תקציר הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א – נכין חבילה עוברת שבתוכה:

• כרטיסיות 1-4 (נספח 1)- מתארות סיטואציות מהיום יום בהן אנחנו מתמודדים עם הרצון לעשות טוב אך עם הקושי לעשות את זה.
• שיר של שולי רנד- “אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות” (נספח 2) – שאלו מה ניתן ללמוד על עצמינו מתוך השיר?
• סיפור- “ישבנו מסביב למדורה…” (נספח 3)

שלב ב – לפני שפותחים את העטיפה האחרונה שבתוכה הממתק נסכם:

כמו חבילה עוברת, בכל אחת ממנו יש נקודה של טוב, גם אם היא מצופה בדברים פחות טובים. הדרך להתמודד עם הדברים הפחות טובים היא להאמין שיש בנו טוב, שאנחנו מסוגלות להתגבר על היצר הרע/ לחזור בתשובה/ להשתנות/ להתמודד עם משהו לא ממש טוב שעשינו. אם לא נאמין בעצמנו שיש בנו טוב אז יהיה לנו קשה להאמין בעצמו שאנחנו יכולים לתקן, האמונה בטוב נותנת את הכוח להתגבר על היצר הרע. בנאדם שחושב שהוא גרוע כבר לא יהיה אכפת לו להמשיך לעשות רע.

שלב ג –

נעשה סבב שבו כל אחת חושבת על משהו טוב שבה ועל משהו שהיא צריכה להתקדם בו. ואיך נקודת הטוב הזו עוזרת לה לתקן את הפחות טוב.

נספחים

נספח 1- סיטואציות לחבילה עוברת:

1.     הפעם פשוט לא יכולתי להתאפק יותר. מאז שהושיבו אותנו יחד אני באמת משתדל להיות סובלני. כל שאלה שהוא שואל אותי באמצע השיעור אני עונה לו. אבל כמה אפשר? למה זאת אשמתי שהוא לא מבין כלום? אני לא מסוגל להתרכז בשיעור כשכל דקה בערך יש לו שאלה! אז היום, פשוט לא יכולתי לשלוט יותר בעצמי, ופשוט צעקתי עליו באמצע השיעור: ‘די כבר!’. הוא החוויר ושתק. אחרי השיעור אחד החבר’ה ניגש אלי ואמר שאני מוכרח להתנצל. אבל באמת זאת הפעם הראשונה ובאמת כבר לא יכולתי, חוץ מזה הוא בטח סולח” 
   מה עושים?2.       “כבר הייתי ממש בדלת, בדרך לסניף, ואז פתאום אמא ביקשה שאשטוף את הכלים. אמרתי לה שאני ממש ממהר, ולא רוצה לאחר לפעולה ולכן אשטוף אותם כשאחזור. אמא הסכימה, אבל ביקשה שלא אשכח. “אתה יודע כמה זה חשוב לי!” הפעולה נמשכה ונמשכה וחזרתי הביתה ממש מאוחר. אחרי שנכנסתי למיטה פתאום נזכרתי… הכלים… מה לעשות? ממש אין לי כוח… ונראה לי שאמא יכולה להבין אם אשטוף אותם בבוקר.” 
   מה עושים?

   3.      “סוף-סוף המורה החזירה לנו את המבחן .שבועיים למדתי אליו, אבל היה מבחן ממש קשה, אז לא ידעתי למה לצפות. האמת? הופתעתי לטובה מהציון! ישר אחרי שקיבלתי את המבחן עברתי עליו טוב, ופתאום גיליתי שהמורה נתנה לי שבע נקודות מיותרות”
   .מה עושים?

   4.      “אמרתי ליוני בתחילת השבוע שאף על פי ששנינו אחראים ביומיים הבאים על סידור הכיתה, אני אסדר ביום שני, וביום שלישי הוא יסדר, כי אני חייב לרוץ הביתה לאכול צהריים וישר אחר כך לחוג. אז כמו שסיכמנו, אני סידרתי אתמול, והיום בסוף השיעור האחרון כולם הלכו, ופתאום קלטתי שיוני לא הגיע, והיום יום שלישי.”

מה לעשות?

נספח 2:

בן מלך שעשוי מאבנים טובות/ שולי רנד

היה שווה הכל לראות את הפנים שלו 
מתעגלות בתדהמה, חלשה דעתו 
נחתתי עליו בלי רחמים 
כל כלב בא היום שלו הנה בא היום שלו 
ניחמתי את עצמי 
פה תהא קבורתו 
ככה זה כשנלחמים על החיים 
אני דיברתי הוא הקשיב 
יכולתי לשמוע את הראש שלו רעות חושב 
כל כך רציתי להכאיב 
שלחתי לו את השורה הזאת מכל הלב 

אמרתי לו 
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות 
אתה שומע 
מכף רגל ועד ראש מרגליות 
אתה שומע 

טוב, הייתי קצת תמים, 
קצת תמים לחשוב שבזה זה יגמר 
כמעט פרחה נשמתי עת חזר לו הצבע לפנים 
הזכיר לי מה שרק אני והוא יודעים עלי 
כמה אני חסר 
פה תהא קבורתי 
זה לא צחוק זאת מלחמה על החיים 
אני שתקתי הוא דיבר 
תמיד ידע אותי בכחש לערבב 
נזכרתי בעצת קדושים 
שלחתי לו את השורה הזאת מעומק לב 
אמרתי לו 
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות 
אתה שומע 
מכף רגל ועד ראש מרגליות 
אתה שומע 

היה ממש מפחיד לראות את הפנים שלו 
מתכרכמות במשטמה 
נטרפה דעתו 
השורה הזאת הילכה עליו אימים 
נשך בעט ירק שרט עשה 
כל מה שביכולתו 
זקן שכמותו 
כל כך עלוב בלי מסכה על הפנים 
אני שתקתי 
הוא הכאיב, או הו, איך הוא הכאיב 
על נשמתי הוא חג ליחידתי אורב 
בכוחותיי האחרונים 
שלחתי לו את השורה הזאת לתוך הלב 

אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות 
אתה שומע 
מכף רגל ועד ראש מרגליות 
אתה שומע 
מרגליות 
אתה שומע 
מרגליות

נספח 3- סיפור

אופי דפוק?!

ישבנו מול המדורה בדממה. הושטתי את ידי אל החושך שמסביב בניסיון למצוא שאריות מערמת העצים שעמדה שם לפני שעות אחדות. כלום. דב היה שקוע במחשבות. הוא בהה בלהבות, ופניו זהרו באור מרצד. פניו העדינות, נראו פתאום מבוגרות וקשוחות, ומעיניו החייכניות ניבטה עצבות גדולה. התלבטתי אם להתערב בהרהוריו. לפני שהגעתי להחלטה ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה- אך מפיו יצאה רק לחישה.

– “יש לי אופי דפוק”

– “מה?” הבטתי בדב בפליאה. אבל לפני שהספקתי לתהות אם שמעתי נכון הוא אמר זאת שוב, ועכשיו בקול

– “יש לי אופי דפוק”. ומילים שהיו כלואות אצלו בפנים החלו לזרום החוצה…

“אין לך מושג איזה דברים אני עושה. אילו מחשבות עוברות לי בראש. אם היית מכיר אותי באמת, לא היית רוצה להתקרב אלי. אני עובד עליכם. אני עובד גם על עצמי. כאילו אני בנאדם טוב, כאילו שאני יכול בכלל להיות בנאדם טוב…”.

-“דב!” קטעתי אותו באמצע ההשתפכות “אני מכיר אותך שנים. אתה חבר טוב שלי ואחלה בנאדם. אולי היו בינינו כמה ‘תאקלים’, ויכול להיות שאתה לא צדיק הדור, אבל תאמין לי שאתה בין האנשים שאני יותר מעריך…” אבל הוא לא נתן לי להמשיך…

-“זה מה שאני מנסה להסביר לך! אתה לא מכיר אותי!”

הייתה שנייה של דממה והוא התחיל שוב.

-“אתה זוכר את הדיסק-מן של איציק?”

-“זה שאבד לו בתחילת השנה?” 

-“כן. רק שהוא לא אבד… שיחקתי עם זה קצת ופתאום זה קפץ לי מהידיים… לא היה לי אומץ לספר לו. ידעתי שהוא השקיע בזה את הכסף שלו. את הכסף שהרווחנו כשעבדנו ביחד. אלף פעמים הבטחתי לעצמי שאני אספר לו ואפצה אותו… אבל לא היה לי אומץ… ניגשתי לכולם לפני יום כיפור וביקשתי סליחה, אבל לא היה לי אומץ לגשת אליו. ביום כיפור התחלתי להבין כמה שאני צבוע. כמה שאני שקרן. כמה שאני סתם פחדן.

זה לא רק המקרה הזה. זה עוד המון דברים קטנים. זה כל החיים שלי. זה איך ש…”

-“דב, תשתוק רגע ותקשיב!”

הראש שלו פתאום התיישר ומבטינו נפגשו, אבל רק לרגע. הוא מיד נסוג, השפיל את מבטו, וחזר לבהות באש. ראיתי שהוא מכונס עמוק בתוך עצמו, אבל ידעתי שהוא מקשיב.

-“תשמע…”, רכנתי קצת לעברו, “גם לי יש סוד. גם אני לא מושלם…”.

ידעתי שזה נשמע מעושה וקיטשי, וידעתי שזה לא יעבוד. אני חייב להיות כנה- עד כמה שאפשר…

“גם לי יש חטאים שאני מחביא מאחרים, גם מעצמי. יש לי פגמים משלי. לא פעם אני תופס את עצמי משקר ועושה הצגות- שיחשבו שאני צדיק או חכם, כדי לזכות בתשומת לב או בהערכה או בכבוד. לפעמים אני חוטף עצבים על אנשים ואני פוגע בהם. הלוואי ויכולתי להיות רגוע ולהבליג כמוך”.

-“אני סתם פחדן” הוא מלמל. 

המשכתי הלאה…

-” הקטע הוא שאף-אחד לא מושלם. כל אחד יש לו את ההתמודדויות שלו. אתה זוכר שסיפרתי לך על האחיין שלי שבוע שעבר?”, הוא שתק, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא מתעניין, אז המשכתי “הוא התחיל אז ללכת. הוא עדיין לא סגור על זה, כך שהוא נופל לא מעט, אבל הוא קם וממשיך. לפעמים זה כואב, אולי גם בוכים, אבל לא צריך להישאר על הרצפה. פשוט קמים ומתחילים שוב”.

דב נאנח. 

-“אתה צודק. אני יודע שאתה צודק. אבל לפעמים אני מרגיש שאין לי סיכוי. שיש אנשים שהקב”ה ברא עם היכולת להתקדם ולעלות, עם לב טוב, אומץ ושמחה וכוחות נפש. ויש אותי. ואני אמשיך להתבוסס בבוץ של עצמי לעד”.

חשבתי לרגע על דבריו.

-” אז למה אתה כל כך לחוץ?”

-“מה?!” הוא הביט בי משתומם.

-“אם ככה הקב”ה ברא אותך מה אתה לחוץ? הוא מכיר אותך. אין לך מה להחביא ממנו. הוא לא מבקש ממך יותר ממה שאתה יכול, והוא גם לא יבוא אליך בטענות.

הבעיה לדעתי היא, שאנחנו חיים חיים כפולים. אנחנו מדמיינים לעצמנו שאנחנו מסוגלים מחר בבוקר להיות אנשים נפלאים ומושלמים. שתוך יום- זהו! לא נחטא עוד, לא נחזור על אותם טעויות. נהיה כמו ר’ אריה לוין או הרב קוק. ואז כשזה לא הולך אנחנו נופלים. או שאנחנו מושלמים, או שאנחנו כלום.

שמעתי פעם סיפור חסידי על ר’ זושא מאניפולי שהיה אומר “אחרי 120, אני לא דואג מה אוכל לענות לשאלה ‘למה לא היית משה רבנו’, אני דואג מה אוכל לענות ‘למה לא היית ר’ זושא”. ולמרות שזה סיפור חסידי שחוק, זה נכון. תהיה “אתה”! לא יותר, וגם לא פחות. אנחנו לא מושלמים, אבל לכל אחד תכונות ויכולות מיוחדים ומעשים טובים, לצד אותם חסרונות וביקורת שיש לנו על עצמנו ועל אחרים. 

ביום כיפור ניגשתי לקב”ה ואמרתי “הקב”ה! זה אני, עמיחי! אין לי מה להסתיר ממך, שנינו יודעים מה המצב שלי, במי פגעתי, מתי ויתרתי לעצמי, מתי שיקרתי… אבל אתה בטח יודע שעשיתי גם כמה דברים טובים- אולי קצת למצוא חן עיני אחרים, או מתוך שיגרה- אבל גם קצת לשם שמים. ניסיתי…”. 

אני לא מצפה לפרסים על הטעויות ועל הכישלונות שלי, אבל אני גם לא אוכל את עצמי ונכנס לדיכאון- זה מנגנון להשמדה עצמית. זה מוביל רק לייאוש ולעוד כישלונות. הקב”ה מודע למגבלות שלנו וגם לכוחות שלנו, ואנחנו לא. לא מספיק. לפעמים אנחנו משלים את עצמנו שתוך זמן קצר נהפוך לצדיקים או נלמד את הש”ס, ולפעמים אנחנו לא מאמינים בעצמנו, ביכולות שלנו.

אדם צריך לתת בעצמו קצת אמון. לשמוח בטוב שיש בו ובטוב שהוא עשה. להעז לנסות. לקום אחרי שהוא נופל. להבין שעבודת ה’ היא תהליך ארוך של התמודדות, נסיגה והתקדמות ושהוא נמשך כל החיים”. 

הוא הסתכל עלי ופניו התחילו להתרכך, היו קצת דמעות בעיניים שלו אבל הוא הסתיר אותם מהר.

-“תודה”, הוא לחש, והשקט של הלילה חזר.

דב זרק כמה זרדים לגחלים הלוחשות. הם התלקחו בשלהבת גדולה, אך תוך זמן קצר נעלמו כלא היו. רציתי לחבק אותו, אבל לא היה לי אומץ. אנחנו חברים כבר המון זמן, אבל פשוט לא הצלחתי. אולי בפעם אחרת. שמתי יד על הכתף שלו…

– “יאללה, בוא נלך לישון. כבר מאוחר”. 

התחלתי לכסות את הגחלים בעפר. פתאום הרגשתי זרם של מים קרים על הגב. הסתובבתי וראיתי את דב עם החיוך השובב שלו.

-“אתה עוד תשלם על זה!” צעקתי והתחלתי לרדוף אחריו.