מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

להיות שייך למשהו גדול

להיות שייך למשהו גדול

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
הרא"ה | מעפילים
משך הפעולה
עד שעה
נושא
נושא שנתי | חודש ארגון | תשעים שנה של משפחה | ערכים | זהות | כלל ופרט | משפחה
  • מתאים ליום חול
  • פעולה ממערך
4 מדריכים אהבו את הפעולה

תקציר הפעולה

 לאחר שהחניכים הבינו כי עברם משפיע עליהם, כל חניך וחניכה יבינו שהם שייכים למשהו גדול מהם: הם חלק מפאזל, ובלעדיהם התמונה אינה שלמה. החניכים יוכלו להרחיב את המבט ולראות עד כמה הקשר שלהם למשפחתם מעצים ומחזק.

מטרות הפעולה

  1. החניכים ילמדו על מושג השייכות
  2. החניך ירגיש שהשתייכותו למשהו גדול ממנו מעצימה אותו כפרט
  3. החניכים ישתפו באיזה אופן משפחתם ועברם מחזקים אותם ומשפיעים עליהם בחייהם

 

ציוד נדרש:

נספחים, דפים וכלי כתיבה, מקרן, מחשב ורמקולים.

מהלך פעולה

פתיחה:

פתחו במשחק: בחרו שני זוגות חניכים. בתחילת המשימה יקבל כל זוג חניכים מילה או צירוף (למשל: מסורת, משפחה, בית, שמחה, שרשרת הדורות, שליחות, מסע). מטרתם היא לאיית את המילה בעזרת גופם בלבד ולגרום לקבוצה להבין את המילה. הזוג שימלא את המשימה בזמן הקצר יותר – ינצח.

 

שלב א

בפעולה זו נבקש לעבור עם החניכים תהליך דרך נאומה של מרים פרץ במעמד קבלת פרס ישראל. בנאומה חשפה מרים פרץ את תמצית מהותה ואישיותה וביקשה לעורר את העם להבין את תפקידו ואת האחריות שעליו לקבל לעתידו.
נתחיל מהיסוד, מההיסטוריה, מהשורשים שלנו.

הערה למדריכים: אם אפשר, צפו בנאום ואל תקראו אותו, ועצרו במקומות הנדרשים. אפשרות אחרת: לאחר כל קריאת כל שלושת הקטעים בחרו קטע שתרצו גם להקרין.

  • חלקו את הקטע הראשון של מרים פרץ (נספח 1) וקראו אותו בקול.

ערכו סבב בין החניכים ובו כל חניך וחניכה יתבקשו לשתף נקודה מעניינת בהיסטוריה של משפחתם (בשבטים גדולים די לשתף במוצא ולהדגיש את קיבוץ הגלויות ואת הניסים. בשבטים קטנים אפשר לשתף בסיפור עלייה, הקמת יישוב, מלחמות).

סכמו את דבריה של מרים אגב התייחסות לדברים שהעלו החניכים.
בקטע זה קראנו על הוריה של מרים ועל זיכרונותיה הראשונים, אשר השפיעו רבות עליה ועל דמותה המיוחדת. מרים מספרת על הקונפליקט שחשה כי הוריה עשו רבות ואילו היא חשה כי לא תרמה כלום למדינה (ואחר כך, כידוע, איבדה שניים מבניה, שנפלו בקרב). גם אנחנו היום חשים כי משפחתנו ומי שהיו חלק מעברנו היו בעלי השפעה רבה על נוף מולדתנו ועל חיינו היום.

ענו על השאלה: מה מעוררת בכם הידיעה שאתם שייכים למשפחה כזו או אחרת, על הסיפור המסוים שלה ועל הדמויות המיוחדות שבה?

  • חלקו את השבט לזוגות. כל זוג יקרא את הקטע השני מהנאום (נספח 2) וישאל את עצמו את השאלות שלהלן.

בחלק זה החניכים נחשפים לאמירה מהותית אשר תביא בהמשך לקריאה לפעול מתוך השראה. בחלק זה מציינת מרים כי גם היא, כמו בני משפחתה בעבר, בדרכה שלה ובחייה המשיכה ותרמה לשרשרת הדורות, לבניין הארץ והעם.

שאלו את החניכים:

  • כיצד המשפחה של מרים השפיעה עליה לאורך חייה?
  • האם אתם מרגישים מושפעים מבחינה ערכית משייכותכם למשפחה? האם אתם שמחים בזה?
  • אילו ערכים אתם מרגישים שמלווים אתכם מבית? אם היה ערך אחד של משפחתכם שהייתם צריכים להפיץ הלאה, במה הייתם בוחרים?

הערה למדריכים: החלוקה לזוגות מאפשרת שיתוף אחר, פנימי יותר. השרו אווירה שמאפשרת לזה לקרות. אפשר לשתף אחר כך שיתוף קצר במליאה.

 

שלב ב

  • קראו את קטע הנאום האחרון (נספח 3).
    בקטע זה מרים קוראת לכולם לפעול, לקחת פיקוד ויוזמה על העתיד, על ארצנו ועל עמנו, על החברה כולה. מרים מצהירה מהי משימת חייה ומבקשת להעביר אותה הלאה, לבאים. מבין השורות אפשר להרגיש בבירור את קריאתה: גם אנחנו יכולים!

שאלו את החניכים:

  • על פי דבריה של מרים, כיצד תפיסת האחווה מחזקת את החברה שלנו?
  • מה זה בעצם להיות אחים, להשתייך לאותו מעגל? ולמי ולמה זה תורם?

 

שלב ג

מתוך דבריה של מרים פרץ אפשר לראות שהיא מחשיבה עצמה חוליה בשרשרת דורות. היא מביעה זאת דרך שייכותה להוריה, דרך קבלת האחריות והרצון לתרום כמותם ודרך קריאתה לדור ההמשך להמשיך ולטפח את עתידנו.
לכל חניך וחניכה יש עבר משפחתי אשר לא תמיד ברור ומוכר להם. סיפורים של סבא, של סבתא רבתא, סיפורים על מעשי גבורה, אמונה ואומץ או על מעשים הנראים פשוטים אך יש בהם גבורה יום-יומית. המשותף לכל החניכים הוא שלכולם יש עבר אשר בזכותו הם חיים היום, בית שממנו באו, ערכים ומורשת.
בשלב זה כל חניך וחניכה יתכנסו מעט פנימה, יחשבו על משפחתם ועל ייחודיותה (אפשר להשמיע ברקע את השיר ‘ניגונים’ כדי להוסיף לאווירה).

  • חלקו לחניכים פתקים ובקשו מהם לכתוב בהם כמה שיותר ערכים, מסורות, כלים ותובנות שקיבלו מהבית.
  • אספו את כל הפתקים ופזרו אותם במרכז המעגל.
  • שאלו את החניכים:
  • האם אי פעם עצרתם לחשוב כמה השפעה יש למשפחה שלנו עלינו?
  • האם יש כאן פתקים שהייתם מוותרים עליהם?

 

סיכום

הקציבו שתי דקות נוספות לכל אחד לחשוב עם עצמו, ואם מתאים ערכו סבב שיתוף עם המעוניינים: על מה אני אסיר/ת תודה למשפחתי? כיצד חיי נראים טוב יותר בזכותה? מה אני מקבל/ת ולומד/ת ממנה?
ראינו בדבריה של מרים פרץ כי לבית ולשורשים השפעה חזקה מאוד על חיינו. זיכרונותינו והסיפורים שגדלנו עליהם משפיעים עלינו ומעצבים את אישיותנו.
הדורות הקודמים שלנו פעלו רבות למען החיים שלנו היום, השקיעו והתאמצו, מסרו את נפשם ואת כוחם למען קידוש ה’ ויישוב הארץ. אנו שואבים מהם השראה וכוח להבין כי אנו דור ההמשך שלהם, ומסוגלים וחייבים להמשיך את דרכם.
הדרך היחידה שנוכל להגיע בה לכך היא לחזק את תחושת השייכות וההבנה שהמשפחה היא המקום בעל ההשפעה הגדולה ביותר על אישיותנו ועל תפיסת חיינו.
בזכות הערכים, המסורת, ההרגלים והסיפורים שאנו נחשפים אליהם אנו מי שאנחנו היום.

 

נספחים

 

נספח 1 – מרים פרץ בנאום פרס ישראל, נושאת דברים בשם כלות הפרס והחתנים
“אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו”ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבלי פּרס ישראל, קהל נכבד. אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפּחוֹתינו וְלַחברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.
בַּקהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב ואיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מְבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה. בְּכל לילה סיפר לי אבי על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתיאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מאותיותיה. וּבְאַחד הלילות של קיץ 1963 הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אזהֶה אותו ענה: “הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים”. פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969. חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה, אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל. למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים. בכל יום רביעי חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך הכרתי את החרמון דרך “מַלכוּת החרמון”, את בית לחם דרך “ראי רחל ראי” ואת עמק יזְרְעאל דרך “שיר העמק”. אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – “שיר בוקר” – הפותח במילים “בֶּהָרים כבר השמש מלהטת…”. שורה אחת מפזמון השיר הִדהֲדַה בראשי ולא הרפתה ממני “מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן…”. כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּול עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.
 

נספח 2 – המשך

אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה שֶבַּחֲרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעַרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז”ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליסף וּבת אל. מכובדיי, עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי – אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה. קטונתי, אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי. יש לי לב אֶחד שנשבּר שלוש פְּעמים בהודעות שבר נוראיות: נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור, דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות וּמְעורבות חברתית מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה. מתוך תהומות הכאב נבעו מעיָינות של אהבה, וּכְשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זוֹ יצירתי, היא נטועה בַּלבבות. הפכתי את יגוני לְניגון חדש.

 

נספח 3 – סיום

כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו.
בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.
 זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי מחשבות והבנות חדשות. הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את “האחרים”, נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים, וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים. אם רק נכיר בְּכך שרַב המשותף בינינו על המפריד, כולנו חפֵצי חיים, כולנו חפֵצי שלום, זה הבית של כולנו, ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנהנים מנופיה. כולנו מייחלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל, וּמִכּוח זה כולנו נושאים בְּאחריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה. לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד. בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפאזל, התמונה לא תהיה שלמה.

על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶארך – אינני מתייאשת. וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמחזק את המחויבות שלנו לְאהבת האדם, “כי בצלם אלוקים ברא את האדם”, שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך. כדברי נעים זמירות ישראל, “מי האיש הֶחפץ חיים נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה סור מֵרע וַעַשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו”, זוהי תורת החיים! בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי, וּקריאתם “אחי” לכל אחד מחבריהם היא קריאתי. אחים אנחנו. לְטוב וּלְרע. וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל. מכובדיי, זכינו לראות את תקומת המדינה ושגשוגה. עתה, בשנת ה-70, משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב”יחד” הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל, כְּדברי ביאליק בשירו “למתנדבים בעם”: חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר! אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ – לא דָעֲכוּ כָל הַנִּיצוֹצוֹת, לא תָמּוּ; מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה, נַחַשְׂפָה נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים! הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! הַעֲמִידוּ אֶת עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!

דעתך חשובה לנו