איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתנבין את הקשר בין קניית תורה לקניית מידת הענווה ונרצה לקנות אותה.
בנוסף נדע למה קוראים דווקא את פרשת במדבר לפני חג השבועות.
נקרא את שני הפסוקים משמות, י”ט , א’ -ב’.
ישנו קושי שהרי שני הפסוקים
מתארים את אותו הדבר. מברא אור החיים הקדוש שפסוק א מתאר את המסע הפיזי שבנ”י עשו ואילו פסוק ב’ את המסע הרוחני שעשו עד למעמד הר סיני.
ניתן ללמוד מפסוק ב’ שבנ”י קנו 3 מידות- שקדנות, ענווה ואחדות.
נתעמק בפעולה זו בענווה.
אור החיים הקדוש אומר שבנ”י קנו ענווה מהמילים “ויחנו במדבר”
נשאל את החניכים-
מדוע לדעתכם פירש אור החיים הקדוש את המילה מדבר לענווה?
מה יש במדבר שמסמל ענווה? (לפני כל חג ישנה פרשה שטומנת בה את המשימה וההכנה הדרושה לחג. פרשת במדבר מלמדת אותנו שקניין תורה רק בענווה!)
ומתוך כך נבקש מהם לנסח הגדרה לענווה.
נראה לחניכים את כל התמונות (נספח 1 ) ונבקש מכל אחד לבחור תמונה ולספר מה הוא רואה בה והאם היא מבטאת עבורו ענווה (הם גם יכולים לומר שאינה מבטאת..)
אפשר לפתח דיון קצר על בחירות החניכים ושיסבירו את בחירותיהם! זה מאוד מעניין לראות איך כל בחירה מבטאת כוונות של החניך.
להגיד להם מה היא ההגדרה לענוה (כדי לדייק אותם לתכונה עצמה)
ענווה פירושה לדעת את מקומנו, לדעת כמה אנחנו שווים. לדעת מה הם הכוחות שלי ולהופיע אותם! להשתמש בהם!
כתוצאה מזה לעניו לא חשוב מה אחרים חושבים עליו, כי הוא לא מייחס כוחותיו לעצמו. (לעומת זאת, גאווה זה לקחת דבר שלא מגיע לך ולהופיע אותו ולייחס אותו לעצמך)
לשאול את החניכים:
איזה דמויות אתם מכירים שהם בעלי ענוה? (אפשר גם מהתנ”ך וגם אנשים סביבם)
אז איך הענוה קשורה לקניין תורה? (לשאול אותם/ לקרוא ישר את הגמרא)
אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב “הוי כל צמא לכו למים” (ישעיהו נ”ה א’ ) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
נבקש מאחד החניכים להסביר.
(אפשר גם לראות כאן את הקשר בין מים למדבר. כשמים (תורה) מגיעים למדבר זהו שיטפון גדול ועוצמתי ככה גם תורה שמתקיימת באנשים ענווים)
חשוב שנדע שהענווה טבועה בכל יהודי באשר הוא! (יש מקור לזה בנספח 2 , אך אפשר גם בלי המקור)
לאחר הבנת החשיבות והקשר, נגיע לתכלס..
אז איך קונים ענווה??
א’- נספר להם סיפור:
רבות סופר כבר אודות הישיבה המפורסמת, ששכנה באירופה במאה התשע-עשרה לספירה, ישיבת נוברדוק. תלמידי הישיבה ההיא התפרסמו במיוחד, בזכות הענווה הגדולה שאפיינה אותם. בכדי להגיע לרמות גבוהות כל כך של ענווה, הם נהגו בכל בוקר לשבת באולם המרכזי של הישיבה למשך שלושים דקות, כשהם מנענעים את גופם לפנים ולאחור ומשננים לעצמם את המשפט: “אני כלום, אני כלום”.
באחד מן הבקרים הגיע לישיבה תלמיד חדש וצעיר וכשהוא נכנס לתוך האולם המרכזי, הוא הופתע לגלות שם מאות תלמידים, המשננים לעצמם את המשפט: “אני כלום, אני כלום”.
הוא החליט לבדוק שוב, מה בדיוק כתוב על שלט הכניסה, בכדי לוודא שאכן הגיע למקום הנכון. לאחר שראה שזוהי אכן הישיבה המפורסמת, הוא נכנס לאולם והצטרף לכל שאר התלמידים. הוא מצא לעצמו כיסא פנוי, התיישב, התחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור ושינן לעצמו את המשפט: “אני כלום, אני כלום”. לפתע פנה אליו התלמיד שישב לצדו ואמר לו בכעס: “חצוף אחד! אני הייתי צריך לשהות פה שנה שלימה עד שהפכתי ל’כלום’!”.
אפשר ללמוד מהסיפור הזה את הנקודה הפותחת בקניין מידות. מידה נקנית בעמל! בהשקעה! צריך לתחזק אותה ולהשקיע בה ימים ואף שנים! אבל אף פעם לא להתייאש! “לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה”
ב’- לשאול את החניכים- מי היה לאחרונה במדבר? אפשר לדבר על העוצמה, האפסיות שנראית במדבר מגודלו ומריקנותו ומתוך כך איך זה גורם לנו להעריך כל צמח ופרח וגב קטן שאנו מוצאים בו.
ג’- הרמח”ל במסילת ישרים מלמד אותנו מידת ענווה ובסוף כל מידה הוא מתאר איך אפשר לקנות אותה. אפשר להסתכל במסילת ישרים פרק כ”ג בדרכי קניית ענווה.
הרמח”ל מדבר שם שקונים אותה ע”י רגילות והתבוננות. ז”א ע”י מעשים של פשטות וחיים צנועים והגברת התודעה בעניי ענווה.
מסילת ישרים:
שנים הם המרגילים את האדם על הענווה, הרגילות וההתבונן, הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגד צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי. כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור מעיקרה הנטייה הטבעית הזאת, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשיך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך, וכעניין שביארנו בזריזות, שכל זה נכלל במאמרם ז”ל (ברכות י”ז): לעולם יהא אדם ערום ביראה, דהיינו שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטייתו עד שינצחם.
בע”ה רוב הצלחה לנו! ואסור לשכוח- “כשהולכים צריך כל הזמן לסמן את המטרה, לזכור לאן הולכים ושהדרך אכן מובילה לשם. גם אם הדרך ארוכה ומפותלת צריך שלנגד עיננו תהיה כל הזמן המגמה, המשימה. (הרב קשתיאל)
Photo Credit: (iStockphoto)
צילום: shutterstock 
index open
לקרוא שמות י”ט, א-ב
*הרב מסביר שלמעשה מסעם של בני ישראל אל הר סיני מסוכם כבר בפסוק הראשון. בני ישראל הגיעו לסיני בחודש השלישי מיציאתם ממצרים. הפסוק השני אינו בא לתאר את מסעם הפיזי, אלא את מסעם הרוחני או את השינוי הרוחני שעבר עליהם עד שיכלו לקבל את התורה.
בעל האור החיים מנתח את המסלול שהיה על בני ישראל לעבור, ומסיק שקיימים שלושה מאפיינים חיוניים שבני אדם צריכים להשיג, לפני שיהיו ראויים וכשירים לקבל את התורה ולשמור עליה. שלושת המאפיינים או התנאים המוקדמים הם: שקדנות, ענווה ואחדות.
*מדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ח
ולכך נמשלה התורה למים שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כשם שאין אדם מתבייש לומר לחברו השקני מים, כך לא יתבייש לומר לקטן ממנו למדני תורה למדני דבר זה. וכשם שהמים כל הרוצה לשתות ישתה בלא מחיר, כך כל הרוצה ללמוד תורה לומד בלא מחיר ובלא כסף שנאמר: “לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר”. ולמה נתנה התורה במדבר? לומר מה המדבר מופקר לכל בני אדם אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד.5
*ספרי דברים פיסקא מח
רבי עקיבה אומר: הרי הוא אומר: “שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ” (משלי ה טו). באר6 מתחילתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו – לא היה אלא מה שבתוכו. כך תלמיד מתחילתו לא למד כל דבר – לא היה אלא מה שלמד. “ונוזלים מתוך בארך” – דומה לבאר, מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה, כך באים תלמידים ולמדים הימינו. וכן הוא אומר: “יפוצו מעינותיך חוצה” (משלי ה טז).7 נמשלו דברי תורה למים – מה מים חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם, שנאמר: “כי חיים הם למוצאיהם” (משלי ד כב).8 מה מים מעלים את הטמאים מטומאתם, כך דברי תורה מעלים את הטמאים מטומאתם, שנאמר: “צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ” (תהלים קיט קמ).9 מה מים משיבים נפשו של אדם … כך דברי תורה משיבים נפשו של אדם, שנאמר: “תורת ה’ תמימה משיבת נפש” (תהלים יט ח). מה מים חנם לעולם,10 כך דברי תורה חינם לעולם, שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” (ישעיה נה א). מה מים אין להם דמים, כך דברי תורה אין להם דמים,11 שנאמר: “יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישווע בה” (משלי ג טו). או מה מים אין משמחים את הלב, כך דברי תורה אין משמחים את הלב? תלמוד לומר: “כי טובים דודיך מיין” (שיר השירים א ב).
*תכונת הענווה היא תכונה הנטועה בכל אחד מעם ישראל בעצם היותו יהודי. מבאר הרב יורם אליהו, במאמרו “ענווה- תכונה ישראלית” באתר ערוץ מאיר:
.
מול טענתם של קרח ועדתו על משה ואהרון “ומדוע תתנשאו על קהל ה’”, מעידה התורה על משה רבנו “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג). ענווה זו מתבטאת גם בדבריו בפרשתנו, “לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי אחד מהם”, אף שהיה מגיע למשה לקבל רכב והוצאותיו בתוקף היותו מנהיג הציבור, הוא לא ניצל את מעמדו והשתמש רק ברכושו הפרטי וכך שירת את הציבור (ומכאן מוסר השכל למנהיגים בימינו). חכמינו לימדונו שמידת הענווה היא מִתכונתם של עם ישראל. “אמר הקב”ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ‘ואנכי עפר ואפר’, למשה ואהרון ואמרו ‘ונחנו מה?’ לדוד אמר ‘ואנכי תולעת ולא איש’ ” (חולין פט ע”א). מבאר הרצי”ה שיש כאן הדרגה, שאכן שלושתם ענווים, אך כפי גודל הכלליות הישראלית של האישיות, כך גודל הענווה. אברהם עדיין אינו כלל ישראל ולכן הביטוי ואנכי עפר ואפר הוא אכן ביטוי חריף של ענווה “אבל בכל זאת יש מקום לדון בו, זה בכל זאת משהו. למעלה מזה הענווה של משה רבינו האומר “ונחנו מה”, יש בו, במשה, ביטוי יותר חריף של ביטול המציאות, וזה נובע מכך שמשה רבינו שקול כנגד כל ישראל וככל שמתגלה יותר עם ישראל יש יותר ענווה. על גבי כולם עומד דוד המלך שהוא כלל-כלל ישראל. בדוד מתגבשת ומתעצמת המציאות הכלל ישראלית, המדינית, הממלכתית, ולכן ביטוי הענווה שלו חריף עוד יותר ‘ואנכי תולעת ולא איש’ זו שלילת היותו איש, הופעת מציאות אחרת” (שיחות הרצי”ה על ספר שמות, עמ’ 289)
“הענווה באה אחרי ידיעתו שאין עניינו בעצמו ראוי אל שום גדולה וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד ה’ יתברך עליו. אז יהיה שפל בעיניו ונגרע בערכו אבל עצב לא ידע רק ישמח במנת גורלו ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לה’ חסדו עליו” (מוסר אביך עמ’ סוד),
ודבר זה, מוסיף הרב ללמד, יזרז אותו לקנות עוד מעלות ומידות חשובות שאחרי שהוא רואה שלמרות שהוא לא ראוי ה’ מזכה אותו בדברים טובים כאלה אזי בוודאי ה’ יזכה אותו לקנות עוד מעלות גדולות ונפלאות מאלה (ע”פ מוסר אביך סוד).
אז איך קונים??
השלכות מעשיות
אז כיצד אנחנו יכולים להגיע בעצמנו לדרגה של ענווה אמיתית? הדבר הראשון שכל יהודי עושה כאשר הוא מתעורר בבוקר, הוא אמירת תפילת ‘מודה אני’: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”. מדובר בתפילה של הודיה, על שהקב”ה בחר להעניק לנו את נשמתנו ליום אחד נוסף של חיים.
הצעד הראשון שעלינו לעשות בכדי להפוך לאנשים מלאי ענווה, הוא להכניס את מערכת היחסים שלנו עם הקב”ה לפרספקטיבה הנכונה. עלינו להרגיש באופן עמוק ביותר, כקבוצה של אנשים שעומדים מולו ולא כיחידים שבאים לדרוש את זכויותינו ממנו. עלינו להיות שלווים, רגועים וגמישים יותר בכל אורחות חיינו. אם נקפיד לנהוג כך, הדבר יחלחל עמוק גם אל תוך מערכות היחסים שלנו עם היקרים לנו: עם עמיתינו לעבודה, עם בני הזוג שלנו, עם חברי הקהילה שלנו ובעצם עם כל אדם אחר בעולם כולו.
הצעד השני שיסייע לנו להתקרב לענווה האמיתית, מוזכר בפסוק הראשון של פרשת השבוע שלנו. “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני… לאמר” (במדבר א’:1). חכמינו שואלים על כך שאלה מאד בסיסית: מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר סיני? האם לא היה עדיף לחכות עד שייכנסו בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת? והם עונים, שהסיבה לכך נובעת מהעובדה, שהמדבר הוא מקום ריק לחלוטין. אין בו כלום. המשמעות העמוקה של הדבר היא, שבכדי לקבל את התורה, בכדי להפנים את חכמתו העצומה של הקב”ה, עלינו לרוקן את עצמנו מכל תוכן אחר וזר שהיה בנו קודם לכן ורק אח”כ להיפתח ולהתמלא.
הדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן.
המהר”ל מפראג (חי במאה ה-16) מסביר, שהדרך היחידה ללמד משהו חדש, היא לגרום לתלמיד לשאול איזו שאלה לפני כן. כאשר התלמיד שואל שאלה, אנו יודעים שנוצר בו איזה חסר, איזה צורך מסוים – ורק כאשר קיים בו החלל הזה, רק אז יכולה התשובה שלנו להגיע, למלא את החלל הזה ולספק את סקרנותו של התלמיד. אך אם לא תופיע לה השאלה הראשונית, נוכל להיות בטוחים, שלא קיים בתלמיד שום מקום בשביל התשובה, שאנו רוצים לענות לו.
בתקופה זו, בה אנו חוגגים את חג השבועות ונזכרים באירוע הגדול של מתן התורה בהר סיני, המסר הוא, שעלינו לדעת את מקומנו, לפנות בתוכנו חלל מסוים ולתת לאמת האלוקית להיכנס עמוק יותר אל תוך נפשנו.
(הרב שרגא סימונס, אש התורה)