תקציר הפעולה

חופש גדול!

אני חייב לשתף אתכם בחוויה שעברתי לפני כמה שנים לקראת חופש גדול.
לקראת החופש הגדול, הזמינה אותי קומונרית לאחד הסניפים, שלא אזכיר את שמו מפאת כבודו, לישיבת צוות הדרכה לקראת החופש הגדול. לאחר 10 טלפונים מתזכרים שלא אשכח לבוא ובדיוק על מה הסניף הולך להסתער בקיץ הקרוב, סוף סוף הגיע הערב המיוחל.
בעוד אני צולח לי לתומי את מפתן הסניף, לפתע חושכות עייני.
5 מדריכים שרועים על אוסף סמרטוטים שיכולתי לשער שבעברם היו ספות, בעיניים חצי עצומות, ללא חולצת תנועה כמובן, והקומונרית היקרה יושבת מולם ומנסה נואשות לחלץ כמה מבטי הסכמה.
“איפה כולם?” שאלתי לתומי. “בדרך” לא איחרה התשובה לבוא.
החל סבב טלפונים היסטרי ולאחר 30 דקות הצטרפו עוד 5 מדריכים לישב”צ (2 כבר לא יגיעו. “יש להם עוד שבוע בוחן פתע במתמטיקה”, הסבירו לי).
“טוב”, פתחתי. “מה זה חופש?”
מבטי עגל ננעצו בי ממעמקי הספות. “מה זה חופש?” חזרתי ושאלתי בעקשנות מה.
הפעם אפילו מדריכה שהיתה שקועה עמוק בשבירת שיאה האישי בסנייק הסיטה את השיער מפניה ותקעה בי מבט שואל: “מה אתה רוצה מהחיים שלנו?”. אחד החבר’ה הפטיר בגיחוך: “חופש זה זמן שאפילו בבי”ס מבינים שלא נבוא ללמוד”.
“לא מה זה חופשת לימודים. מה זה חופש?”
התחיל דיון מה זה חופש באמת ומה זה אומר להיות חופשי. האם מי ששוכב על הים חודשים הוא חופשי באמת? ומה עם מי שהולך לדיסקוטק?
אקצר את כל הדיון למרות חשיבותו. בסופו של דבר הגדרנו שחופשי הוא מי שמבטא את ייחודו, עולמו ותכונותיו בצורה המתאימה ביותר לעצמו. גילוי הנשמה הוא חופש האדם העליון.

כשעברנו לדיון על הסניף- שם כבר הדיון הפך סוער. רוב החבר’ה טענו שעד שסוף סוף יש להם חופש, אין להם שום יכולת להשקיע בסניף. יש להם עבודה על קייטנות, טיולים שתכננו ופול דברים, ובכלל, מה נראה לך קומונרית, כמה אפשר להשקיע בסניף הזה?
כשהעזה הקומונרית האמיצה לשרטט ימי פעילות במשבצות שבין הבגרויות הקדושות מכל, כאן אפילו גדולי הסטלנים שלא טרחו עד עתה להתייחס לאתגרים שהתגלגלו לפנים הזדעקו חמס.
“תגידי, מה נראה לך, אין לנו חיים?!”
הדהדה זעקת שבר בין קירות הסניף, ולאחריה דממה רועמת השתררה.
“דקרתם את הנקודה”, אמרתי. “מה זה חיים? אני מבין שהסניף זה מוות והבגרויות זה חיים…
אבל דוד המלך מגלה ש”מוצאיה מצאו חיים” ומשה רבינו מגלה שהתורה היא החיים “ובחרת בחיים”.
לא באתי לעשות לכם חיים קלים.

אתם צריכים להחליט אם אתם רוצים חיים משמעותיים, להיות חופשיים באמת.
יש לכם הזדמנות לקחת את הילדים והנוער פה בשכונה ולשנות להם את החיים.
להעמיד את התורה במרכז החיים שלהם, בלי סיסמא, ממש!
להפוך את הסניף הזה ממבנה שומם למקום שוקק חיים, שיעורי תורה, מניין, חסד, עשייה קבועה, פעולות, פעילות נתינה, הפצת תורה, אהבת הארץ, ליצור פה קייטנת תורת חיים לילדי השכונה.
ויודעים מה, עזבו פרקטיקה. קודם כל תקבלו החלטה עקרונית.
יש פה אנשים חיים?
אני מחפש אנשים שרוטים עם אש בעיניים שמוכנים להסתער.
מתאים לכם לטעום חופש אמיתי?
החופש הזה בידיים שלכם.
.

ערן יונגר, ראש מחלקת הדרכה לשעבר

.

—
.

המשחק מכור

הרב שלמה וייס, ראש אולפנת אבן-שמואל

.

שלום חברים.
את האמת – המשחק די מכור.
כל מה שנרצה לומר וכל מה שייכתב ידוע לכולם, לא רק ידוע אלא גם מוסכם. כן, מוסכם.
ברור שכל אחד מאתנו רוצה לנצל את הזמן, כל אחד יודע שאין זה טוב למרוח את הזמן.
כולנו יודעים מהם הדברים החיוביים שניתן לעשות ומהם המעשים הפחות חיוביים שראוי להתרחק מהם. אבל יותר מזה.
כל אחד מכם-בני הנוער יודע שכאשר הוא יהיה הורה לילדים בגילאים השונים בעוד כך וכך שנים,
הרי שהוא יאמר לילדיו את אותם הדברים שיכתבו פה ואת הדברים שהוריו יגידו לו במשך ימי הקיץ הבאים עלינו לטובה… אז באמת מה המשחק הזה?
אלא שעובדות אלה נוטעות בכולנו תקווה גדולה שבעזרת ה’ הטוב הטמון בכל אחד ואחת מאתנו יצא אל הפועל בהמשך החיים. אולם אין זו תעודת ביטוח. בימים אלה ואחרים, כאשר לעיתים אנו פועלים שלא מתוך מחשבה ושמירת עצמנו יכולים אנו לגלגל את עצמנו למקומות ולחברה שיהיה קשה מאד לצאת משם חלילה.
כאשר ברא הקב”ה את עולמנו, נתן הוא לשני גורמים בעולם יכולת שליטה.
האחד הוא האדם- “ורדו בדגת הים ובעוף השמים”. לרדות, לשלוט ולהנהיג את העולם.
ומי קיבל יכולת שלטונית בנוסף לאדם? השמש והירח. כך נאמר “ולמשול ביום ובלילה”.
שני מלכים בכתר אחד- האדם והמאורות. זה מתכון בטוח למאבק תמידי, מי ינצח?
במערכה זו מפסיד האדם מראש.
ולמה? מכיוון שהשמש נעה על צירה ללא כל רחמנות. זורחת ושוקעת כל 24 שעות. חוץ מיהושע בן נון שאמר “שמש בגבעון דום”, הרי שאנו לא זוכים לכך. ויום רודף יום ושבוע וחודש…
גם אם הייתי רוצה מאד מאד לזכות בעוד כמה שעות, לא יעזור לי כלום. השמש תמשיך לנוע בלי כל התחשבות. יוצא אם כן, שבמערכה זו נצחו אותנו השמש והירח.
אולם אנחנו יכלים לנצח אותם, לא בקלות אך בחכמה.
זאת ע”י התוכן שניצוק לתוך מסגרת הזמן שקובעים לנו השמש והירח. אם ניגש אל כל יום ואל כל שבוע מתוך שליטה עצמית, מתוך ידיעה ותכנון שאני הוא השולט בזמן ולא הזמן בי. הרי שבכך יש מידת מה של ניצחון של האדם על השמש והירח. אם נוכל להביט בסוף כל יום ובסוף כל שבוע לאחור ולסכם שאכן עבר שבוע משמעותי, הרי שבכך יש ניצחון על השמש.
היו ברוכים נערים ונערות יקרים של כולנו.
הרבו טוב, הרבה טוב שטמון בכם ואתם מכירים בו.
קיץ מבורך.

.

—

.

הרפיה

הרב אלישע אבינר

הגיע החופש. שאלה גדולה היא כיצד עלינו להתייחס לחופש – האם הוא ביטוי מובהק של חולשה, או שמא צורך נפשי, או אולי סוג ייחודי של ניצול הזמן לשם בנייה אישית? התשובה היא שהחופש הוא גם זה וגם זה, או ליתר דיוק – הוא עשוי להיות כזה או כזה. הכל תלוי כיצד מנצלים אותו ואיזה תוכן יוצקים לתוכו. כיצד נקבע אופיו של החופש, מה הופך אותו לחולשה, לצורך נפשי, או למנוף לבנייה אישית? התשובה המקובלת היא שאופיו של החופש נקבע על ידי האופן המעשי שבו נמלא את החופש. אבל, האמת היא, שהגורם הראשון במעלה הוא “הכוונה הפנימית”, כלומר הגדרת המטרה של החופש.
.

החופש איננו אמור להיות בריחה מבית הספר אלא הרפיה. כשם שמי שרץ מרחק רב, נדרש לעשות תרגילי הרפיה ולנוח בצורה מבוקרת, כך מי שהתאמץ במשך שנת הלימודים זקוק להרפיה. מהו תפקידה של ההרפיה? אחרי ריצה, תפקידה הוא למנוע פגיעה בשרירים, כדי שנוכל לרוץ עוד הרבה פעמים. בדומה לזה, אחרי שנת הלימודים, ההרפיה נועדה להפיג את המתח הנפשי, כדי שנוכל לשוב ללימודים סדירים מתוך שמחה ושלווה נפשית. ההרפיה איננה התפרקות אלא שלב מעבר לקראת חידוש הלמידה.
הגדרת המטרה של העשייה האנושית היא מאוד חשובה, כך לימדנו הרמב”ם.
.

הרמב”ם כותב שחובתו של האדם היא לחבר את כל מעשיו אל המטרה הגדולה של ידיעת ה’. החידוש בדברי הרמב”ם הוא, שיש אפשרות לחבר את הכל. גם האכילה והשינה יכולות להשתלב במטרה זו, כיצד? אם אדם אוכל על מנת שיהיה גופו בריא וחזק לעבוד את ה’, אזי גם אכילתו היא עבודת ה’. “ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת [=במטרה] כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’… נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך” (הל’ דעות ג). ההרפייה שנועדה להפיג את המתח הנפשי על מנת שנוכל לעבוד את ה’ בכוחות נפשיים רעננים – גם היא עבודת ה’.
.

הגדרת המטרה של החופש היא חיונית. בלעדיה, יחלוף החופש בחוסר מעש ולא יתרום מאומה, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה נפשית. יחלפו חודשיים ללא כלום, ויישאר טעם מר בפה – טעם של החמצה ופספוס, של בזבוז ותסכול.
.

על חופש ללא מטרה ניתן ללמוד מתשובתם המוכרת של נערים ונערות הנשאלים מה הם עושים או מה עשו, והם משיבים בעזרת מלה אחת: “סתם!”. “מה אתה עושה? – סתם!”. תשובה זו היא הבעת עמדה על טיב הזמן בחופש – הזמן בחופש הוא זמן לא ברור, ללא מטרה וללא כיוון. בחסוּת ה”סתם” ניתן לבלות מאות שעות ללא עשייה משמעותית. עומדת חבורת נערים בקרן רחוב או בסניף, ומדברת “סתם” על מגוון עניינים “סתמיים” במשך כמה שעות.
מהי המטרה המוצהרת? “סתם”!
נכון, החופש הוא הרפייה. אבל הרפייה משיגים באמצעות גיוון, באמצעות שינוי, על ידי שבירת השגרה והורדת רף המאמץ, ולא על ידי התנהלות שהיא “סתם”. צריך להציב מטרות ברורות לחופש. מי שקשה לו לערוך תכנון מוקדם ארוך טווח, צריך לכל הפחות לתכנן מידי ערב את יום המחרת. אין ללכת לישון לפני תכנון יום המחר. כאשר חסרה תכנית פעילות ברורה, מיד מתגלים קשיים בקימה בבוקר. המוטיבציה לקום יורדת פלאים. כמובן, גם ללא תכנית-יום ברורה, קיימת סיבה טובה לקום בבוקר – תפילת שחרית בזמן. אבל, אין כל ספק שאורח חיים ללא מטרה מוגדרת משבש את התפקוד התקין ופוגע בו, ומחליש את כל מערכות החיים. כל השנה, סדר היום מוכתב על ידי גורמים חיצוניים, ואין בני הנוער נדרשים להתעסק בתכנונים. החופש מניח אתגר לפתחם של בני הנוער, הוא מזמין אותם להתנסות בתכנון, בהגדרת מטרות, בבחירת סדרי עדיפויות.
.

השורש להתנהגות “סתם” הוא יחס קליל כלפי החיים. נכון, אין לקחת את החיים כבד מדי, אבל גם אין לקחת אותם קל מדי. צריך לקחת את החיים קצת יותר ברצינות מהמקובל אצל הנוער ולהעריך את הפוטנציאל שטמון אפילו ברגע אחד. רגע אחד יכול לשרת מטרות נעלות ולהועיל לחברה, ובאותה מידה הוא יכול להתבזבז לריק, “סתם”. גם אל החופש צריך להתייחס ברצינות, להפיק ממנו תועלת, ולא לפורר אותו למנות קטנות על מנת לאבד אותן אחת אחת. יש בני נוער שאומרים: “כל השנה, אני סובל מלחץ. בחופש, אני רוצה להתנהל לאיטי”. בבקשה, ובתנאי שתתנהל, ולא תתנוון.
.

במשך שנת הלימודים יש בני נוער הקובלים על כפייה עודפת מצד מערכת החינוך, הם מתקוממים נגד כל מה שנודף ממנו ריח של כפייה או תכתיב, הם נלחמים נגדו ומורדים בו. הם סולדים מהעונשים המלווים כמו צל את כל מה ש”חייבים” לעשות. הם מבקשים חירות, חופש, מרחב בחירה, עצמאות. לטענתם, הכפייה איננה תורמת מאומה אלא רק מפריעה לעשות את הטוב מפני שהוא טוב. לטענתם, העונשים פוגמים בטעמו של הטוב. הנה, הגיע החופש – הגיע הזמן שיכולים בני הנוער להוכיח בו שהכפייה שמופעלת עליהם מיותרת לחלוטין, ושאפשר לבחור בטוב מפני שהוא טוב, מתוך חופש, מתוך אהבה, ולא רק בגלל יראת העונש. בימי החופש, מוזמנים בני הנוער להוכיח שאין כל צורך בכפייה חיצונית כדי לשמור על אורח חיים דתי, על נורמות מוסריות, על סדרי זמנים, על כללי בטיחות (בטיולים ובטרמפים), על כיבוד הורים, על ניצול יעיל ופורה של הזמן. החופש הגדול
הוא תקופת קבלת האחריות. חופש גדול = אחריות גדולה. חופש ארוך = אחריות ארוכה.
.

לסיכום: האתגר הגדול של החופש הוא השליטה על הזמן. מי שלא ישלוט על הזמן, מסתכן
בהשתלטות הזמן עליו. כל בני הנוער מוזמנים לעמוד באתגר של החופש הגדול. בהצלחה!
.

—

.

לך לסניף

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ורב היישוב בית-אל

בימים עברו, הסניף שימש לא רק לפעילות המתוכננת והמאורגנת של התנועה, אלא הנוער הלך לשם סתם בזמנו הפנוי. זה היה מעין הבית השני שלהם. הנה מה טוב ומה נעים.
ומה עשו שם? כל אחד כעניינו, זה למד תורה, זה התווכח על דברים העומדים ברומו של עולם, וזה על הוויות היום יום.
גם בימינו, רבים נוהגים כן. הסניף בכל יום ובכל שעה, הוא מעין הרחבה של התנועה. ודאי נפלאים הם בתי הספר שלנו, והינם כל הזמן הולכים ומשתפרים. אשרינו שזכינו. יחד עם זה, הם אינם כל המלאכה, כי נוער גם צריך להתבטא, ושם זה קשה. לא אמרנו שהוא צריך רק להתבטא, אמרנו: גם. כלומר: להקשיב וגם להתבטא. ובתנועה הוא מתבטא וגם בסניף בזמנו החופשי, במקום להסתובב ברחוב. שם בזמנו החופשי, הוא מתבטא באורח חופשי. לכל אדם יש ניצוץ אלוקי, ניצוץ טוב, רצון טוב, יסודי, אשר עשה אלוקים את האדם ישר. וצריך למצוא נתיבות שיוכל לצאת לאור.
גם צריך להתאוורר. כמה להתאוורר- זה עניין אישי, אך ודאי שצריך להתאוורר מן הלימודים ומן ההורים. אין כאן כפיות טובה חלילה, אין כאן חוסר הערכה- אלו ואלו נפלאים, אך צריך ליתן רווח. ועיין שמונה פרקים, פרק חמישי, שאדם זקוק לאוויר חופשי. ואומנם הנוער הולך לסניף כדי ליהנות אבל הוא מרוויח הרבה, אולי הוא בא ‘לא לשמה’, אך סופו מתמלא ‘לשמה’, הוא מבטא את עצמו, הוא סופג אידיאלים רבים, שמסתובבים בסניף והסניף מלא מהם. הוא נותן והוא מקבל. רווח כפול.
בסניף יש פעילויות מגוונות, חופשיות, כל אחד לפי מדרגתו, יותר תורני או פחות תורני, דיבור או עשייה, קשר חברתי או טיול, שתיית מיץ או אכילת גרעינים, ארגון מניין או שעור תורה. הצד השווה שבהם – ספיגת אידיאלים וביטוי עצמי. לכן מה טוב ומה נעים להאדיר את סניפי בני עקיבא (וגם אריאל ועזרא כמובן) ולעשות אותם למקום מפגש ופעולות רבתי. הרי לבני עקיבא יש קבלות רבות כבר עשרות שנים, היא ”תנועת התשובה” הגדולה ביותר. כמובן יש שם דברים רבים וחשובים שצריכים תיקון, אבל ב”ה הם הולכים ומיתקנים. בני עקיבא מוסיף והולך, מטפס ועולה. בני עקיבא של היום הוא מדרגה אחרת מאשר לפני חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה או ארבעים שנה. ואין זה בא מכוח איזו סמכות מלמעלה, אלא החניכים הם שרצים קדימה כלפי מעלה, הכל בא מהנוער עצמו. יש הרבה יותר קיום תורה והרבה יותר לימוד תורה, הרבה יותר ישיבות והרבה יותר סיירות.
אז קדימה בני עקיבא.

.

—

.

לפרוץ קדימה

יעקב בר חן, רכז הדרכה במחוז יהודה לשעבר

לקומונריות,
לפרוץ קדימה. כי זה הזמן. כי אין זמן.
חודשיים להפוך את העולם. חודשיים העולם נתון לרשותכן. התארגנתן, בישלתן, הכנתן, דיברתן, הפעלתן. עכשיו הזמן שלכן. רק אתם וד’ יודעים את הכח שיש לכן במוח, בלב ובידיים.
את חדשה, הם למדו, הם יצאו מההדרכה, הם עוד קטנים, הם רק נכנסו להדרכה, הם רק נכנסו לגרעין. חגים, טיולים. די.
הבורא חילק את הזמן לנוער לשתיים. חלק שקוראים לו שנת הלימודים שבו מתכוננים לעוד הרבה שנים. והחלק השני- החופש. החופש לחיות לא בשביל ציונים, לא לפי ציפיות של אחרים. לחיות את החיים שלי באמת. חזק ועד הסוף. הווי אומר: כל האנרגיות של הטוב, של הנתינה, של הקדושה, של אהבת ד’, אהבת האומה, אהבת הארץ, הרצון להתקדם להתעלות. ואולי הדבר הכי פשוט הכי אמיתי: השאיפה, הרצון, או נאמר- התביעה הפנימית של כל בן נוער שלב פועם לו בקרבו, התביעה לחיות חיים משמעותיים.
חיים שיש בהם משמעות שאני רואה ערך בהם, וחיים שבהם אני משפיע ומשמעותי לסביבה.

.

ולכן זה הזמן וזה המקום, שלכן. לפרוץ, לגדול, להתעלות. כי זה הזמן שלנו. שבו אף אחד לא יגיד לנו מה לחשוב לדבר לעשות. אלא אנחנו נוביל על מה יחשבו ידברו יעשו. כי רק מה שעושים מתוך חופש בא מתוך הנשמה.
לפרוץ. תנועת נוער תפקידה לקחת מציאות נתונה ולא להשלים איתה, אלא לצייר את האידיאל, את המצב השלם, להאמין שקריטי להשיגו, להאמין שמחוייב המציאות שנצליח. ולהוביל אליו. את כולם. לעורר אליו, לדבר עליו, לפעול למענו. להתמלא בכוחות נפש ורוח לקראת כל המעכבים והקשיים בדרך ולא לוותר. לא לוותר למציאות. האנשים הקרואים מציאותיים יאמרו לכם: הניחו, המציאות מורכבת, מסובכת, אתם לא מבינים. אז תאמרו: אכן איננו מבינים מדוע לא כולם לא רואים את מה שאנחנו רואים! ותתמלאו בכוחות ולא תתייאשו גם כשייראה לכם ששום דבר לא הולך. אתם הרי יודעים את כוחה של האמונה. אתם הרי יודעים את כוחו של הרצון. אתם לא מתרגשים מזה שנראה לפעמים שדברים לא זזים שהרי אתם יודעים שלא כל דבר מסתיים במה שרואים ואת פעולתה של הנשמה ואת השינויים שהיא עושה.

.

אבל בשביל שהתנועה תנוע, בשביל לפרוץ קדימה, בשביל להוביל את השינוי, חייבים לצייר לעצמנו את האידיאל. חייבים לדעת מה אנחנו בונים. בלי סניף שבו אנחנו לא לומדים מה ריבונו של עולם מבקש מאיתנו בדור שלנו את היעדים המיוחדים שלנו, חבל על הזמן. אנחנו חייבים לפתוח את המסע בהגדרת יעדים משותפת כל סניף, כל מחוז. לאן אנחנו הולכים על מה אנחנו מסתערים. האידיאל שהתנועה חותרת אליו הוא רחב מאוד. הוא מטפל בכל עניני עם ישראל במדינתו בדור של גאולה מתוך מבט של אמונה. בסניפים- כל סניף וסניף חייב, אם הוא רוצה הוא להיות זה שידליק את האש, ללמוד לדון, לברר מה החלק שלו כסניף באידיאל הזה, מה הוא מבין שחסר, איפה הוא רואה שצריך להוסיף אור.

.

לסיכום:
על הכתפיים שלכן הכל.
הנשמה של החבר’ה מבקשת להיות משמעותית.
החופש זה הזמן לעשות דברים מתוך הנשמה.
כדי להלהיט את הנשמה צריך למקד מה ד’ רוצה שנתן לאומה היום, מתוך הקשבה לעצמנו ולתורה.
זה הזמן שלכן. שלנו.

.

—

.

סיון התש”ע, בין “בהעלותך” ו”שלח לך”
למוד בצוותא
בנושא:”השמר לך ושמור נפשך מאד” (דברים ד’,ט’)
הרב אלישע וישליצקי

קול התור נשמע בארצנו. הניצנים נראו… הגיע זמן הגאולה, והוא באמת- “החופש הגדול”. גדול, על שום מה?
על שום אורכו- הרי חפץ אני ביתר אריכות של החופש. או אולי על שום אפשרויותיו- הרי הן אינן בלתי מוגבלות.
אז למה “גדול”?
השורות הבאות נכתבות מתוך ניסיון ללמוד בצוותא על שאלת היחס בין החופש לגדלותו. ולכל בעלות ובעלי התפקידים בתנועה ובעם יש מה לברר בשאלה זאת. אבל אני, חניך פשוט, אין לי תפקיד, אז מה לי ולבירור הנוקב שלפנינו?
אין מה להתחמק. הצווי הנ”ל בכותרת, הינו חלק מפסוק שנכלל כרקע למעמד הר סיני.
ושם נראה כי הזיכרון הוא חלק מהבריאות, והשכחה- נזק לנפש.
“רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך…
יום אשר עמדת לפני ה’ אלוקיך בחורב…” (דברים ד’, ט’-י’)
ובמה אבחן עצמי אם זכרתי או שכחתי את המעמד?
הנה בלכתי ברחוב, שמתי לב בעת הליכה למחוז חפצי ונתקלתי בבור ברשות הרבים פתוח ללא כיסוי.
אם לא אעצור, אתקן ואכסה- נחשב אני בעיני הרמב”ם, שוכח את מעמד הר סיני בגלל הפסוק הנ”ל.
” אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהייתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים. או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל [ג] מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים” רמב”ם, הלכות שמירת הנפש, י”א, ד’)

.

כי כנראה שמירת הנפש אינה רק במישורים רוחניים נעלים, או רק במישורי המוסר והמידות, אלא אף בשמירה הפשוטה על עצם קיומם של החיים הטבעיים. וזוהי התשתית לכל הקומות הצומחות ממנה.
רואים אפוא את הקשר החי בין מעמד הר סיני לבין זרימתם החיים ושמירתם???
אדרבה, הורונו חז”ל:
“אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר, והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות” (פרקי אבות ו’,ב)

.

אז לכך צריך את… החופש הגדול.
כי זה הקטן, הקטנוני, העכשווי- הוא חופש שבו נטיות שטחיות של הנפש פורקות עול עצמי טהור של אותה אישיות. (מדרש ספרי האזינו “וישמן ישורון” ) ואם גדול הוא החופש, ערכי ומוסרי- או אז האחריות שהוא מטיל עלי זוהי חלק מגדלותו.
ואין הדבר תלוי אלא בי.
אם אכן אפתח את עצמיותי לתכניה של האחריות שהיא בעצם גילוי יותר פנימי של הנפש, אזי החופש עם גדלותו ייבחנו בשאלת הנתינה, ההתנדבות, הפעילות למען הזולת. (“כי ימוך אחיך..” ויקרא כ”ה, כ”ה)
שהרי את הטוב שיש בו, את הכישרונות והיכולת מקבל האדם מאת ה’ ככלי כדי לתת הלאה.
“גדול מה שעשתה רות עם בועז ממה שעשה בועז עם רות” (מדרש רבה רות ד’)
וזרימה חופשית כזאת בצינור הנפש היא הגודל, ובניגוד לכך אטימות ואנוכיות- הן הקוטן.
אז מי רוצה להישאר קטן בחופשיותו?
כשנפעל ונלמד יחד, עיירות טבעיות כשדרות ואופקים, קריית שמונה ורמלה, ועיירות פיתוח כרעננה, הרצליה ופתח תקווה עם ישובים מיש”ע וגוש קטיף- למחנות עבודה משותפים והדדיים, ונשלב באמת בירור פנימיות הנפש עם תכונות החופש האמיתי- נוכל לחוש בעצמנו עד כמה גם כשאין מסגרות ומערכות חיצוניות של חינוך, אנחנו כולנו מתבגרים בנפש, ויכולים לחנך את עצמנו לתרום ולתת תוך כדי נאמנות לעצמיותינו הטהורה, ולזהותנו הלאומית האמיתית.
לכן נקדים מידי בקר את “מודה על האמת”- זו שלמעלה מההשגות הפרטיות שלי- ונחברה ל “דובר אמת בלבבו”, זו אשר קשורה לייחודיות האישיות ונהיה באמת “עמך וצאן מרעיתך החפצים לעשות רצונך”- כלשון הניגון המתרחב במחוזותינו בחדשים האחרונים.(תנא דבי אליהו כ”א, עולת ראיה א’, ק”א-ק”ב)
הבה נסתער יחד על האתגר של גודל החופש בלי להיסחף אחרי כותרות חיצוניות של עולם מערבי ומזרחי נטולי נשמה, ונתחבר לזהותנו הפנימית- העברית, ומתוך הזדהות עם כלל ישראל לדורותיו, נקרא תגר על השעבודים לאומות העולם.
אדרבה, נהיה צמאים יותר ויותר לשחרור העליון עליו כתב מרן הראי”ה קוק:

.

“כנסת ישראל הולכת לקראת השחרור העליון שלה, לקראת השחרור הרוחני משעבוד מלכיות, לקראת שליליות כל השתעבדות הרוח מכל הדמיונות והסברות של אומות העולם, שהם כולם תוצאות העורון האנושי הרואה את העולם לפנים, של אי האפשרות להסתגל להבהירות העליונה של כבוד שמים, של שיגוב שם ה’ לבדו. ותנועת החופש המורגשת בכל השדרות, אפילו אצל קלי הקלים שבאומה, בפנימיותה יונקת היא את לשד חיותה מהצמאון של השחרור העליון, של עלמא דחירו, אשר הקול קול יעקב לא תהיה לו שום השפעה מידי עשו, וקול גלגל חמה לא יהיה בלתי נשמע מפני קול המונה של רומא, וממזרח שמש עד מבאו יהיה גדול שם ה’ ” (אורות ישראל ה’ ט”ז)

.

בברכת חברים לתורה ועבודה וגמילות חסדים
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו
עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה
בהצלחה במהפכת “אתה ואני נשנה את העולם”
שלום
אלישע וישליצקי

.

—

.

התנועה לקיצור החופש הגדול

(טל בשן, מעריב, טז’ אלול התשנ”ג)

הילד התחיל אתמול כיתה א’, הקטנה הלכה לגן, והתרגשנו, אין מה לדבר, בעיקר מן העובדה שהחופש הגדול נגמר. עכשיו, כששף אחד לא מכריח אותנו לראות את “אלאדין” בפעם השמינית, אפשר להביט אחורה בזעם ולהתחיל בהקמת תנועה חדשה, חשובה לא פחות מהתנועה לשינוי השלטון – “התנועה לקיצור החופש הגדול”.

בואו נודה בזה, חברים. כולנו הורים מסורים ורוצים בטובת ילדינו. כולנו לקחנו את הילדים ל”אומגות עם שרירים”, כולנו השקענו מאמצים וכסף ורצון טוב – אבל החופש הגדול פשוט ארוך מדי. לא רק לנו, גם לילדים.
ביולי הכל עוד זורם למישרין. הקייטנות בעיצומן, ההסעות פועלות כסדרן, המסגרת נשמרת. הבעיה מתחילה באוגוסט, אוגוסט המקולל. עדיין לא הצלחתי לקבל מאיש תשובה ברורה לשאלה למה לעזאזל, הקייטנות במדינה הזאת פועלות רק ביולי, מה יש? החום בוטל? ההורים הפסיקו לעבוד? הילדים למדו פתאום להעסיק את עצמם? באמריקה, אם תסלחו לי על ההשוואה הבנאלית, מפעילים שלושה מחזורי קייטנות. מה קורה כאן, אנשים לא רוצים לעשות כסף? (אגב, מי שממש רוצה לדפוק קופה, שיפעיל קייטנה מה-15 באוגוסט. מאילת יעלו אליו לרגל).
באוגוסט, אם כן, מנוצלים עד תום כל המשאבים. בני דודים (לנו אין), סבים וסבתות (כולל כאלה המאושפזים במצב גריאטרי מתקדם), חברים (שנמאסו כבר אחד על השני, עד להקיא), ומטפלות (שמעדיפות להתפטר בשלב זה, כמו שקרה אצלנו). וכמובן – אנחנו, להקת האמהות והאבות, דוהרים בדרכים אפופות אבק לטיולי חמורים בגליל וטרקטורונים במצפה רמון, לרכבות שדים בלונה פארק וקרקסים רוסיים במטולה.
כל אחד מלקק עכשיו את פצעיו, סוחב איתו את הטראומות שלו: בעלים מפוחדים שנאלצו לגלוש במגשלות מים בזווית של 90 מעלות, סבים יקרים שנאלצו לראות שלוש פעמים את “האחים מריו”, ביקור בפארק מוטורי בנחשונים שנראה כמו טיול למדבר סהרה, הופעה של “הופה היי” בספארי שנסתיימה כמעט בהתייבשות.
כמו במלחמה, כאן אין מנצחיים. ההורים סחוטים ודלפונים, הילדים לא מרוצים בסופו של דבר. מתברר שהגליל או יורודיסני, סופרלנד או קפריסין – הכל נראה להם כמו שידור אחד מבולבל של “כדור פורח – ערוץ הילדים”, ומבחינתם אין הרבה הבדל בין ישיבה בבית מול הטלוויזיה לבין טיול ג’יפים בנחל כזיב. להיפך, בבית אולי עדיף, כי יש במבה חופשי.
עדכנו, אם כן, משאל מייצג בחוגי הורות רחבים. השאלה הלכה בערך ככה: אם היו נותנים לך לשלם עוד שני אחוזים מס הכנסה תמורת קיצור החופש הגדול – היית מסכימה? אנשים מה זה נפלו על צווארנו בדמעות. למה רק שני אחוזים? הם שאלו. קחי שלושה, גם ככה אוגוסט עולה לנו הרבה יותר.