב ולמצוא חניך שלא הצליח להשתלב במשחק בשלב הראשון, ובשלב השני, בזכות הדיבור – הצליח.
בשבטים גדולים (יותר מ-15–20 חניכים) אפשר להתפצל לשני מעגלים.
אחרי המשחק התיישבו במעגל ושאלו את החניכים: באיזה שלב היה לכם קל יותר? למה?
למה הדיבור גורם לנו להצליח?
סכמו: בשלב הראשון של המשחק אנחנו בעיקר מנסים למהר לדרוך לפני שמישהו אחר ידרוך על המספר. בשלב השני יש דיבור, ראייה ושמיעה של מי שלצידי, ומנסים להצליח יחד.
הסבירו לחניכים שהדיבור והאכפתיות שגיליתם זה כלפי זה בחלק השני של המשחק הם כלים חשובים בשבט ויוצרים אווירה טובה ומאוחדת. הרי כל אחד רוצה שיתעניינו בו.
אפשרות ב: עיניים עצומות – מצאו שטח גדול ופנוי למדי, בלי אנשים ובלי יותר מדי מכשולים על הקרקע.
חלקו את החניכים לזוגות. בכל זוג אחד החניכים יעצום את העיניים (מומלץ להשתמש בכיסוי עיניים – מטפחת, כובע או חולצה). סמנו על האדמה באבנים או בענפים מסלול שהחניכים יצטרכו ללכת בו. החניך שעיניו הפקוחות יחזיק יד אחת של החניך שעיניו עצומות ויוביל אותו במסלול. בדרך שימו לב לשיחים, לקוצים ולסלעים שהמוביל צריך להודיע עליהם לחניך שעיניו עצומות.
בכל תור שני זוגות חניכים ילכו במסלול, כל אחד יתחיל מצד אחר, וכשהם חולפים זה על פני זה החניכים שעיניהם עצומות צריכים לתת כיף.
שאלו את החניכים שעיניהם היו עצומות: איך הרגשתם כשצעדתם בעיניים עצומות בלי לדעת מה יש סביבכם? שאלו את החניכים שהובילו: איך הרגשתם כשנשאתם באחריות לחברים שלכם? האם פחדתם? כיצד הרגעתם את הפחד?
סכמו: התחושה שאפשר לסמוך על חברים, שאכפת לסביבה ממני, ומצד אחר שיש לי אחריות לחברים שלי ושאכפת לי מהם, היא תחושה משמעותית בשבט; היא כלי שיוצר אווירה טובה ומאוחדת.
שלב ב – איך היה לי היום?
למדריכים: בשלב הזה עוברים ליישם את האכפתיות שדיברנו עליה בחלק הקודם. גם פה החניכים מצד אחד חווים אכפתיות, ומצד אחר מגלים אכפתיות והקשבה לחברים. הרצון הוא שבשלב הזה החניכים יעמיקו את השיח ביניהם וישתפו זה את זה בשיתוף משמעותי יותר מביום-יום.
חלקו את החניכים לזוגות. בקשו מהחניכים לספר זה לזה בתורות על מקרה כיף אחד שחוו במהלך המסע. בהתחלה החניך מציג את המקרה בפנטומימה, ובן הזוג שלו צריך לנחש על מה הוא מדבר. אחרי שהוא מצליח לנחש בצורה כללית, החניך הראשון יספר את הסיפור במלואו ויסביר ממה הוא נהנה שם. לאחר מכן החניכים מתחלפים: מי שהקשיב מספר, ומי שסיפר מקשיב.
אם הפעולה נעשית בתחילת המסע, אפשר לספר סיפור ממסע קודם או סיפור מטיול משפחתי.
בפעולה התנסינו בחוויה של אכפתיות. מצד אחד גילינו אכפתיות לחברים שלנו, ומצד אחר חברים שלנו היו אכפתיים כלפינו. חוויה של אכפתיות יוצרת קרבה בשבט, וזה חלק מהמטרה שלנו בציון תשעים שנה של משפחה: אנחנו רוצים שהשבט יהיה קרוב ואכפתי ממש כמו משפחה.
לסיכום הפעולה הציעו לחניכים לחשוב, כל אחד בנפרד, איך אפשר שהשבט יהפוך להיות מקום משפחתי יותר. מה אנחנו יכולים לעשות למען המטרה?
גם כשתהיה זקן בעוד 80 שנה,
גם כשתלך כפוף בעזרת הנכדה הקטנה,
גם כשכבר לא תוכל לראות בלי משקפיים,
גם כשתתחיל לשכוח איפה הנחת את השיניים,
גם כשלגמרי תשכח מקומות, אירועים ואנשים שלמדו איתך בכיתה,
תמיד תזכור מיד באיזה שבט אתה!
אורי אורבך