איתור סניפים וכפרי בוגרים
כפעולת סיכום למערך שעברנו, “אני ועמי”, נרצה להחדיר את ההבנה בקשר שבין עם ישראל לקב”ה. נרצה ללמד שמי שאוהב את עם ישרא בעצם אוהב את הקב”ה, כי בכל אחד בעם ישראל יש חלק אלוקי ששייך לקב”ה, ולכן אהבת ישראל מחזקת גם את האהבה שלנו לה’.
—
ציוד נדרש:
תחפושת, חפץ שכל חניך יביא מהבית שיש לו חיבור מיוחד אליו, חבילה עוברת מוכנה מראש.
החניכים ילמדו שבכל אחד מעם ישראל יש חלק אלוקי, גם אם הוא מוסתר ומכוסה.
—
החניכים יבינו שמאחר שהקב”ה מתגלה דרך כל אחד מעם ישראל, הקב”ה שמח במי שאוהב את ישראל, ואם אדם אוהב את ישראל סימן שהוא אוהב את השם.
—
החניכים יבינו שלא חשוב מה יהודי עושה – הנקודה האלוקית שבו תמיד תישאר גם אם ינסה להסתיר אותה וגם אם יהיה רחוק מאוד מאמונה בקב”ה.
ציוד נדרש:
תחפושת, חפץ שכל חניך יביא מהבית שיש לו חיבור מיוחד אליו, חבילה עוברת מוכנה מראש.
בכל אחד מאתנו יש חלק אלוקי מהקב”ה, ולא חשוב כמה הוא מוסתר ומכוסה – הנקודה תמיד קיימת. גם אם ננסה להתחפש ולשנות את עצמנו החלק האלוקי תמיד יישאר.
שלבו במשחק משימות כמו לרוץ מסביב למעגל כמה פעמים, לספר משהו על עצמי או להעביר את החבילה לחניך הכי גדול בשבט וכדומה.
שימו לב שאם המשחק מתקיים בשבת יש לעטוף בעטיפות שאפשר להסיר בלי לקרוע (לדוגמה – בגומיות), ובמקום להשמיע מוזיקה שירו בעצמכם או מחאו כף בשביל לסמן עצירה.
—
שאלו את החניכים:
רצינו לשחק את המשחק כי ידענו שבפנים מחכה לנו הפתעה. ואף על פי שמבחוץ החבילה נראתה כמו חבילת עיתונים, ולא נראה שיש משהו שווה בפנים, ידענו והאמנו שיש בפנים הפתעה.
בכל אדם יהודי מעם ישראל יש חלק אלוקי, נקודה פנימית אלוקית, וגם אם היא מכוסה ואינה נראית מבחוץ – היא קיימת בכל אחד מאתנו.
בכל סבב הקציבו לחניכים שתי דקות ובקשו מהם להתחפש למה שהם רוצים ולבנות זהות לדמות שהם מתחפשים אליה. בתום שתי דקות ערכו סבב וכל אחד יציג את עצמו כדמות שהתחפש אליה. שחקו שניים-שלושה סבבים.
לא חשוב למה התחפשתם ואיזו דמות החלטתם להיות, בסוף מתחת לתחפושות כל אחד נשאר הוא עצמו. מאחר שכל נשמה מעם ישראל היא חלק אלוקי, חלק מהקב”ה, לא חשוב למה אדם ‘יתחפש’ – הנשמה האלוקית תמיד תישאר.
—
כשמישהו אוהב את ישראל זה משמח את הקב”ה, ומאחר שבישראל יש חלק מהקב”ה, האהבה לעם ישראל היא בעצם אהבה לקב”ה.
משחק החפצים – בקשו מכל החניכים להניח במרכז המעגל את החפץ שהביאו מהבית. בקשו מכל חניך לבחור ממרכז המעגל חפץ שאינו שייך לו המוצא חן בעיניו או שיש לו משהו טוב ומחמיא לומר עליו (שימו לב שכל חניך ייקח חפץ אחד ושלא יישארו חפצים שלא נלקחו. אם יש צורך השתתפו גם אתם במשחק או עזרו לחניכים לחשוב מה אפשר לומר על החפץ שלקחו).
בקשו מכל אחד מהחניכים למצוא את בעלי החפץ המקורי, לומר לו למה הם אהבו את החפץ או להחמיא לו עליו – ולהחזיר לו אותו. אפשר גם לערוך סבב.
—
שאלו את החניכים:
בדרך כלל כשמשהו שייך לנו וקשור אלינו, כשיחמיאו לנו עליו ויאהבו אותו – נשמח. ולהפך, אם לא יאהבו אותו נתאכזב וניעצב.
הדבר דומה בקשר של אב ובן: האב ישמח כשיאהבו את הבן שלו ויחמיאו לו עליו (אפשר לשאול את החניכים: מהי התגובה של ההורים כשאתם חוזרים הביתה עם תעודת הערכה או כמצטייני השבוע? איך ההורים חוזרים מאספת הורים? איך הורה מרגיש כשמישהו מעליב את הבן שלו?). ברור שהיחס כלפי הבן משפיע על תחושת האב.
כך גם בקשר שלנו עם הקב”ה – היחס שנותנים לעם ישראל, למי שהוא חלק ממנו, משפיע על הקב”ה במישרין, ולכן גם מי שאוהב את עם ישראל בעצם אוהב גם את הקב”ה, שהוא חלק ממנו גם אם אין הדבר גלוי.
וגם להפך. במסכת אבות כתוב: “אוהב את המקום – אוהב את הבריות, משמח את המקום – משמח את הבריות” (אבות ו, א). מי שאוהב את הקב”ה, אוהב את מה שהוא יצר ואת מה שחלק ממנו – את כל עם ישראל, ומי שמשמח את הקב”ה, יעשה זאת באמצעות שישמח את הבריות. אם נחזור למשל של אב ובן, אם מישהו אוהב את אבא שלי זה כנראה יגרור יחס מסוים וחיובי כלפיי.
—
ספרו לחניכים את הסיפור ‘שמע ישראל’ של הרב קרליבך (ראו נספח).
הדגישו לחניכים את הנקודות שדיברנו עליהן בפעולה – הפנו את תשומת לבם לתהליך שעבר הקצין ‘החילוני’ – איך נחשפה הנקודה האלוקית שהייתה בו תמיד ואיך בזכות אהבתו לקצין הדתי הוא גילה את אהבתו ואת זיקתו לקב”ה.
ראינו שבכל אחד מאתנו ובעם ישראל יש נקודה פנימית אלוקית גם אם היא מכוסה וגם אם אנחנו מנסים להיות משהו אחר לגמרי. חווינו שכשיש משהו שיש לי קשר אליו ושייך לי, מה שיקרה לו משפיע עליי, והדגמנו זאת בקשר שבין אב לבנו – שתחושת האב מושפעת מהיחס שבנו מקבל. גם בקשר שלנו עם הקב”ה היחס כלפי עם ישראל משפיע על הקב”ה, ומי שאוהב את עם ישראל אוהב גם את השם, שהוא חלק ממנו. סיימנו בסיפור של הרב קרליבך, שהראה לנו איך גם מי שהיה רחוק מאוד מהקב”ה הגיע לאהבת השם בזכות אהבת ישראל.
באמצע מלחמת יום כיפור, במוצאי שבת אחת, זכיתי להופיע בפני חיילים. זה היה ערב לא ייאמן. היו שם אלפי חיילים. איזו רוממות רוח! “עד לב השמים”…
כולנו שפכנו את שיחנו לפני השם. התפללנו על גאולת ישראל מעומק עמקי לב.
אחרי ההופעה נשארה קבוצה של קצינים. הם ביקשו שאשב איתם עוד קצת. והנה מתקרב אליי קצין אחד ומבקש – בעיניים דומעות – לספר על עצמו:
“אני חבר קיבוץ של ‘השומר הצעיר’, יהודי חילוני, באמת ובאהבה. לא רק שלא האמנתי באלוקים. האמנתי באמונה שלמה שאין אלוקים.
הייתי חוזר ומשנן לילדים שלי: ‘כולם שווים. אין שום הבדל בין העם היהודי לכל העמים. ירושלים היא בדיוק כמו ניו יורק או טוקיו’.
אמרתי להם שהדתיים חיים בעולם של שקרים והבלים.
כשהמלחמה התחילה מצאתי את עצמי לוחם לצדו של קצין אחר, דתי. גם הוא חבר קיבוץ – קיבוץ דתי, כמובן. הוא היה בחור נחמד, אבל דבר אחד הפריע לי: מהרגע שהחלו הקרבות הוא צעק כל הזמן בקולי קולות ‘שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד!’
אמרתי לו כמה פעמים: ‘תסלח לי, אבל הצעקות שלך מעצבנות אותי. אני יודע שאתה מאמין באלוקים, ואני שמח שאתה יהודי דתי. אבל אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן. אתה מבין? אתה יודע שאני חילוני. אז תעשה לי טובה ותפסיק את הצעקות האלה של ‘השם אחד!’.
אבל הוא אמר: ‘תילחם אתה בדרך שלך, אני אלחם בדרך שלי”.
לבסוף, מה לעשות, התרגלתי: כל היום – ‘שמע ישראל… השם אחד, השם אחד”.
לפני יומיים, ביום חמישי לפנות בוקר, הקרבות התחדשו.
ציפיתי לשמוע לידי שוב את קריאת ‘שמע ישראל’, אבל לא שמעתי כלום. הסתכלתי סביבי והנה אני רואה את חברי שוכב לא רחוק. התקרבתי אליו – הוא היה פצוע וכבר איבד דם רב. נותרו לו רק כמה דקות לחיות.
ופתאום… פתאום הבנתי כמה הבחור הזה יקר לי!
נפלתי לידו, לקחתי את ידו ואמרתי: ‘אין לך מושג כמה אני אוהב אותך! אני מתחנן
לפניך: תן לי למות במקומך!”
בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם.
אמרתי לו: ‘תגיד לי, מה אני יכול לעשות בשבילך?’
הוא כבר בקושי נשם. ולדבר היה לו קשה. קרבתי את אוזני לפיו… והוא אמר: תישבע לי שתצעק ‘השם אחד’ במקומי'”.
געוואלד, איך הקצין בכה!
הוא אמר: “זה כל כך מוזר. לפני כן ממש לא האמנתי באלוקים. אבל באותו הרגע אלוקים פתח לפני כל שערי שמים! ממש ראיתי שיש אלוקים! היה לי ברור שהשם אחד. ראיתי במו עיניי שאנחנו עם קדוש ומקודש!
ואמרתי לחברי הגוסס: ‘אני נשבע לך! אני נשבע לך שאצעק ‘שמע ישראל’ במקומך! אני וילדיי ונכדיי עד סוף הדורות נצעק במקומך ‘השם אחד! השם אחד! השם אחד!'”
סיים הקצין את סיפורו: “ביקשתי שיתנו לי להגיע הביתה ליום אחד כדי לקיים את השבועה שלי. הייתי חייב לבוא ולבקש סליחה מהילדים שלי, לומר להם שטעיתי – יש אלוקים בעולם! אנחנו עם קדוש ומקודש!”
(מתוך סיפורי נשמה – סגולה, הרב קרליבך)