תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

שלב א’- בית המקדש נבנה מחר – באים?!

חלקו לחניכים ריבוע בריסטול שעל צד אחד רשום “כן” ועל הצד השני רשום “לא”. שאל אותם שאלות וכל חניך צריך להרים את צד הכרטיס לפי תשובתו:

1. מי חשב היום על קורבנות?
2. מי עלה לרגל בשבועות לירושלים?
3. מי סימן בגינתו את הפירות הראשונים שצמחו על העץ?
4. מי ראה פרה אדומה?
5. מי רוצה שיבנה בית המקדש מחר?

מן הסתם כמעט כולם ירימו את השלט “כן” לשאלה מס’ 5.

שאלו אותם: למה? מה חסר לך היום בחיי היום יום בלי בית המקדש? מה חסר לנו בלי בית המקדש?

שלב ב’- גלוי ונסתר

בקשו משלושה חניכים לצאת מהחדר. הכניסו את הראשון ותנו לו תמונה. בקשו ממנו שיתאר אותה לשבט. הכניסו את השני, הראו לו את התמונה והעלימו אותה. בקשו גם ממנו לתאר את התמונה בפני השבט. הכניסו את השלישי. אל תראו לו את התמונה, אלא רק ספרו לו עליה, ובקשו ממנו לתאר את מה ששמע. שאלו את החניכים כיצד הרגיש כל אחד.

לחניך הראשון לא הייתה בעיה להסביר, כי הרי ראה את התמונה. לשני, המשימה הייתה קשה – מצד אחד הוא יודע איך נראה הדבר האמיתי ומצד שני הדבר לא בידו, ולכן קשה לו לבצע את מה שבקשתם. החניך השלישי, שכלל לא ראה את התמונה, לא ידע כמה הוא מפספס בתיאור, ולכן לא חש בפער.

תוכלו להוסיף דוגמאות:

• מי שלא השתמש בטלפון- לא מבין את יעילותו.
• מי שלא טעם שוקולד – לא יודע כמה הוא טעים.
• מי שלא ראה את הים – אינו יודע כמה הוא גדול.
• ומי שלא ראה את ירושלים בבניינה- קשה לו לכאוב מספיק את חורבנה!

שלב ג’- שבר החורבן

 את השבר הגדול והחסר הנוראי בחורבן המקדש הרגישו אנשי אותו דור שזכו לראות את בית המקדש בבניינו, אך ראו גם את חורבנו. את הקושי בהסתגלות למצב החדש מתאר המדרש:

“שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושים בישראל, (שקיבלו על עצמם) לא לאכול בשר ולא לשתות יין.

נטפל להם ר’ יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?

אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.

אפשר בפירות.

פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים.

אפשר בפירות אחרים. . .

מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים, שתקו”.

(מסכת בבא בתרא ס, ב)   

ערכו דיון:

מדוע תחושה קשה זו של חורבן ושבר לא נותרה בעם עד היום? מדוע אנחנו לא מרגישים באותו החסר?

במזמור קל”ז בתהילים נאמר: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי”. הטילו על החניכים לבצע משימות שונות: לקשור שרוך נעל או לקפל עניבה ללא יד ימין, או לדבר כשהלשון דבוקה לחיך. כך מרגישים העוזבים את ירושלים לאחר חורבנה את חסרונה של ירושלים. זוהי ההרגשה הקשה שאנחנו איבדנו עם השנים.

שלב ד’- בית המקדש על מכונו

בשביל לכאוב על חורבן הבית ולרצות באמת גאולה שלמה- עלינו להבין מה המצב השלם של עם ישראל עם בניין בית המקדש, להבין מה אנו חסרים.

זמן רב עבר מאז חורבן המקדש וקשה לנו להבין ולדעת מה חסר לנו?

כדי להבין ולו במעט מה חסר לנו בחורבן המקדש, חלקו לכל קבוצת חניכים מקור המתאר את החיים בתקופת המקדש (בנספח)- כדאי להדביק כל מקור על חלק של פאזל. בקש מהם להציג תוכנית טלוויזיה עם דיווחים מבית המקדש: על כל זוג להציג לפני השבט, את המקור שבידו (במידה והפעולה נעשית ביום חול ניתן לבקש מכל זוג לכתוב כתבה לעיתון “ירושלים הבנויה” על הנעשה במקדש. את העיתון ניתן לתלות על הקיר או לשכפל על דפים לכל השבט)

ישנה אפשרות להרכיב פאזל מכל המקורות. בצידו השני של הפאזל תתגלה תמונה של בית המקדש בתפארתו (כדי להפוך את הפאזל – רצוי להרכיב אותו על שקית ניילון).

אנו מתפללים ומבקשים “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” – הכיצד?

נאמר על ירושלים: “ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו” – עיר שעושה את כל ישראל חברים

הסוד לבניית בית המקדש וירושלים הוא אחדות: כשכל אחד מישראל עושה ותורם (במקרה שלנו חתיכת פאזל)- ירושלים ובית המקדש יבנו במהרה בימינו.

ונוכל לחיות חיים שלמים, למשל-

חיים של אחדות: עליה לרגל – כל עם ישראל, קורבנות ציבור…

חיים שהשכינה שורה: אורים ותומים, סנהדרין, קודש הקודשים, לשון של זהורית מלבינה ביום הכיפורים…

חיים דתיים שלמים: קיום כל המצוות, מדינה שכל דרכיה על פי התורה, המשיח הוא המנהיג, אומות העולם רואות בעם ישראל כמנהיג רוחני לעולם כולו….

חגיגת חגים בשלמות: קרבן פסח, ביכורים, עבודת כהן גדול ביום הכיפורים…

סיכום:

בפעולה ראינו שכולנו בעצם רוצים שייבנה בית המקדש, אך לרוב- איננו מצטערים מספיק על חורבנו כיוון שלא ראינו אותו בתפארתו. כדי להצטער על דבר באמת- עלינו להכירו ולהבין את חשיבותו הייחודית. בפעולה ניסינו לפתוח פתח קטן לחוויה- כיצד היתה האווירה בעם ישראל בזמן בית המקדש. טעמנו טעימה קטנה מכך, ואנו מקווים שנמשיך ללמוד ולברר, ומתוך כך לרצות יותר את תקומתו של בית המקדש. בפעולה גם הבנו שבניינו של בית המקדש תלוי בחיבור בין כל עם ישראל- “כעיר שחוברה לה יחדיו”. לסיום נקרא את הקטע של יוסף ביגון על השאיפה לבניין ירושלים (בנספח).

נספחים

נספח מס’ 1-  אז מה חסר לנו?

עבודת הכהן הגדול ביום כיפור

 …בצאתו היה הכבוד כפליים, כי כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו ורובם באבוקות של שעווה לבנה דולקות וכולם לובשים בגדי לבן וכל החלונות מעוטרות ברקמה ומלאות נרות. וספרו לי הכהנים כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהיו כולם מתענים, לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול. וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה ומזמן לאוהביו וקרוביו ויום טוב היה עושה לפי שיצא בשלום מן המקדש.

אחר זה היה מצווה לצורף יעשה לוח מזהב ויפתח בה זה הלשון אני פלוני כהן גדול בן פלוני הכהן גדול שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם והיה זה שנת כך וכך ליצירה מי שזכני בעבודה זו הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה’.

(בן וירגא, שלמה. שבט יהודה. ווארשא: דפוס א’ גלינקא, תרס”ב)

לשכת הגזית – שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ודנה את הכהונה. שכל כוהן שנמצא בו פסול – לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו, ושלא נמצא בו פסול – לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים. ויום טוב היו עושין, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון, וכך היו אומרין: ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון.

(משנה, מסכת מידות פרק ד’, משנה ח’.)

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו… חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם  באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלווים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהילים, שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהן…

(משנה סוכה פרק ה)

כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: ‘קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלוקינו’, הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: ‘אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום’. החליל מכה לפניהם [והוא החליל אשר מצאנוהו כבר בספר ישעיהו], עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו המלך אגריפס נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלווים בשיר “ארוממך ה’ כי דלתני ולא שמחת אויבי לי“.

(משנה, ביכורים פרק ג)

“בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב ‘צדק ילין בה’ ופירש רש״י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את הבית המקדש שיכפר עלינו בכל יום”.

(ליקוטי מוהר”ן ב ז)

נספח מס’ 2

“יש אומרים של’שנה הבאה בירושלים הבנויה’ יש יותר עומק כשאתה בגולה. גם אני, בלילות הארוכים של בית הסוהר, בליל פסח שאלתי את עצמי: נו, וכשאגיע לירושלים, מה הלאה? איזה משמעות תהיה למילות ההגדה שם, בארץ ישראל? והנה אני בירושלים ועדיין אומר באותה כוונה שבלב ובאותה עוצמה של תקווה ותפילה: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. כי ירושלים הבנויה, בית המקדש, זה הסנהדרין, זה חיים יהודיים מלאים. דווקא כאן, מאז עליתי, אני רואה ומודע יותר לחסרונות ולעיכובים שבחיינו. דווקא כאן אני מבין יותר את התוכן הרוחני, לא הפיזי, לא הגיאוגרפי, של השאיפה לירושלים הבנויה ובליל הסדר אני מסוגל להגיד את המילים האלה מתוך תפילה עמוקה בלב, שגם אני אוכל לתרום את חלקי בבנייתה של ירושלים זו, שהלוואי ותיבנה במהרה”. (יוסף ביגון)