תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א

הקריאו לחניכים משימות שהם צריכים לבצע בזו אחר זו (דוגמאות למשימות בנספח 1). בין המשימות אין שום קשר.

לאחר שהחניכים יסיימו את רצף המשימות שאלו אותם:

• מי יודע מה היה הקשר בין כל המשימות שביצעתם?
• מי יודע מה היה מוסר ההשכל מכל אוסף המשימות שביצעתם?

ייתכן שהחניכים ינסו להמציא קשר אקראי או שלא ידעו להסביר את הקשר. סכמו את השלב הזה ואמרו שגם אתם לא ממש יודעים מה המטרה של המשימות ולא נראה לכם שיש קשר ביניהן.

אפשרות למתודה ליום חול

תנו לכל חניך וחניכה דף וכלי כתיבה והורו להם מה לצייר:

• ציירו ריבוע גדול
• ציירו משולש
• ציירו מלבן
• ציירו שני ריבועים קטנים
• ציירו עיגול
• ציירו חמישה קווים

כל המרכיבים האלה נמצאים בציור של בית, אך בלי להבין שהציור אמור להיות בית, נראה שאף אחד מהחניכים לא יצליח לצייר את הבית במלואו.

שלב ב

בחרו מתנדבים. כל מתנדב יקבל דמות (נספח 2) ויצטרך להציגה לפני השבט. השבט יכול לשאול אותו שאלות, ועליו לענות מעולמה של הדמות.

שאלו את החניכים: איזה חיסרון ויתרון יש באמונה של כל דמות? באיזו דרך עדיף לבחור?

נראה יחד כי מכל דמות יש מה ללמוד, אך אף אחת מהן אינה שלמה, וגם הדרך שבה היא מקיימת מצוות אינה שלמה.

שלב ג

הקריאו את ‘מעשה בחכם ותם’ (נספח 3) והכניסו בקריאה כמה עצירות לדיון.

בעצירה 1 שאלו: מי לדעתכם עדיף? האם עדיף להיות כמו התם, שהולך למשהו פשוט ונשאר בו, או שעדיף להיות החכם, שמחפש משהו טוב יותר, משהו שמתאים לו?

בעצירה 2 שאלו: האם הדרך של החכם השתלמה לו? אולי היה עדיף לו לבחור בדרך כמו של התם?

בסוף הקטע שאלו: מה אתם חושבים עכשיו, איזו דרך טוב יותר לחיות בה? בדרך של התם או של החכם?

שלב ד וסיכום

הקריאו קטע על פיתוח האמונה (נספח 4) וסכמו:

יש שתי דרכים שבהן אנחנו יכולים לחיות, ומתוך כך להאמין. דרך אחת של אמונה תמימה, ודרך אחת של חקירה ובדיקה כל הזמן. בכל זמן בחיים ובכל תקופה בחיים אנחנו בוחרים בדרך אחרת של אמונה, ובמהלך החיים אנחנו משכללים ומבססים אותה.

בשנת השמיטה אנחנו נזקקים להרבה יותר אמונה תמימה, ואנחנו סומכים על הקב”ה שידאג לנו גם בשנת השמיטה למזון ולפרנסה.

נספחים

נספח 1

משימות

• כל החניכים יעמדו על כיסא וישירו את המנון המדינה
• כל החניכים יקיפו את החדר בקפיצה על רגל אחת
• כל החניכים ילכו לנשק את המזוזה שבפתח החדר
• כל החניכים יחפשו אדם מחוץ לשבט ויאמרו לו “שבת שלום”
• כל החניכים ינסו להוציא כמה שיותר מילים מהמילה “אנציקלופדיה”

נספח 2 

דמויות

• שמי אברהם יצחק. אני חרדי ליטאי, דור שמיני בארץ הקודש. סבא שלי היה רב גדול, ובכלל כולם אצלנו רבנים ותלמידי חכמים חשובים. אני לומד בישיבה כבר כמה שנים ולא יוצא מבית המדרש לעולם, כי זה ביטול תורה! חונכתי בבית כי כל מצווה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו אנחנו עושים מייד, עם כל החומרות הקיימות ובלי לשאול שאלות. זה מה שה’ אמר, וככה עושים. אין חיפופים ואין הקלות, כמה שיותר החמרות ודקדוק בפרטים כך נכון וראוי. אני מדקדק עם עצמי מאוד ובסוף כל יום שואל את עצמי אילו מצוות עשיתי לא מספיק טוב ובלי מספיק כוונה, ומתפלל לה’ שימחל לי על חטאיי.
• שמי שרונה, אני מזכירה במשרד ויש לי שלושה ילדים חמודים. בעלי התחיל להניח תפילין וללכת לתפילה בשבת אחרי שניצלנו מתאונה מסוכנת. הרב בבית הכנסת סיפר על הדלקת נרות שבת, וממש התלהבתי, אז התחלתי להדליק נרות שבת. בעלי עושה קידוש ואנחנו אוכלים סעודה משפחתית ותוך כדי אכילה צופים באיזה סרט כיפי לילדים בטלוויזיה. אני חושבת שיפה שאישה נשואה מכסה את השיער, אז אני חובשת מטפחת בשבת אלא אם כן אנחנו נוסעים לים. בקיצור, אני חושבת שיש בתורה הרבה דברים יפים, רק צריך לא להגזים איתה יותר מדי ולא להיות קיצוניים.
• שמי אוהד, גדלתי בבית דתי אבל אני מגדיר את עצמי דתל”ש (דתי לשעבר). ההורים שלי חינכו אותי לעשות כל מצווה באהבה ובשמחה, ואני מרגיש שעד שאני לא אבין למה אני עושה כל מצווה ומצווה, אין שום סיבה לקיים אותה. מה אני, רובוט? הקב”ה רוצה את הלב שלנו, ואם הלב שלנו לא נמצא בקיום המצווה, עדיף לא לעשות! אני מנסה לפעמים ללמוד על המשמעות שמאחורי כל מצווה, אבל בינתיים לא מצאתי תשובות שיספקו אותי, ועד שאמצא אני עושה מה שמתחשק לי.
• שמי נחמן, אני מאמין בקב”ה בכל הלב שלי ואוהב אותו מאוד מאוד וממש מרגיש שהוא אבא שלי, ולכן אני מקשיב לכל מה שהוא אומר לי לעשות ומקיים את כל המצוות גם אם אני לא מבין בכלל למה צריך לעשות אותן. אני מקיים אותן בפשטות, בלי לחשוב יותר מדי, ומקווה שאבא שבשמיים שמח ממני.
• שמי אברהם בן יוסף. אני גר בספרד, ובעקבות הגזרות שהמלך והמלכה גזרו על היהודים אני נאלץ לקיים מצוות בסתר. למרות כל הקשיים אני לא מוותר על שום פרט ופרט ומקיים את כל המצוות. אם יתפסו אותי, אני מוכן שיעלו אותי על המוקד, ובלבד שלא אעבור על אחת מהמצוות של התורה הקדושה! לא משנה לי בכלל איזו מצווה זו, אני מאמין שהקב”ה מצווה עליי את הדבר הנכון.
• שמי אליס, ואני גרה בכפר באתיופיה. המשפחה שלי גרה כבר דורות רבים כאן בכפר. אני מקיימת את כל המנהגים והמצוות. אף פעם לא למדתי על המצוות או את התורה, אני פשוט עושה בדיוק כמו שאימא שלי עושה וכמו שאימא שלה עשתה.

נספח 3

מעשה בחכם ותם

שני בעלי בתים היו בעיר אחת, והיו עשירים מאוד. והיו להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד. ולמדו שני הבנים בחֵדר אחד.

אחד משני הבנים היה מבין בנקל, והשני היה תם (לא שהיה טיפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו שני הבנים אהבו זה את זה מאוד, אף על פי שהאחד היה חכם והשני היה תם ומוחו היה נמוך – אף על פי כן אהבו זה את זה מאוד.

לימים ירדו שני בעלי הבתים הנ”ל מנכסיהם מטה מטה, עד שאיבדו את כל רכושם ונעשו אביונים. ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים כבר היו גדולים מעט. אמרו האבות הנ”ל לבניהם: “אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם, עשו לכם מה שתעשו”.

הלך התם, ולמד את מלאכת הסנדלרות, והחכם שהיה בר-הבנה, לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, והחליט להתהלך בעולם ולבדוק מה יבחר לעשות.

נעצור כאן לדיון – עצירה 1

והחכם הלך ושוטט בשוק. וראה עגלה גדולה וארבעה סוסים רתומים לה, שהייתה רצה והולכת. שאל את הסוחרים: “מאין אתם?” השיבו לו: “מוורשה”. “להיכן אתם נוסעים?” – “לוורשה”. שאל החכם: “שמא אתם צריכים משרתים?” ראו שהוא נבון וזריז, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עימהם. […] ובבואו לוורשה, מאחר שהיה נבון, חשב: מאחר שאני כבר בוורשה למה לי להיות קשור עם סוחרים אלו? אולי יש מקום טוב מהם. אלך, אבקש ואראה.

[…] והלך ועבד כמשרת כזה אצל בעל בית אחד, […] והייתה קשה עליו העבודה. ומכיוון שהיה פילוסוף ונבון, חשב: […] כעת טוב לי שאהיה משוטט בארץ, להיות במדינות ולהשֹביע עיניי בעולם.

הלך בשוק, וראה סוחרים הנוסעים בעגלה גדולה. ושאל אותם: “להיכן אתם נוסעים?” “ללאגורנא”, ענו. “התיקחו אותי לשם?” “כן”. ולקחו אותו לשם. ומשם הפליג לאיטליה, ואחר כך לספרד. בינתיים עברו כמה שנים, ובדרכו נעשה חכם עוד יותר, מאחר שהיה במדינות רבות. […] וחשב ללמוד צורפות, שהיא מלאכה חשובה ונאה ויש בה חוכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא שהיה נבון ופילוסוף, לא צריך היה ללמוד את המלאכה במשך כמה שנים, וכבר אחרי כרבע שנה למד את האומנות ונעשה אומן גדול מאוד, והיה בקי במלאכה אף יותר מן האומן שלימדו. אחר כך חשב: “אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. הלוא היום חשובה מלאכה זאת, שמא בזמן אחר תהיה חשובה מלאכה אחרת.” והלך ועבד אצל מלטש אבנים יקרות. […] אחר כך חשב עם הפילוסופיה שלו: “אפילו שיש בידי שתי האומנויות, מי יודע, שמא בעתיד לא ייחשבו שתיהן למלאכות חשובות. טוב לי שאלמד מקצוע שיהיה חשוב לעולם”. וחקר בתבונתו ובפילוסופיה שלו, והחליט שילמד רפואה, שהוא דבר נצרך וחשוב תמיד. […] ונעשה רופא גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.

אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו ככלום. כי מחמת שהיה אומן גדול כזה, וחכם ודוקטור כזה, היה כל אחד מאנשי העולם נחשב בעיניו ככלום. וחשב שמא כעת עליו להתחיל להתפרנס מעבודתו ולשאת אישה. אך לעצמו חשב: “אם אשא אישה כאן, מי ידע למה הגעתי ומה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשיו באתי לגדולה כזו”. והלך ונסע לביתו, והיו לו ייסורים גדולים בדרך, כי בשל חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא מצא אכסניה כרצונו, והיו לו ייסורים הרבה.

נעצור כאן לדיון – עצירה 2

והנה נשליך כעת את מעשה החכם ונתחיל לספר את מעשה התם:

התם הנ”ל למד מלאכת עיבוד עורות וסנדלרות. ומכיוון שהיה תם, למד זמן רב עד שתפס את המלאכה. וגם אז לא היה בקי באומנות זו בשלמות. ונשא אישה, והתפרנס מן המלאכה. ומכיוון שהיה תם ולא היה בקי במלאכתו כל כך, על כן הייתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום. […] ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.

היה אומר לאשתו: “אשתי, תני לי לאכול”. והייתה נותנת לו חתיכת לכם ואכל. ואחר כך היה אומר: “תני לי את הרוטב עם הקטניות”. והייתה נותנת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: “כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה!”

וכן היה מצווה לתת לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ועל כל מאכל ומאכל שביקש הייתה נותנת לו חתיכת לחם. והוא התענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן ועשוי כהלכה, כאילו היה אוכל את אותו המאכל ממש. ובאמת הרגיש באכילתו את הלחם את טעמו של כל מאכל ומאכל שרצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

וכך היה מצווה: “אשתי, תני לי שיכר לשתות”. ונתנה לו מים. והיה משבח: “כמה יפה השיכר הזה! – תני לי גם מי דבש”. ונתנה לו מים. והיה מתענג ומשבח את אותו המשקה, כאילו הוא שותה אותו ממש. […] והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד.

(לסיפור יש המשך, כאן הבאנו את שני החלקים הראשונים שלו)

נספח 4 

קטע:

ילד קטן מקבל בגדים במידה שלו, אוכל בטעמים פשוטים, שיהיו לו נעימים וגם אמונה במידות שמתאימות לו. פשוטה, ברורה, מסודרת. כשילד גדל וגדלות מידות גופו, קונים לו בגדים גדולים יותר, שיתאימו למידה שלו. גם המזון שהוא אוכל משתכלל ומתווספות מנות חדשות שהוא אוהב ויכול לאכול. גם השכל גדל, ואיתו הדרישה ליכולות למידה וריכוז גבוהות יותר. ומה עם האמונה? גם אותה צריך להגדיל. השכל גדל, הרגש התפתח, עכשיו צריך גם את האמונה להגדיל ולשכלל כך שתתאים למידות החדשות שהילד הגיע אליהן. האמונה היא כמו שריר, חייבים תמיד להמשיך ולפתח אותה, להמשיך ולקדם אותה, אחרת חס וחלילה היא עלולה להתנוון, ובטח לא להתאים לגודל האדם.