מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:       

לפני שמתחילים בפעולה-

לפני שהחניכים נכנסים, ניכנס לחדר בו אנו מעבירים את הפעולה, נהפוך את אחד הפחים, נשליך חתיכות לכלוך, נפיל כמה כיסאות וכו’. לא נעיר לחניכים שום דבר על כך, ונבחן את תגובותיהם לבלגאן: האם מישהו הרים את הפח או הלכלוכים, האם יש כאלה שראו אך לא נקפו אצבע, האם יש כאלה שהתלבטו ומדוע? לא נגיב על כך כלום, אלא נתייחס לכך בהמשך הפעולה.

שלב א’-

נחלק את החניכים לשתי קבוצות. נספר לחניכים את המקרה המצורף. על שתי הקבוצות למצוא כמה שיותר סיבות מדוע עליהם לא להתערב. ניתן לקבוצות 2-3 דקות לחשוב על כך, ולאחר מכן נערוך תחרות: כל פעם קבוצה אומרת בתורה סיבה אחת. הקבוצה הראשונה אומרת סיבה, לאחריה הקבוצה השניה אומרת עוד סיבה. לאחר מכן, התור חוזר לקבוצה הראשונה שצריכה להגיד סיבה שלישית, וכן הלאה… קבוצה שחזרה על סיבה שכבר נאמרה, או שנגמרו לה הסיבות לאי-התערבות – הקבוצה השניה ניצחה.

תיאור המקרה: הלכתם לחנות עמוסת קונים. לפתע ראיתם ילד מתפרע בחנות ואביו צועק עליו ונוזף בו ואף נותן לו סטירה מצלצלת.

שלב ב’-  

נספר לחניכים את המקרה הבא:

המקרה ארע בניו יורק ברובע קווינס – ובו נמנעו עדים מלדווח על מקרה הרצח שארע לקייט ז’נובז. קייט חזרה מעבודתה בבר מקומי ב-3:20 לפנות בוקר. היא החנתה את הפיאט האדומה שלה מול ביתה ופנתה לדירתה. לפתע הגיח איש ממחבוא והתנפל עליה. האיש ניסה גם לדקור אותה. קייט זעקה לעזרה, אור נדלק בכמה חלונות בדירות הפונות לרחוב. קייט נאבקה כדי להשתחרר מאחיזתו של התוקף והצליחה לברוח לפינת הרחוב שם ראוה ושמעוה שכנים נוספים. האיש לא הרפה ממנה, היא זעקה “אני מתה”, “אני מתה”, וכעבור שניות היתה קייט מוטלת מתה ברחוב. 38 שכנים צפו באירוע ושמעו את זעקותיה במשך מחצית השעה.

עיתונאים שראיינו את השכנים, שהיו עדי ראיה למקרה או עדי שמיעה, גילו כי אף אחד מהם לא חש לעזרתה של קייט ואפילו לא טרח להרים טלפון למשטרה או לשירותי ההצלה האחרים. שיחת טלפון אחת ויחידה היתה עשויה להציל את חייה של קייט.

(מתוך החוברת “לא לבדו”, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה)

נשאל את החניכים: מדוע לדעתכם 38 הצופים נמנעו מלהגיש עזרה ולו פשוטה למקרה?

נציע לחניכים 4 תשובות. נרשום כל אחת על בריסטול ונניח ב-4 פינות החדר.

1. כי הם פחדו להסתבך עם התוקף.
2. כי הם לא שמעו טוב או לא ראו טוב.
3. לא היה אכפת להם כי זה לא קרה להם.
4. הם חשבו שזה משהו אחר או שהם פשוט מדמיינים או חולמים שזה קורה.

ניתן לחניכים להתחלק לפי דעותיהם- לשבת ליד התשובה שנראית להם המשמעותית ביותר. נבקש מהחניכים לשכנע את האחרים בצדקת תשובתם. לארבעת הקבוצות שנוצרו נחלק את תוצאות המחקר:

לקבוצה 1 – תשובה זו נבדקה, אך התברר שבין 38 האנשים היו 3 שוטרים ועוד 4 אנשי ביטחון בדרגות גבוהות. אנשים שעושים עבודות של עצירת חשודים ותוקפים מדי יום. גם הם לא חשו לעזרת קייט.

לקבוצה 2 – תשובה זו נבדקה, אך התברר כי בשחזור האירוע נערכו לאנשים אלו בדיקת עיניים ושמיעה. כמו כן, בעת שחזור האירוע ע”י המשטרה בדקו את זוויות ההסתכלות דרך החלונות ואת יכולת שמיעת הקול מהבתים הסמוכים והתברר שהדבר אפשרי. יתרה מזאת, היו כאלה שראו ושמעו את קייט בטווח של מטרים ספורים. אף הם לא דווחו על האירוע או ניגשו לעזרתה.

לקבוצה 3 – תשובה זו נבדקה, אך בראיון לאחר האירוע התברר כי האנשים היו מזועזעים ממקרה הרצח וכי כמה מהם אף לקו בתופעות של רעידה והלם לאחר ששמעו על תוצאות האירוע מפי החוקרים. בשאלון שהועבר בין הצופים התברר שהם אכפתיים מאוד כלפי התופעה של רצח ברחוב שסמוך לביתם.

לקבוצה 4 – תשובה זו נבדקה, אך לשאלת החוקרים בשאלון שהועבר לעדי הראיה לאחר המעשה, הסתבר כי כל מי שראה או שמע הבין שמדובר במציאות ולא בחלום, וכמו כן הניח שמדובר באירוע קשה ואלים במיוחד. רק 3 אנשים טענו שהם אכן חשבו שהם מדמיינים.

נשאל את החניכים:

• מדוע, אם כן, לדעתם בכל זאת לא חשו האנשים לעזרת קייט?

החוקרים הגיעו למסקנה לאחר חקירה מעמיקה של העדים, על פי תגובתם למעשה ולכך שלא דווחו, שכל אחד היה משוכנע שמישהו אחר כבר דווח למשטרה, או שמישהו אחר יבוא לעזרת קייט. הלא לא יתכן שלא יהיה אחד כזה מתוך כל כך הרבה בתים שבהם נדלק האור. התוצאה היתה – שלא היה אפילו אחד כזה, כי כל אחד סמך על שכנו, שסמך אף הוא על שכן אחר…

נשאל:

• מה דעתכם על המסקנה של המחקר?
• האם אתם מכירים תופעה שכזו בחברה שלנו?

שלב ג’-

נקרא לחניכים את הניסוי הבא – שמאשר את המסקנות הקודמות.

בעקבות האירוע, ביימו שני חוקרים (לטנה ודרלי) מצב חירום במעבדה. החוקרים הושיבו מספר נבדקים בחדרים ובקשו מהם למלא שאלונים ואח”כ החדירו עשן לחדרים בהם ישבו האנשים. חלק מהנבדקים ישבו לבדם. אחרים ישבו בחדרים בקבוצה של שלושה. כמו כן היתה גם קבוצה שלישית של נבדקים שאף הם ישבו בחדרים בקבוצות של שלוש, אלא ששנים מכל שלושה היו משתפי פעולה שקיבלו הוראה להתעלם ממצב החירום שנוצר.

התוצאות (אתה יכול לבקש מהחניכים לנחש אותן לפי מה שדווח קודם):

75% מהנבדקים שישבו לבדם יצאו לדווח על המצב תוך 6 דקות לכל היותר. נבדקים שישבו בשלישיות התנהגו בצורה אחרת לגמרי – רק 15% מהנבדקים שישבו בחברת נבדקים אחרים – דווחו. ורק 10% מהנבדקים שישבו בחברת משתפי פעולה טרחו לדווח על המצב.

לאחר 6 דקות היו החדרים אפופים בעשן הנבדקים שפשפו עיניהם מהפיח אך נשארו יושבים כדי להשלים שאלונים תוך סילוק פתיתי הפיח מפניהם…

תוצאות המחקר מוכיחות כי כאשר הנבדקים הרגישו שהם לא היחידים שעדים לעשן, הם לא דווחו על התקלה מתוך הנחה שאם אכן משהו לא בסדר, מישהו אחר כבר ידווח על כך מבין כל הנוכחים! וזאת למרות שהעשן כבר הגיע לרמה שהוא מפריע בעבודתם!

שוב בולטת תופעת הטלת האחריות על האחרים. העובדה שאנחנו מאמינים שמישהו כבר ישים לב שמישהו כבר יעשה מה שצריך ומתבקש, ובינתיים דברים חשובים ועקרוניים לא נעשים ע”י אף אחד!

פה ניתן להעיר את תשומת לב החניכים לעובדה שבחדר ישנו פח הפוך וכסא הפוך המפריעים אך איש לא הזיז אותם. לא יתכן שהדבר הזה לא הפריע בהתחלה למספר מסוים לפחות של חניכים, אך מן הסתם כל אחד סמך שמישהו אחר יעשה את מה שצריך …

שלב ד’-

נספר לחניכים –

בישראל ארע לפני כמה שנים אירוע קשה ובו הילדה מורן דנמיאס בת השלוש מתה בעקבות התעללות ע”י דודה לעיניי הוריה. בחקירת המשטרה התברר שאנשים רבים היו עדים או ידעו על פרשת ההתעללות – הגננת, ההורים, השכנים וכו’, אך הם לא עשו דבר להפסקת הענין ולא טרחו להודיע למשטרה. כיוון שלא עברו כל עברה לא ניתן היה להפלילם!

עתה נשאל את החניכים:

• האם לדעתכם יש לקבוע חוק שיגדיר את התופעה של אי דיווח כעברה פלילית ויעניש את מי שחשד ולא דיווח?

לאחר הדיון, נספר להם שאכן חוק כזה נחקק ב-1989 בעקבות המקרה של מורן ז”ל והוא נקרא החוק לפגיעה בקטינים ובחסרי ישע. החוק קובע מאסר של שלושה חודשים לאדם שידע כי נעברה בילד עברה בידי האחראי עליו – כלומר הוריו של הילד או מי שמגדל אותו, ולא דווח למשטרה.

חובת הדיווח למשטרה או לגורמים מטפלים מוטלת על כל אדם בין אם הוא גילה זאת במסגרת תפקידו המקצועי – עובד סוציאלי, רופא, מורה וכו’ ובין אם הוא שכן או חבר שחשד!

אפשר לצלם לחניכים את פירוט החוק הנקרא: “לא תעמוד על דם רעך”, ודברי הסבר של ח”כ לשעבר הרב חנן פורת זצ”ל בהסברו את חשיבות החוק (נספח).

סיכום-

לכל אחד מאתנו יש אחריות על תגובותיו ביחס למתחולל במציאות. זה יכול להיות כלפי אדם לידינו שנתקל בצרה, או כל עוולה אחרת. התורה גם מצווה אותנו לא להבליג, “לא תעמוד על דם רעך”! האם היינו רוצים להיות העומדים מהצד, או אלה שלוקחים אחריות על סביבתם, ומסייעים בפועל לאלה שסביבם ומתקנים את המציאות???

נספחים

נספח:

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ח _ 1998*

1. 1.    (א)חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע  פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

       (ב)      המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה: בסעיף זה, “רשויות” – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

2. 2.     (א)       הוראות סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט1979-[1], יחולו גם כאשר המזכה פעל מכוח חובתו על פי הוראות סעיף 1.

       (ב)        בית המשפט רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לשפות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו לפי הוראות סעיף 1 על ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא.

3. 3.     בכפוף להוראות סעיף 2(א), אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין.
4. העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו –קנס.
5. שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה.
6. תחילתו של חוק זה בתום 90 ימים מפרסומו.

                בנימין נתניהו                                    צחי הנגבי

                     ראש הממשלה                                שר המשפטים

                     עזר ויצמן                                         דן תיכון

                  נשיא המדינה                                 יושב ראש הכנסת

הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ג – 1992*

הצעת חוק זה מקורה בצו התורה הקובע הלכה מוסרית גדולה “לא תעמוד על דם רעך אני ה'” (ויקרא י”ט ט”ז).

ובגמרא במסכת סנהדרין פורשה הלכה זו בצורה מוחשית:

“מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: “לא תעמוד על דם רעך”.

יתר על כן: בתלמוד שם למדים מפסוק זה שעל האדם להציל את חברו גם אם הדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות כספיות מצידו, וכך נפסק להלכה ברמב”ם “ביד החזקה” בהלכות רוצח ושמירת נפש (פרק א’ הלכה י”ד).

ובטור חושן משפט (סימן תכ”ו סעיף א’) הוסיף כי במקרה שיש לניצול ממון הוא חייב לשלם למציל (הלכות אלה פורטו בדרך שיטתית בספרו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פרופ’ נחום רקובר, “עושר ולא במשפט”, עמ’ 175-194).

הצעת חוק זה באה, איפוא, לעגן הלכה יהודית זו בחוק המדינה ואף לשתף את המדינה באחריות-על ויישום של עקרונות מוסריים אלה, הן בתחום הממוני – בקביעה כי אם אין לניצול אפשרות לשלם למציל תשא המדינה בהוצאות ההצלה, והן בתחום הענישה – בקביעה כי מי שיימנע ביודעין מלהגיש עזרה לנפגע הנמצא בסמוך לו צפוי לעונש של עד שנת מאסר.

אמנם אין מקובל בדרך כלל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי ב”שב ואל תעשה”. אך דומה כי “עמידה על הדם” באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית אלא יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך.