איתור סניפים וכפרי בוגרים
פתיחה –
מקרינים תמונות של כל מיני “אושפיזין” שנכנסים אליכם לסוכה בבית, והצוות צריך להגיב באימוג’י.
(נספח 1)
נציג תחילה תמונות של אנשים שהיינו שמחים לארח אצלנו, ולאט לאט זה הופך לאנשים שלא היינו כ”כ שמחים לראות אצלנו בסוכה…
דיון –
את מי היה לנו קל לארח והיינו שמחים בכך?
מול מי היה לכם יותר קשה? למה? מה מפריע לנו בלארח אותם?
שלב שני-
וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב “ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר” וגו’.
(שבת קכז.).
שלב שלישי- ההתמודדות
כעת, אחרי שהבנו עד כמה חשובה הכנסת אורחים, הגיע הזמן לפוצץ את הבועה, ולהבין שמדובר בדבר קשה מאוד לביצוע, ובכלל לא מובן מאליו. זאת נעשה באמצעות הסיפור על פלימו והשטן:
פְּלֵימוֹ הָיָה רָגִיל לוֹמַר בְּכָל יוֹם: “חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן” (לאות התגרות – אינני פוחד ממך).
פַּעַם אַחַת בָּא הַשָּׂטָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִדְמָה לוֹ כְּעָנִי, וְקָרָא עַל הַפֶּתַח (ביקש נדבה).
הוֹצִיאוּ לוֹ פַּת.
אָמַר לוֹ: “בְּיוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל מִבִּפְנִים וַאֲנִי מִבַּחוּץ?”
הִכְנִיסָהוּ וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת.
אָמַר: “יוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וַאֲנִי לְעַצְמִי?”
נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן.
הָיָה יוֹשֵׁב וּמַעֲלֶה עַל גּוּפוֹ שְׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת וְעוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאוּסִים.
אָמְרוּ לוֹ: שֵׁב יָפֶה.
אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי כּוֹס.
נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. נִתְחַמֵּם וְהִתְחִיל זוֹרֵק לְתוֹכוֹ כִּיחוֹ וְנִיעוֹ (רוק ונזלת).
גָּעֲרוּ בּוֹ.
נָפַל וָמֵת.
יָצָא קוֹל: “פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ”!
בָּרַח פְּלֵימוֹ חוּץ לָעִיר וְנִתְחַבֵּא.
הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו.
נָפַל לְפָנָיו.
כְּשֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁהוּא מִצְטַעֵר,
נִתְגַּלָּה לוֹ (גילה לו את זהותו) וְאָמַר: מִפְּנֵי מָה אַתָּה רָגִיל לוֹמַר כָּךְ (“חץ בעיני השטן”)?
– אֶלָּא הֵיאַךְ אֹמַר?
– אָמַר: יִגְעַר ה’ בְּךָ, הַשָּׂטָן!
(מתוך ספר האגדה, בעריכת ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי, מבוסס על תלמוד בבלי קידושין פא
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”. והם האושפיזין (האורחים) שמצווה להזמינם לסוכה.
מצוות הכנסת אורחים היא מצווה מיוחדת במינה. ברמה הפשוטה אנחנו צריכים להכניס הביתה אורחים כדי לדאוג לצרכים שלהם. אבל ברמה היותר עמוקה- לא רק האורח מקבל- אלא זה בשבילנו, בשביל שתהיה בנו קומה בנפש מוסרית, שנדע להקשיב לסביבה שלנו, לזהות איפה אני יכול לפעול, לגלות אכפתיות וחסד- כאשר המידות האלו טבועות בי, אני אדם אחר. שמחת החג היא אחרת ששותפים בה גם אורחים. שמחת החג שלמה שכל העם שותף לה.
מכל אורח אנחנו יכולים וצריכים ללמוד. האבות, דוד יוסף ואהרן לא באמת צריכים שנארח אותם.. אלא אלו הם אבות האומה, שהמידות האלו טבועות בהם, ומגלמים כל אחת יסוד אחר שאנו מבקשים לבנות בתוכנו.
כך גם כל אדם שאנחנו מכניסים הביתה – יותר ממה שאנחנו גומלים לו חסד, אנחנו מלמדים את עצמנו להיות אנשי חסד ולומדים ממנו. כך גם מבאר ה”שם משמואל” על המדרש בו פתחנו:
ביאור הדברים דהנה אברהם אבינו עליו השלום מעולם עוד לא זכה לגילוי שכינה באופן נעלה כמו אז…ומובן עד כמה היה גילוי שכינה זה חביב עליו, ולפי השערת אנוש לא נוכל לשער תענוגי עולם הבא יותר מזה. ומכל מקום, כדי לקיים מצות הכנסת אורחים לא השגיח אברהם אבינו עליו השלום על כל אלה, ומחל על תענוגו העצום. וזוהי תכלית מדת החסד, שלא יזכור את עצמיותו ואת צרכיו כלל, רק תכלית הכוונה תהיה הטבת זולתו, על כן זכה להמשיך מדת החסד בעולם עד התכלית.
(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, ליל א’).
נספח 1
דף נספחים:
לימוד צוות – אושפיזין – לא מה שחשבתם
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
(שבת קכז.).
פַּעַם אַחַת בָּא הַשָּׂטָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִדְמָה לוֹ כְּעָנִי, וְקָרָא עַל הַפֶּתַח (ביקש נדבה).
הוֹצִיאוּ לוֹ פַּת.
אָמַר לוֹ: “בְּיוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל מִבִּפְנִים וַאֲנִי מִבַּחוּץ?”
הִכְנִיסָהוּ וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת.
אָמַר: “יוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וַאֲנִי לְעַצְמִי?”
נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן.
הָיָה יוֹשֵׁב וּמַעֲלֶה עַל גּוּפוֹ שְׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת וְעוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאוּסִים.
אָמְרוּ לוֹ: שֵׁב יָפֶה.
אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי כּוֹס.
נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. נִתְחַמֵּם וְהִתְחִיל זוֹרֵק לְתוֹכוֹ כִּיחוֹ וְנִיעוֹ (רוק ונזלת).
גָּעֲרוּ בּוֹ.
נָפַל וָמֵת.
יָצָא קוֹל: “פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ”!
בָּרַח פְּלֵימוֹ חוּץ לָעִיר וְנִתְחַבֵּא.
הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו.
נָפַל לְפָנָיו.
כְּשֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁהוּא מִצְטַעֵר,
נִתְגַּלָּה לוֹ (גילה לו את זהותו) וְאָמַר: מִפְּנֵי מָה אַתָּה רָגִיל לוֹמַר כָּךְ?
– אֶלָּא הֵיאַךְ אֹמַר?
– אָמַר: יִגְעַר ה’ בְּךָ, הַשָּׂטָן!
(מתוך ספר האגדה, בעריכת ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי, מבוסס על תלמוד בבלי קידושין פא)
(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, ליל א’).