איתור סניפים וכפרי בוגרים
בפעולה זו נלמד מתוך מצוות השמיטה את החובה לשמוט את הרכוש ונבין מה זה אומר במציאות שלנו היום. ננסה להבין מה משמעות האדם כאשר הוא ללא רכושו וכיצד זה יכול להשליך על החיים שלנו ולהתוות דרך לתפיסת עולם בריאה ומשמעותית יותר.
שלב א
נתחיל את הפעולה במשחק של מכירה פומבית של אוכל. הביאו חטיפים למכירה או בקשו מכל חניך להביא דבר מאכל מסוים לפעולה. חלקו לחניכים טופי או כסף מנייר בכמות מוגדרת מראש והתחילו את המכירה בקביעת מחיר התחלתי לכל מכירה. הסבירו לחניכים שכדי לרכוש הם יכולים ללוות כסף או לעשות שיתופי פעולה. הסבירו לחניכים שהם יקבלו את האוכל רק בסוף המכירה והם אינם רשאים לאכול בזמן המכירה.
לאחר סיום המכירה הכריזו על שנת שמיטה, וכל האוכל יהפוך נחלת כל השבט. כולם יאכלו יחד.
לאחר סיום המשחק נתחו את החוויה: ‘רכשנו’ מכספנו, ובסוף כולם יכולים ליהנות מהאוכל אף שלא הם שילמו עליו. הקבילו את זה למצוות השמיטה, איך חקלאי שעבד את שדהו צריך לחלוק את הפירות שלו עם כל הציבור ללא תמורה או איך איש עסקים צריך למחול על חובותיו, ומה אנו מרגישים כשהרכוש שלנו נעשה של כולם.
שאלות לשיקוף:
לשבטים הצעירים –
לשבטים הבוגרים –
שלב ב
למדו עם החניכים קטע שכתב הרב אלחנן שרלו (נספח 1. אפשר לקצר בהתאם לגיל החניכים ולכושר ריכוזם).
שאלו:
שלב ג
סכמו: לאחר שהתנסינו בלאבד את הרכוש שלנו ולחלוק אותו עם כל השבט ונחשפנו לדרך שבה השמיטה מלמדת אותנו לשמוט את הרכוש ולטוב שיכול לצמוח מכך וגם לבעייתיות שיכולה לנבוע מחיים מלאים אך ורק ברדיפת רכוש, נרצה להתבונן איפה תיקון הבעלות, שמיטת הרכוש, יכול להשפיע עלינו ביום-יום ומה אנחנו יכולים לאמץ מהשמיטה לעצמנו כדי להשתפר ולהתקדם.
חשבו עם החניכים: מה אתם מרגישים שיכול לתרום לכם הניתוק מהרכוש? איך הייתם מתחברים לעצמכם ולחברה בלי הרכוש?
חשבו על פעולות שיעזרו להתייחס באופן בריא לרכוש, כמו איסוף צעצועים ישנים מהבתים ותרומתם לנזקקים או קיום יריד קח ותן.
שלב ד (אופציונלי להרחבה)
אחרי שהבנו מה זה אומר להיות בלי רכוש ומה היתרונות שהשמיטה מלמדת אותנו בעזיבת הרכוש וחשבנו איך זה מתקשר לחיים שלנו ומה אנחנו מקבלים עלינו בהתאם לעיקרון של שמיטת קרקעות וכספים, אפשר לסכם את הפעולה באמצעות הקטע שכתבה עינט קרמר, שעניינו איך החיים שלנו יכולים להיראות אם נאמץ את העיקרון של מצוות השמיטה (נספח 2).
נספח 1 –
פני שביעית נקבלה (הרב אלחנן שרלו)
“…נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בפגמים שיוצרת חוויית הבעלות. לצד הביטחון הכלכלי והיציבות הנפשית שנותנת הבעלות, היא עלולה להצמיח בלב האדם עשבים שוטים: שליטת יתר, אכזריות, שכרון כוח, או פגם המצוי ברמה עדינה יותר של הקיום – זיהוי של מהות חיי עם רכושי והישגיי… לבעלות אם כן פנים קשות, לעיתים היא מבטאת ריחוק מאלוקים, זרות וחוסר קשר עם הזולת, אפילו אכזריות. אולי משום כך התנבא הושע על ביטול הבעלות:
‘וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי:
וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם’ (הושע ב, יח(.
הבעל הוא שם של עבודה זרה. מילה זו מבטאת יחס של זרות ללא חיבור אמיתי ואישי, קשר המבוסס על צורך וסיפוקו בלבד. יש כאן שייכות, אך אין כאן חיבור וקרבה אמיתית, לבבית. כך הסביר זאת רש”י על אתר:
‘אישי – לשון אישות וחיבת נעורים.
בעלי – לשון אדנות ומורא’.
וביתר ביאור המלבי”ם שם:
‘שם בעל מורה על הממשלה והקנין,
שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו,
ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות’
בבעלות יש פנים של ניכור, ממשלה וקנין של אדם על זולתו או על רכושו. האדם ‘מנצל’ את ממונו (או אפילו את אשתו) בלי שהוא רואה את פניו באמת, בלי חיבור אמיתי ונקי. שונה מכך היא ה’אישות’: גם בה יש קשר וחיבור, אך קשר זה אינו שולט ומנוכר כי אם מבוסס על קרבה ואהבה אישית. עיקרו של תהליך תיקון זה מופנה אל יחסי האיש והאישה, וביתר עומק על יחסי ישראל והקב”ה – אך בעומקו הוא מלמד על תיקון כולל של יחס האדם לממונו ולסביבתו. יחס ‘אישי’, מכבד ואוהב, ולא ‘בעלי’ ומנצל… בחיים שלנו, מיתוקה של הבעלות מאפשר גם לאדם עצמו לחוות מחדש את עצמו באופן נקי, כאישיות העומדת לעצמה ולא בזכות רכושה, הישגיה וכישלונותיה.
מעניין לראות ביטוי לרעיון זה בשיר חביב של הזמר קובי אוז, שעוסק בשנת השמיטה:
זלמן הסתובב בעולם מבולבל,
שאל את עצמו ‘מי אני ובכלל’?
אני חקלאי יש לי שטח גדול,
ואני מנהל את הכול
אני מגדל פירות וירקות,
ומקפיד לדשן, לעבד, להשקות
אני המושל על חלקת אדמה!
ואז יצתה בת קול ואמרה:
זלמן, זה לא אתה!
הנה תראה, שנת שמיטה
השדה מלבלב בלי עזרתך,
אתה לא אדמתך,
אתה פשוט,
זלמן…
(מכאן חלקו את הקטע לחניכים הצעירים, הבוגרים יכולים ללמוד או לקרוא את כולו)
על מה אני מוותר בשביעית הקרובה?
השליטה שלי בחיי מכוונת אותי יום-יום. הרצון להתקדם, להצליח, לרכוש, לראות את עצמי בראי הקריירה שלי והישגיי – הופכים לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מחיי. לפעמים אני עלול לשכוח למה בכלל יצאתי למסע, מה היה חשוב לי בתחילת הדרך הארוכה. אני עלול גם לשכוח את ערכיי ובמקום לפעול לאורם, לבחור בדרך כוחנית של רמיסה ושקרים.
הרצון החופשי הופך לשעבוד, השליטה וההצלחה החיצונית לעבדות פנימית.
השביעית מזמינה אותי לשמוט, לפתוח את היד הקפוצה, ולהביט במבט חדש בסובבים אותי. מבט חדש בארץ – אותה ארץ המשמשת אותי בכל שנה לזריעה, קצירה והתקדמות – הנותן לי לראות אותה כמות שהיא. מבט חדש באביון ובחיה, השותפים עמי בעולם, גם אם לא במאמציי לצבירת רכוש ובהישגיי. ובעיקר – התבוננות מחודשת בעצמי. קבלה של עצמי לא דרך ההישגים והרכוש, אלא פשוט כמי שקיים בעולם, שמתהלך בו בזכות עצם היותי אני. היזכרות שעם כל השקעתי במפעלי חיי – איני השליט היחיד על סביבת העבודה שלי. שותפיי, מעסיקיי והכפופים לי הם בני אדם, ולחמי תלוי בבורא עולם, הנותן חיים לכל חי.
מחקרים שנעשו על הדיכאון בחברה המודרנית, מנו בין הסיבות לדיכאון את מדידתו של האדם על פי הישגיו ורכושו(M. Seligman, Authentic Happiness, Nicholas Brealey, 2003). בניגוד לעבר, בו הישגים אלו היו נראים לעין בדמות תבואה רבה ואוכל טוב לשנה הקרובה, בימינו קשה ‘ליהנות מן הפירות’ ולחוש סיפוק. האדם בוחן את עצמו אם כן לאור הישגיו, והישגים אלו אינם תמיד ניכרים לעין. השמיטה והנטישה מכוונות אותי להתבונן פנימה, להאמין בערך שיש לי, אשר אינו מותנה בהתקדמות ובצבירת רכוש. להשתחרר מהעבדות, ופשוט לנוח: ושבתה הארץ שבת לה’…
פתח ר’ אלעזר ‘כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד’ וגו’ (שמות כא, ב) בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה… ודאי חירו אית בה, נייחא בה, כמה דשבת נייחא הוא דכלא, ה”נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא (זוהר ויקרא, פרשת בהר, דף קח ע”א).
תרגום: פתח ר’ אלעזר ‘כי תקנה עבד עברי שש שנים עבוד’ (שמות כא, ב) וגו’, כיון שכל בן ישראל שנכנס בברית יש לו נחת בשמיטה… ודאי חירות יש בה, מנוחה בה, כמו ששבת מנוחה היא של הכל כך השמיטה מנוחה של הכל מנחות הרוח והגוף”.
נספח 2 –
שמיטה ישראלית – איך אתם מתכוננים לשנת השמיטה הקרובה? (עינט קרמר)
דמו בנפשכם כי במדינת ישראל מוכרזת שנה שלמה כשנת שבתון חלקית המוקדשת לחיזוק המשפחתיות, חיי התרבות והקהילה. מה הייתם יכולים לעשות בשנה שכזו?
שערו נא בנפשכם כי בשנה ידועה מראש המוזיאונים, שמורות הטבע, הספריות ושאר הנכסים השייכים לכלל הציבור פתוחים ללא תשלום – כיצד הייתם מנצלים ‘הטבה’ זו?
השמיטה – רעיון רדיקלי מכונן
מצוות השמיטה העתיקה חייבה כל חקלאי בארץ-ישראל לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פירותיו, לתת לאדמה מנוחה ולאפשר לכל אדם (ואף לבהמות) להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת האדמה. בשנה זו גם התבטלו החובות הכספיים, והאנשים קיבלו הזדמנות להתחלת מחזור חדש של שש שנות כלכלה חופשית. שנת השמיטה עצמה היותה פסק זמן קולקטיבי שאפשר התמקדות בקידום ערכי משפחה, קהילה ורוח.
בכך ביססה מצווה זו את ה’יחס היהודי’ לקניין ולזמן, כשהיא נוגעת במגוון רחב של תחומי החיים. הפסקת העבודה החקלאית לשנה בתקופה בה החקלאות הייתה העיסוק המרכזי, נגעה במקומות בנפש העוסקים בקניין ובביטחון כלכלי, עיגנה את ההבנה כי האדמה (ומשאבי הטבע) אינם שייכים לאדם באופן בלעדי וכפתה התנהלות שוויונית בין כל חלקי החברה ואף אל מול בעלי החיים. מבחינה רוחנית אפשרה שנה זו גם לאנשי העמל לעצור ולהקדיש זמן לחיי רוח, חינוך ומשפחה. מבחינה קהילתית אפשרה שנה זו התגייסות למען פרויקטים משותפים, שלא לדבר על חיזוק מתבקש ובלתי נמנע של הערבות ההדדית, בשנה בה כל כללי המשחק השתנו . מבחינה סביבתית האדמה קיבלה ‘זמן התאוששות’ מהעיבוד המאסיבי. ומה עוד היה שם? שמיטת כספים – אפשרות ‘להתחיל מחדש’ במישור הכלכלי, מעמד ‘הקהל’ – להיזכר ביחד בברית הייעוד המשותפת ועוד ועוד. מחזוריות שנת השמיטה – אחת לשבע שנים, אפשרה לתפיסות העומדות בבסיסה לחלחל אל חיי החברה גם בששת השנים הנותרות. בכך הפכה השמיטה לאחד הבסיסים עליהם נבנו חיי החברה והקהילה הישראליים.
קרדיט: shmita-il.co.il