מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

יום השואה - אירועי אייר מגלות לגאולה

יום השואה - אירועי אייר מגלות לגאולה

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
הרא"ה | זרעים | מעלות | מעפילים | נבטים | ניצנים | שבט חדש - כיתה ט
משך הפעולה
עד שעתיים
נושא
אירועי אייר
26 מדריכים אהבו את הפעולה

מטרות הפעולה

  1. החניכים ייחשפו לחלק מהמורכבות שהייתה בשואה.
  2. החניכים יעבדו את רגשותיהם כלפי המפגש עם השואה.
  3. החניכים יכתבו לאנשים בשואה מתוך הפרספקטיבה של היום.

 

הקדמה

מדריכים יקרים ומדריכות יקרות!

פעולות אירועי אייר עוסקות בתהליך לאומי, מגלות לגאולה, ומתפרטות לנושאי יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ירושלים ול”ג בעומר. השנה הושם דגש מיוחד באירועים אלו מתוך מחשבה על המעורבות שלנו – כיחידים וכתנועה – בשותפות ובהובלת נושאים לאומיים השזורים בימים אלו.

בשלב הראשון עברו היטב על המערכים המוצעים. הושקעו בהם זמן רב ומחשבה רבה כדי שיהיו רלוונטיים לחניכים שלכם, משמעותיים ומהנים.

בשלב השני חשבו איך תהפכו את הפעולות האלה לאירועים שבטיים מכוננים, שמחים ומשמעותיים. אירועים אלו דורשים מעט יותר השקעה מפעולה רגילה, וההשקעה כדאית ומשתלמת!

הצעות: 1) ארגנו שירי רקע מתאימים; 2) קשטו את חדר הפעילות בהתאם לנושא הפעולה; 3) שלחו הזמנות מיוחדות לפעילויות; 4) הכינו כיבוד הקשור לאירוע.

 חשבו על דרכים מקוריות ליצור אווירה ייחודית. מהלכי הפעילות מתאימים לכך.

 

רציונל

השואה שהתרחשה לפני כ-70 שנים באירופה מסמלת את תחילת תהליך סיום הגלות כפי שאנחנו רואים אותו בפרספקטיבה של ימינו. באירוע השבטי הזה, שעניינו יום השואה, נרצה לדבר עם החניכים על הכאב והקושי שהיו שם מתוך שמחה גדולה במקום שאנחנו נמצאים בו היום. נרצה לחדד את הפער ואת גודל הנס, ומתוך הבנת צער הגלות להגביר את השמחה בגאולה, להמשיכה ולהוביל אותה.

 

מהלך הפעולה

 

שלב א – הזהות האישית שלנו

שוחחו עם החניכים על הזהות ועל האופי שיש לכל אחד מאיתנו. מתוך השיח הזה נדבר בהמשך על אובדן הזהות שקרה בזמן השואה.

בנספח 1 מצורפות שאלות, וכל חניך יענה עליהן ביחס לעצמו. אפשר לעשות זאת בשלוש דרכים:

  1. לכתוב את השאלות על דפי A4, לתלות על הקירות, לתת לכל חניך פנקס ועט, להשמיע מוזיקה שקטה ולהנחות את החניכים להסתובב בין השאלות ולענות עליהן.
  2. להכין תעודות זהות בחצי דף A4 מקופל לשניים. אפשר לאייר בחוץ את סמל מדינת ישראל, סמל הסניף וכדומה, ולתת לחניכים למלא.
  3. משחק הסבבים – שואלים בכל פעם שאלה, וכולם צריכים לענות עליה בסבב. התשובות צריכות להיות מהירות וקצרות, וישר עוברים לשאלה הבאה. כדאי להתחיל בשאלות פשטות ושטחיות יותר ולהתחמם בהדרגה. בסבב האחרון אפשר לשאול: תשובה של מישהו אחר שריגשה אותי או הפתיעה אותי, ואז הם יצטרכו להיזכר במה שענו חבריהם.

 

שלב ב – אובדן הזהות האישית בשואה

בחלק הזה ניפגש עם דמויות של יהודים מזמן השואה. ההתמקדות היא בהתמודדות עם איבוד הזהות, עם חוסר היכולת להיות מי ומה שאתה במהלך המלחמה ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.

מצורפות בנספח 2 שש דמויות ברמות קושי שונות.

הדמויות וההעברה שלהן נתונות לבחירתכן. אפשר לעבוד עם דמות אחת או עם שלוש, לעבור אחת-אחת או לחלק את השבט לקבוצות שיעברו בין תחנות. חשבו מה יעבוד הכי טוב בשבט שלכם ועבדו כך.

  1. קראו את הסיפור וזכרו אותו היטב. הביאו מגוון אביזרים (מטפחת, דובי, כובד מצחייה) וספרו את הסיפור מנקודת המבט של הדמות במעין הצגת יחיד קצרה.
  2. הדפיסו את התמונה ואת קטע המידע, גזרו לחלקים ומספרו אותם, ותנו לכל חניך חלק והורו להם לקרוא לפי הסדר.
  3. הדפיסו את המידע והורידו ממנו מילים מרכזיות, ותנו לחניכים להשלים מהאינטרנט את המידע החסר.

אם ידוע לכם מראש על חניכים שהיו להם קרובי משפחה בשואה, כדאי לבקש מהם להביא מידע ולספר על הדמויות הקשורות אליהם. במקרה הזה אפשר להזמין גם בן משפחה שיספר את סיפורו, להציג אלבום תמונות וכו’.

לסיום החלק הזה חשוב מאוד לעשות עיבוד רגשי עם החניכים, לשמוע איך היה להם, להקשיב לסיפורים ולתת מקום לרגשות השונים שמתעוררים. ערכו סבב ושאלו את החניכים אילו רגשות התעוררו בהם מהסיפורים. תנו להם פשוט לדבר ולאוורר. אפשר להשתמש במתודות לפתיחת דיון ולפזר על הרצפה קלפי תמונות, קלפי רגשות או אמוג’ים (נספח 3).

 

שלב ג – ספרו לאנשים בשואה על מדינת ישראל של ימינו

בחלק הזה אנחנו רוצים לעשות יישום שיקשר ביננו לבין מה שראינו בחלק הקודם.

אנחנו חיים במדינה יהודית, עצמאים וחופשים, יש לנו אמונה שזו ראשית הגאולה ושאנחנו מתקדמים.

ניקח את התקווה שלנו, את האמונה והשמחה שנובעות מהמקום הטוב שאנחנו נמצאים בו, ונבטא אותה דרך התכתבות עם אנשים שהיו בשואה.

אפשר לעשות זאת בשלוש דרכים:

  1. חלקו לחניכים דפים ועטים ובקשו מכל אחד מהם לבחור דמות אחת מהדמויות שדיברנו עליהן ולמען אליה את המכתב.

אמרו אתם משפטי פתיחה ותנו לחניכים להשלים אותם. למשל:

“אילו יכולתי לפגוש אותך לרגע, הייתי רוצה לספר לך ש…”

“אל תישבר, בסופו של דבר…”

“אני מתפלל ש…”

  1. חלקו לחניכים את הקטע שבנספח 4, המתאר דו-שיח בין ילד ישראלי לאדם בזמן השואה. מה מתחדש לנו מהשיח איתו? אילו יכולתם לדבר עם מישהו מהשואה, מה הייתם אומרים לו? ומתוך כך צאו לכתיבה.
  2. הביאו דפים, צבעי פנדה, טושים או עפרונות ובקשו מהחניכים לצייר ציור שיראה מה יש במדינת ישראל של היום כדי שיהיה אפשר להראות את זה לאנשים בשואה.

 

סיכום

לסיכום אפשר לבקש משניים-שלושה חניכים לקרוא את המכתבים שלהם או להראות את הציורים שלהם. אפשר להדליק נרות ולומר שעצם היכולת שלנו להדליק נרות היא אור מסוים, הינה, אנחנו במציאות אחרת, ולמרות כל הכאב והקושי הגענו אליה בעוצמה. עלינו לשמוח ולהודות על הזכות לחיות בדור זה של גאולה ולהוביל את המשכה אל מציאות טובה יותר ויותר בכל יום.

 אפשר להשמיע את השיר ‘לא תנצחו אותי’, מילים מצורפות בנספח 5.

 

 

נספחים

 

נספח 1 – שאלות זהות

  • איך קוראים לי?
  • מאיזו עדה אני?
  • לאיזה עם אני משתייך?
  • האוכל האהוב עליי
  • התחביב שלי
  • הכישרונות שלי
  • המשפחה שלי
  • האמונה שלי
  • הקשר שלי לשואה

 

נספח 2 – דמויות מהשואה

הרב ישראל מאיר לאו

נולד בשנת 1937 בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין, בן הזקונים של חיה (לבית פרנקל-תאומים) ושל הרב משה חיים לאו, נצר לשושלת רבנים. אחיו הגדולים הם: יהושע (שיקו) לאו-הגר, אשר ברח לישראל מהונגריה באפריל 1944, אחרי פלישת הנאצים להונגריה, נפתלי לאו-לביא (טולק), שהשגיח עליו בשואה, ושמואל יצחק (מילק), שנספה בשואה.

את שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, הגטו הראשון בפולין הכבושה. באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה, ושם הם נספו בי”א במרחשוון ה’תש”ג, אולם הוא הצליח לחמוק מהגירוש עם אימו, וכך ניצלו חייו. בנובמבר 1944 במהלך אקציה הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה, אולם היא עצמה לא ניצלה. עם נפתלי הוא נשלח למחנה עבודה בעיר צ’נסטוחובה, ומשם הגיעו השניים למחנה הריכוז בוכנוולד. במחנה זה סייע לו חייל רוסי ששמו פיודור מיכאיליצ’נקו, ושמר על חייו.

כאשר שוחרר מהמחנה על ידי חיילי ארצות הברית נודע ישראל לאו (‘לולק’) כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה, והוא בן 8. כמה חודשים לאחר מכן עלו השניים לארץ ישראל באונייה עם ‘ילדי בוכנוואלד, נתפסו והובלו למחנה המעצר בעתלית.

במהלך המלחמה נפרדו האחים נפתלי וישראל, וזה מה שאמר נפתלי לאחיו הצעיר כשנפרדו: “לולק, לוקחים אותי. אני מקווה, אבל אינני בטוח, שאנחנו עוד נתראה אי־פעם. אולי יקרה נס ואתה תישאר בחיים, וכל זה ייגמר אי־פעם. באתי להגיד לך שיש מקום אחד בעולם שקוראים לו ארץ־ישראל. תגיד ‘ארץ ישראל’. עוד פעם. תגיד אחרי”. ואני, שלא ידעתי מלה אחת בעברית, חזרתי על שתי המילים ‘ארץ־ישראל’ בלי להבין את משמעותן. נפתלי הסביר: “ארץ ישראל היא הבית של היהודים. משם גרשו אותנו ולשם אנחנו צריכים לחזור. זה המקום היחיד בעולם שבו לא הורגים יהודים. אז אם אתה תישאר בחיים ודאי יהיו כאלה שירצו לקחת אותך איתם, למקומות אחרים, כי אתה ילד נחמד. תדע שאתה לא הולך לשום מקום. תזכור מה אמרתי, רק ארץ־ישראל. יש לנו שם דוד, הדוד שלנו בארץ ישראל בטח רוצה לדעת מה קורה איתנו. כשתינצל ותגיע לארץ־ישראל, תגיד את השם שלך, שאתה בנו של הרב לאו מפיוטרקוב. את זה הרי אתה יודע, שיחפשו את הדוד שלך לפי השם שלך. הוא כבר ימצא אותך. שלום לולק. תזכור, ארץ־ישראל” (ישראל לאו, ‘אל תשלח ידך אל הנער’, תל אביב 2005, עמ’ 61–62).

 

שרה אבינון

שרה אבינון היתה בת 9 כשהשואה הסתיימה. שנה לאחר השחרור עוד המשיכה לחיות עם יוליה ויאן פילך, זוג פולנים מהעיר קרקוב שאספו אותה אל ביתם בשנת 1943 מבית היתומים שבו חיה בזהות שאולה. שמה היה אז אירנה יבלונסקה, והיא זוכרת שישבה בפינת האולם הגדול, ראשה מורכן למטה, כשיוליה נכנסה אל בית היתומים. אישה גבוהה, בלונדינית ומרשימה מאוד, שבאה לאמץ ילדה פולנייה ומצאה את שרה. במשך חצי שנה חיה שרה בביתם, ולא סיפרה להם שאירנה אינו שמה האמיתי.

בספרה ‘אל רפסודות בתהום’, שיצא לפני כשנתיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, היא מספרת שאחרי כל החודשים האלה בביתם לא יכלה עוד להכיל את הסוד. היא פרצה בבכי ואמרה ליאן: “פעם קראו לי שרנקה, כי אני יהודייה. עכשיו אני כבר לא רוצה את השם ההוא, אני בכלל לא רוצה להיות יהודייה, רק נוצרייה”.

אבינון מספרת שיוליה הייתה אנטישמית “כמו רוב הפולנים, אבל היא אהבה אותי, ויותר לא דיברו בבית על יהדותי”. היא המשיכה לחיות איתם בגלוי, הלכה לבית הספר ואפילו ביקשה מהם שוב ושוב להתנצר, אבל יאן עוד חשב שאולי שרד מישהו ממשפחתה, ודחה את בקשתה בתירוצים שונים.

ב-1947 נודע לשני דודים שלה, שהיו בצבא האדום, שהיא נמצאת בקרקוב, והם באו לקחת אותה אליהם. שרה התנגדה, וגם בני הזוג פילך לא ויתרו בקלות. הדודים פנו לבית המשפט וזכו, ושרה הועברה אליהם. “אבל הם לא לקחו אותי הביתה. אני לא רוצה לשפוט אותם, היה לי קשר איתם כמעט עד מותם, אבל הם לקחו אותי לבית ילדים יהודים. ושם הדבר הראשון שעשו לי – סיפרו אותי. בדיוק כמו שעשו לי בבית היתומים במלחמה”.

אבינון החליטה לברוח וחזרה בכוחות עצמה אל קרקוב, אל ביתם של יוליה ויאן. הדודים, שכבר ביקשו לעזוב את פולין, החליטו לוותר ונסעו משם בלעדיה. שלוש שנים נוספות חיה אבינון בביתה בקרקוב, ובתקופה הזאת אפילו התנצרה. אבל אז הופר השקט בשנית: הסב הופיע, והוא לא התכוון לוותר עליה.

“הייתה לי התנגדות גדולה מאוד לסבא שלי, כמעט שנאה”, מספרת אבינון, “הוא גילם מבחינתי את ההתנגשות בין הנצרות כפי שאני חוויתי אותה לבין היהדות, שהוא היה מאוד קנאי לה. הוא היה מסוגל לומר במסדרונות בית המשפט: ‘אפילו אם היא תמות אצל יהודים, זה יהיה טוב יותר מלהמשיך לחיות אצל הנוצרים'”.

אחרי דיונים רבים בבית המשפט זכה הסב בנכדה, והיא נמסרה לחזקתו. בספר היא מתארת את קשיי הזהות שלה: “שאלתי את עצמי: מי אני באמת? מי עלי להיות? שרה? אירנה? מרישיה? מה חשוב יותר – הזהות שנולדתי אתה, או מה שאני מרגישה עכשיו? ומי הם הורי האמיתיים – אלה שילדו אותי ואינם, או אלה שבביתם אני חיה עכשיו, שמטפלים בי, דואגים לי, מלמדים אותי? למי אני שייכת? ושמא אינני שייכת לאיש? השאלות התרוצצו בתוכי, ואני דחקתי בהן להיעלם. למה לי להתלבט, הרי אני כאן, אין לי עולם אחר”.

 

אדווין לנדאו

אדווין לנדאו היה יושב ראש הקהילה היהודית בדויטש-קרונה ופעיל בארגוני יוצאי צבא גרמניים. בתיאור תחושותיו בשנת 1933 כתב: “בדירה נערכה אשתי לקראת השבת. כמוני כיהודים רבים אחרים הלכתי אל בית־הכנסת. שם נגלו לי קלסתרי־פנים מיואשים שנשמתם עגומה עליהם מכל עגמה, והם חיוורים ורועדים. מעולם לא התפללו יהודים בכוונת־לב לוהטת כל־כך כמו בערב ההוא, שבו חוו את היותם יהודים לפני ולפנים […] ובקדשי את השבת, הגעתי אל הפסוק שבקידוש “כי בנו בחרת… מכל העמים”, והנה ראיתי את ילדי תולים בי את עיני התום שלהם, המביעות שאלה. למראם אבדו עשתונותי, כל כובדו של היום שחוויתי התפרק בתוכי, והתמוטטתי […] מיררתי בבכי, אולם אני ידוע ידעתי: זו הייתה פרידתי מהיותי גרמני, הינתקותי הפנימית מן המולדת שהייתה ואיננה עוד, באחת – לוויה. קברתי 43 שנים של חיי […] לא הייתי מסוגל עוד להיות גרמני […] ומי הייתי עתה? אמנם הייתי יהודי שומר-מצוות, אולם כבר נטמעתי במידה מרחיקה־לכת. הייתי לבן־בלי־מולדת […] עליתי על קברות הורי ואבות־אבותי, ובעיני רוחי שוחחתי עמם. החזרתי להם כל קורטוב של גרמניות שקיבלתי מידי שלושה דורות, כל קורטוב שספגתי לתוכי וטיפחתי. זעקתי אל תוך קברותיהם: ‘טעות הייתה בידכם! גם אני הולכתי שולל. עתה סוף־סוף תפסתי: איני עוד גרמני! ומי יהיו ילדי?’ השאלה נותרה ללא מענה… המצבות החרישו. גם מורי הזקן לא היה מסוגל עוד להשיב לי מתוך קברו” (אדווין לנדאו, ‘אזרחים על תנאי’, ירושלים תשנ”ד, עמ’ 324–325).

 

זליג קלמנוביץ

זליג קלמנוביץ נולד באימפריה הרוסית למשפחה יהודית קשת יום. בילדותו למד בתלמוד תורה ובישיבה. בעצמו רכש השכלה כללית, וכשהיה בן 15 עבר בהצלחה מבחני חוץ ולמד לימודים גבוהים בליפייא ובברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר למקום מרוחק ברוסיה ושם קיבל דוקטורט, ואת שארית המלחמה העביר בלימוד יידיש ובעריכת עיתון ביידיש.

הוא היה אחד היהודים המשכילים החשובים באירופה. הוא היה סוציאליסט ותמך בתנועה הציונית. כתב בעיתונים רבים ושימש עוזר מוציא לאור בהוצאה חשובה. הוא היה ממקימי וראשי ייווא – המכון המדעי היהודי בווילנה.

קלמנוביץ’ כתב יומן בעברית על חייו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלא בגטו וילנה, ובתקופה זו המשיך לכתוב את היומן. החלק העוסק בשואה תורגם ליידיש והוצא לאור על ידי ייווא ב1951-. הגרסה העברית של היומן פורסמה ב1977. הוא נספה במחנה ריכוז ב-1944.

וכך הוא כותב ביומנו: “יכול איש הגטו פעם לתאר לעצמו בדמיונו שמציעים לפניו ברירה: הנה הוא רשאי לפשוט מעצמו את ה’אני’ היהודי, הנפול, המוכה, וללבוש את ה’אני’ של האדון על הגטו. הריני מציג את השאלה: במה הוא היה בוחר? כיצד היה נוהג? אילו היה רוצה להתחלף, ליטול על עצמו ברצון את דמות האדון, הרי אז אנו יכולים להניח שאין הוא יהודי. לעומת זאת אם הוא בוחר מרצונו החופשי להישאר יהודי, הרי הוא יהודי… להיות יהודי פירושו בכל מקרה להיות במעלה גבוהה. המכות והייסורים בני חלוף, המתרגשים על ראש היהודים, הם בעלי טעם ומשמעות, אין הם נגישות בעלמא, ואין בהם כדי להשפיל את היהודי. מאחר ויהודי הוא חלק מן האחדות המשולשת: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא” (זליג קלמנוביץ, ‘יומן בגטו וילנה’, תל אביב תשל”ז, עמ’ 105).

 

הרב אפרים אשרי

אשרי נולד בקופישוק שבליטא לרב דוב אשרי. התחנך בישיבת סלובודקה, בישיבת פוניבז’ ובתלמוד תורה בקלם. בשנת ה’תרצ”ד (1934) נסמך להוראה בידי רבה של קובנה. לאחר מכן שימש רב בסלובודקה ולימד בבית מדרש מקומי.

במשך מלחמת העולם השנייה שהה הרב אשרי בגטו קובנה, ושם שימש יד ימינו של רב העיר הרב אברהם דוב כהנא שפירא ועמד בראש הארגון ‘תפארת בחורים’ בגטו קובנה. בתקופה זו כבר נרצחו רוב רבני הגטו בידי הנאצים והליטאים, והרב שפירא עצמו כבר היה חולה וחלש ונבצר ממנו לתפקד כפוסק באופן מלא, ועל כן ביקש מהרב אשרי שיענה על שאלות הלכתיות במקומו. את הדפים שנכתבו בהם התשובות שמר הרב אשרי טמונים באדמה, ורק לאחר המלחמה קיבץ אותם לספר שאלות ותשובות ‘ממעמקים’.

הוא מספר בספרו על משפחה מתבוללת שאת המנהגים היהודיים לא קיימה, לרבות מצוות ברית המילה. כשיצאה הגזרה של הגרמנים שעל כל היהודים לעזוב את העיר ולהיכנס לשטח הגטו, גם משפחה זו נאלצה לעבור. את אבי המשפחה רצחו הגרמנים, ואשתו וילדיו נכלאו בחומות הגטו. על פי תיאורו של הרב אושרי, היה גורל המשפחה הזאת קשה כפליים, כי הם שאלו את עצמם פעמיים: “למה זה קורה לנו?” הם הרגישו ככל הגויים, אך בעיני הגרמנים כל מי שנולד להורים יהודים הוא יהודי, אם הרגיש כך ואם לא. גורלם הקשה גרם לבנם הערל להרהר: “אם במותי אני לא נפרד מגורל עם ישראל וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה שאהיה נפרד ושונה מהם בחיים ולא יהיה על בשרי חותם הברית עם אלוהים?” הרהוריו הביאו אותו לידי החלטה – לעבור מרצון את המילה כדת ודין ולהיות כאחד מהמון בית ישראל.

 

לוסי רווה (ראובפוגל)

לוסי רווה לבית גרוס נולדה ב-1926 בעיירה פשמישלאני שבקרבת לבוב שבפולניה, ושם למדה והתחנכה עד שמלאו לה 15. בזמן הכיבוש הגרמני הועברה לגטו, אך באמצעות תעודות מזויפות ברחה לגרמניה, שהתה שם כשלוש שנים ולמדה טכנאות שיניים וציור. בשנת 1949 עלתה ארצה והקימה את ביתה בנתניה.

לוסי מספרת בזיכרונותיה על הפרידה מבני המשפחה שנשארו בגטו : “לבסוף הגיע הרגע הקשה של הפרידה מיקירי […] אין בכוחי לתאר את הפרידה הקשה והאכזרית ממשפחתי ומן הגטו. אחותי הביטה בי בעיניים מלאות כעס וקנאה. מעיניו של אחי הקטן נשקף עצב עמוק וכאילו ייאוש. חשתי שחלק מלבי נקרע ונשאר עמם, ובעיקר עם סבתי […] אמא יצאה כדי ללוות אותי אל מחוץ לגטו. שלג כבד ירד ואני רעדתי בכל גופי מקור ומכאב הפרידה. המילים האחרונות ששמעתי מפי אמי חרוטות בזיכרוני וילוו אותי כל ימי חיי: ‘זכרי, ילדתי’, אמרה, ‘אם תשרדי, אל תשובי לחיות כיהודיה’. עקרתי את עצמי מזרועותיה שחיבקו אותי באהבה, ובפנים שטופות בדמעותיה ובדמעותיי – יצאתי לדרכי” (לוסי רווה, ‘יכולתי לא לחזור’, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 40, 44).

 

נספח 3 – כלים להבעת רגשות

רשימת רגשות

רגשות שליליים:

אדישות, אובדן עצמי, אומללות, אטימות, איום, אימה, אכזבה, אפתיות, אשמה, בגידה, בדידות, בהלה, בוז, בושה, ביזיון, בלבול, בעתה, גאווה, גועל, גלות, געגועים, דאגה, דחייה, דיכאון, דכדוך, דלדול, הזנחה, החמצה, היסוס, היסטריה, התנשאות, הלם, ויתור, זלזול, זעזוע, זעם, חולשה, חוסר אונים, חוסר אמון, חוסר ביטחון, חוסר ישע, חוסר ערך עצמי, חורבן, חידלון, חלחלה, חנק, חסר, חרדה, חרפה, חשד, חשש, טינה, טלטלה, טמטום, טרדה, טרוף, ייאוש, יגון, כאב, כבדות, כיווץ, כישלון, כעס, ליאות, לחץ, מבוכה, מוות, מועקה, מסכנות, מצוקה, מצפון, מתח, נוחות, נחיתות, ניכור, נקמה, סגירות, סערה, עוינות, עלבון, עליבות, עצב, עצבים, עצלות, ערעור, ערפול, פניקה, פגיעה, פחד, צער, קור, רגישות, רוגז, רחמים, רתיעה, שאננות, שברון, שנאה, תסכול

רגשות חיוביים:

אהבה, אהדה, אומץ, אופטימיות, אושר, אחריות, איזון, אכפתיות, אמון, בהירות, ביטחון, גאולה, הודאה, הודיה, הערצה, הקלה, השלמה, התפעלות, זהירות, חופש, חיבור, חיוניות, חמלה, ידידות, יציבות, כוח, כיסופים, כנות, לבביות, מלאות, מרץ, נאמנות, נביעה, נחישות, נחת, נינוחות, ניצחון, ניקיון, סבלנות, סיפוק, עוצמה, עושר, ערך עצמי, ערנות, פיוס, פתיחות, צמיחה, קבלה, קרבה, רגישות, רוגע, רווחה, רוממות, שייכות, שקט, תעוזה, תקווה

אמוג’ים

 

 

נספח 4 – שיחה בין אישה מהשואה לילד מימינו

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב שבישראל

חיה: “היי, אתה נראה מאוד מדוכדך”.

איתי: “אכן, ימים קשים עוברים עליי”.

חיה: “אולי אוכל לעזור?”

איתי: “איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?”

חיה: “מה זה אל-על?”

איתי: “זו חברת תעופה ישראלית גדולה”.

חיה: “יש חברת תעופה ישראלית?”

איתי: “בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, וגם למדינת ישראל יש חברת תעופה”.

חיה: “מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?”

איתי: “בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון”.

חיה: “זו לא ארץ התנ”ך במקרה? ארץ החלומות?”

איתי: “חלומות?! חלומות באספמיה*. הכול שם מתנהל על הפנים”.

חיה: “מה למשל?”

איתי: “מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…”

חיה: “רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?”

איתי: “בטח, אלא מי?”

חיה: “הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע”.

איתי: “מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…”

חיה: “מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?”

איתי: “מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: ‘מיישבים את הארץ'”.

חיה: “אז מה רע בזה?”

איתי: “שמאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף”.

חיה: “יש לך רכב אישי?”

איתי: “ברור! שני רכבים. אחד לי ואחד לאישה, כדי שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…”

חיה: “נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש”.

איתי: “יידיש? זה פאסה מזמן. רק עברית!”

חיה: “מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…”

איתי: “צמרמורת? תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!”

חיה: “מילואים? תסביר”.

איתי: “נו, גיוס לכמה שבועות לצבא”.

חיה: “יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?”

איתי: “את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?”

חיה: “אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה”.

איתי: “אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה”.

חיה: “יש לכם פרלמנט משלכם?”

איתי: “פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב”.

חיה: “בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?”

איתי: “דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק”.

חיה: “אז יש לכם ארץ תנ”כית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים בכל יום”.

איתי: “עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה”.

חיה: “לאן תלך?”

איתי: “חשבתי על ברלין, בגרמניה”.

(אסף אושליצקי)

 

*חלומות באספמיה – ביטוי המציין חלומות לא מציאותיים

 

נספח 5 לא תנצחו אותי (נעמי שמר)

מחלוני אני רואה

רחוב כמו נהר גואה

ואנשים לעבודת יומם הולכים

ותינוקות של בית רבן

עם הילקוט שעל גבם

ובידיהם כמה

ענפי הדס פורחים

פתאום זה בא ומתבהר

ולעצמי אני אומר

לא תנצחו אותי

לא מנצחים אותי כל כך מהר

מחלוני אני רואה

מטוס ממריא, מטוס דואה

ומתחבא בעננים

הרחוקים

אני שומע מכונה

במנגינה הנכונה

שמתגלגלת בחוצות

ובשווקים

פתאום זה בא ומתבהר

ולעצמי אני אומר

לא תנצחו אותי

לא מנצחים אותי כל כך מהר

בחלוני אביב וסתיו

ויום גשום ויום שרב

ואור וחושך ויחיד

ומקהלה

זה מתערבב, זה מתערבל

שירי קינה, שירי הלל

ולפעמים זו המולה אחת גדולה

פתאום זה בא ומתבהר

ולעצמי אני אומר

לא תנצחו אותי

לא מנצחים אותי כל כך מהר

מקורות להרחבה

  • אתר יד ושם, הספר ‘נס של אהבה’, הספר ‘קמעא קמעא’

 

דעתך חשובה לנו