מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

דף לימוד מורחב | המשימה עוד לא נגמרה

דף לימוד מורחב | המשימה עוד לא נגמרה

סוג הפעולה
דף לימוד | פעולה
מתאים לגיל
חבריא ב'
משך הפעולה
עד שעה
נושא
ארץ ישראל | מדינת ישראל | ארץ ישראל | מדינת ישראל | עם ישראל | חזון ומטרות | חלומות | שאיפות | יהדות | הכרת הטוב | נושא שנתי | חודש ארגון | זהות | ציונות
  • מתאים לשבת
  • פעולה ממערך
מדריך 1 אהב את הפעולה

תקציר הפעולה

בשבוע הזה נכניס לתוך תרמיל שכעת משימתנו היא להחזיק בו את הכיסופים והחלומות של הדורות שבתפילותיהם ובהמייתם נבנתה מדינה, את זהותנו היהודית-ציונית, שממנה אנחנו מוּנעים בחיינו, ואת ההודיה על המציאות המדהימה שאנחנו זוכים לחיות בה. בשבוע הזה ניקח את המשא על גבינו ונשאל: עכשיו, בדור של גאולה, מה עלינו לעשות? מה תפקידנו? היכן מתבטאת האחריות שלנו לגורל המדינה, ומה חלקנו בהבטחת המשכה?

מטרות הפעולה

1. החברים יבינו את האחריות המוטלת עליהם, חוליה בשרשרת של עם ישראל, דור העתיד.
2. החברים יבררו את מקומם בדבר המשכיות “נפש יהודי הומייה”.
3. החברים ידונו במשימות המוטלות עליהם בנוגע לעתיד המדינה.

רקע למעביר

 

מעבירי פעולת ערב שבת יקרים,
זכינו ואתם מעבירים לנו פעולת ערב שבת בשבת הקרובה. זו השבת הראשונה של חודש הארגון, השבת שפותחת את החודש ומשיקה את נושא החודש, שהוא גם הנושא השנתי של תנועת בני עקיבא.
פעולת ערב שבת היא כלי מרכזי וחשוב לבירור הנושא, לשיח עמוק, לדיון וללמידה משותפת.
השנה נעסוק בנושא נפש יהודי הומייה.

מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, נתונה בפריחה. אנו חיים במדינה יציבה ומשגשגת.
מתוך שמחה והודיה על עצמאותה של מדינת ישראל ועל הגאולה שאנו זוכים לה בשובנו אל ציון נבקש להיפגש עם עוצמת הכיסופים וההמיה של בוני המדינה, נחדד את חשיבות השמירה על המדינה, על צביונה ועל זהותה כמדינה יהודית וציונית ונחדד לעצמנו מה התפקיד ומה השליחות של הדור שלנו. נשאל מה הנפש ההומייה שלנו וכיצד היא יכולה לקדם את ערכיה של מדינת ישראל, את יעדיה ואת צביונה הייחודי של המדינה מתוך חיבור לחזון הגדול ולמהותנו כמדינה יהודית ומתוך הזדהות עמוקה עם שרשרת הדורות היהודית.
דורנו, החי במדינת ישראל המפותחת, עלול לתהות על תפקידו באין יודע ומכוון. לעיתים המשימה אינה ברורה כמו שהייתה לדור המייסדים למשל, ושאלת המצפן המורה על מגמתנו בעם ועל משימותינו בתנועה עלולה להיטשטש. נוסף על כך בימים אלה יש בעם ישראל ובנוער בעלי עמדה נפשית המאופיינת בסטטיות ואף נוטים לייאוש מסוים עקב תפיסת מציאות חברתית-מדינית של מדינת ישראל שכבר אי אפשר להשפיע או לקדם כל שינויים שהם, ולעיתים נראה שבמצב היציב של היום אין אופק ממשי למילים הקשורות לחלום, לתקווה ולשינוי של ממש.
מעבר לכך במדינת ישראל מתחולל מאבק הקשור לזהותה היהודית-ציונית של המדינה. המאבק נוגע לאופייה של המדינה, לדיונים הקשורים לפוסט -ציונות ולעימותים ערכיים הנוגעים גם למקומו ולמשמעותו של דגל ישראל.
נפש היהודי שחלמה על הקמת המדינה ועל גאולה מבקשת להיות נטועה, נאמנה והומייה. היא מבקשת לשוב אל החלומות שבזכותם הקמנו את מדינת ישראל, לפעול לאור הערכים שבבסיס זהותנו היהודית, ודווקא מכוחם להמשיך ולבנות את הקומות הבאות בהמשך דרכנו.
ברגעים שאנו נמצאים בהם, בשיא, מוטלת עלינו החובה והמשימה שלא לנוח על זרי הדפנה אלא לעורר את עצמנו לשלב חדש, לתבוע מעצמנו הגשמה של יעדים מגוונים, עמוקים ומשמעותיים ולחתור אליהם מתוך המיה שתבנה בנו עמדת נפש ערכית ואידיאליסטית שתניע אותנו לנתינה ולעשייה.
אנו מבקשים בכל לב להרחיב את הדעת ואת האמונה ולהמשיך לפעול עם א-ל מתוך דבר ה’ והנביאים ולזקק את השליחות שלנו בדור הנוכחי מתוך חיבור נאמן ומסור לעם, לתורה ולארץ.

בשבוע זה יעסקו בסניפים בהמיה – המשימה עוד לא נגמרה. המיה היא כוח מניע בתזוזה הפנימית שלנו כפרטים וכעם. נפש היהודי לא המתה רק בעבר, המשימה לא תמה. יש צורך לעלות קומה נוספת, לפעול להתחדשות, להניע קדימה ליעדים חדשים המחזקים את הנפש היהודית, את המהות שלנו.

לימוד קצר המעביר את הרעיון:

  •  “בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון” (ברל כצנלסון, מתוך נאומו בכינוס ההסתדרות הכללית 1920).
  • הברית בפרשתנו נכרתת בערב הכניסה לארץ. בארץ ישראל עומדים ישראל במדרגה אחרת מזו שבמדבר. במדבר – ישראל פאסיביים, מובלים הם על ידי הקב”ה כצאן אחר רועהו, בפשיטות ובתמימות. בארץ ישראל – העמידה היא שונה, ישראל נדרשים לפעול עם אל; בדברים הגשמיים, נדרשים הם לעבוד את האדמה ולסייע כביכול לקב”ה בהוצאת הלחם מן הארץ, בניגוד למן שהיה במדבר. וגם בדברים הרוחניים – מופקדים הם לסייע לקב”ה להשיב את שכינתו לציון.
    כדי לחיות במדבר, יכלו ישראל לעמוד בברית כמתבטלים, כמו במעמד הר סיני. אופי החיים במדבר הוא פאסיבי, מתבטל, מובל, ולכן אין צורך בכוחות חיים, בכשרונותיו וביכולותיו של האדם; כל שנדרש הוא להתבטל ולתת להנהגה האלוקית להוביל, לַנחותך בדרך.
    אולם, כאשר המשימה הנדרשת היא לפעול עם אל, נדרשים כוחות רבים לביצוע משימה זו. עמידה מתבטלת, המאלימה את כוחות האדם, תמנע את ביצוע המשימה המיוחדת שמוטלת על עם ישראל בארץ ישראל – לפעול עם אל, לסייע בהובלת המציאות, ולא להיות מובלים כעדר אחר הרועה.
    סוג העמידה לפני ה’ בכריתת הברית ייקבע לאור המשימה שאליה נקראים. במדבר, נדרשים ישראל להיות פאסיביים, מובלים, ולכן הם עומדים בברית בשתיקה, בהעלמות ובהאלמות. זאת לעומת המשימה המוטלת עליהם מכניסתם לארץ – לסייע לקב”ה בהובלת המציאות הגשמית והרוחנית, ולכן עמידתם בברית תהיה במלא קומתם, עם כל כשרונותיהם וכוחותיהם, למען יוכלו לרותמם ולגייסם להופעת ה’ בעולם.

(הרב אליהו בלומצוויג, דבר תורה לפרשת נצבים)

 

מהלך הלימוד

בקשו מהחברים לחשוב שתי דקות בשקט ולאחר מכן להגיד בסבב איזה תחום בעיניהם חשוב לפעול כדי לקדמו בארץ.

קראו את המצווה הרביעית של הרמב”ן מתוך ספר המצוות (אם תביאו איתכם את הספר ותקריאו מתוכו, מה טוב):

מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה”, “והתנחלתם את הארץ”, “אשר נשבעתי לאבותיכם”. ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: “ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים” וגו’, שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: “עלה רש כאשר דבר ה’ אלהיך לך, אל תירא ואל תחת”. ואמרו עוד: “ובשלוח ה’ אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם”. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב “ותמרו את פי ה’ אלהיכם”, וכן “לא שמעתם”, הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה…
ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו: “כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים”, וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה – הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי: “מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ‘וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.’ ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.”

הרמב”ן מבאר את תחום ההתיישבות בארץ ופיתוחה ואת הציווי לקדם אותו. הוא מסביר אותו לפרטים, מביא ציטוטים ומבהיר איך בדיוק אפשר לקיים את הציווי, ובמילים אחרות לפעול לקידומו ולהנכחתו.

דונו עם החברים:
← איך מתבטאים התיישבות ופיתוח הארץ בחייכם האישיים? האם אתם שותפים להם?
← מדוע לדעתכם אנחנו מצווים לפתח את הארץ?
← מה עוד אפשר לעשות במסגרת המצווה הזו?

כאן תוכלו לחבר חברים שציינו את תחום ההתיישבות ופיתוח הארץ בסבב הפתיחה. בקשו מהם לשתף מדוע בחרו דווקא את התחום הזה (אולי מתוך חיבור אישי, ויוכלו לספר עליו?).
נצלו את הדיון להובלת שאלה שתעמוד באוויר לאורך הלימוד: “נפש יהודי הומייה” – ההמיה, הפעילות עצמה, המעשה: איך היא מתבטאת בחיים שלכם, צעירים במדינת ישראל?

קראו קטע מנאומו של יצחק רבין בטקס סיום מחזור של הבית הספר לפיקוד ומטה בשנת 1992:
“לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים ‘יהיה בסדר’. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא ‘בסדר’: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה’יהיה בסדר’ מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ‘יהיה בסדר’, אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין, אותו ‘סמוך עליי’, הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה’חפיף’ היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה”ל. היא אוכלת בנו בכל פה, ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש’יהיה בסדר’ פירושו שהרבה מאוד לא ‘בסדר'”.

דונו עם החברים:
← האם אתם מזדהים או יכולים ליצור הזדהות בין התחום שאמרתם בסבב הפתיחה לאווירת ה’יהיה בסדר’?
← האם אתם מרגישים אווירת ‘סמוך עליי’ בכל מיני תחומים בארץ?
← מה דעתכם על הקטע? מה הוא גרם לכם להרגיש?

מקדו את הדיון למקום לומד ומקבל, לא למקום מתריס. מה אנחנו מפספסים כשאנחנו אומרים “יהיה בסדר”? ממה אנחנו מסירים אחריות גם בלי לשים לב? איפה ה’סמוך עליי’ האישי שכל אחד אומר משפיע על תחום כללי?
המטרה היא לגרום לחברים להבין שעליהם לקבל עליהם אחריות למדינה. אחרי הרעיונות שהוצפו לקידום תחומים, אחרי מחשבה בפועל על קידום תחום מסוים, אנחנו דור העתיד, ולכן מחויבים לשמור על הנכס היקר מדינת ישראל. וכדי לשמור עליו צריך לקבל אחריות. קבלת אחריות משמעותה לפעול כדי שיהיה יותר מבסדר, להיות מי שאפשר לסמוך עליו באמת כדי לקדם.

סיימו בקטע מנאומו של עזר ויצמן בבית הנבחרים של גרמניה:

הגורל הוליד אותי ואת אחיי בני דורי בימים הגדולים שבהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות.

הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דור עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דור עברו מאז קם אדם אחד ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דור עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם:

הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה’ את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב. […] אנחנו ושפתנו חיים. אנחנו, שהתנערנו מן האפר, והשפה – שהמתינה בתכריכים של מגילות תורה ובין הדפים של סידורי התפילות – חיים.

השפה שנלחשה רק בתפילה, שנקראה רק בבתי הכנסת, שהושרשה רק בטקסים דתיים, שנזעקה בתאי הגזים – בתפילת “שמע ישראל” – קמה לתחייה. אני יודע שהגרמנית עשירה ממנה בתחומים רבים, אבל לא חסרות לי מילים להביע את רגשותיי כאן ועכשיו. מעולם לא חסרו לנו מילים בתחום האמונה, האהבה, החלומות, הגעגועים והתקווה.

[…] דווקא במאה הזאת, שראתה אותנו מושמדים ומתים, קמנו לחיים. בשפה הזאת, שבגולה שוחחנו בה רק עם א-לוהים, אנחנו משוחחים בארצנו זה עם זה.

עודנו מתפללים בה, אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה ועובדים בה ולומדים בה, מתווכחים בה, מחזרים בה ושרים בה. והנס הוא גדול שבעתיים, שהרי אילו היו חיים כיום יהושע הנביא, שלמה המלך וישו הנוצרי – הם היו מבינים את מה שאני אומר, ממש כשם שאני ובתי ונכדיי מבינים את דבריהם, שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן מילים מלפני אלפי שנים.

בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותיי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.

נע ונד אנוכי, הולך בעקבי אבותיי. וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים ההם, כך אבותיי מלווים אותי ועומדים איתי כאן ובזמן הזה. וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום בכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו.

הקטע הזה מתמצת את מקומנו הברור והבהיר כאן, ומנגד את אי-הבהירות ביחס לעתידנו, מתוך עברנו. יש לנו משימה חשובה – לפעול, לקדם, לעשות – והיא מתוקף ההיסטוריה שלנו, שלאורך כל השנים נקודת הייעוד שלנו כעם ישראל התוותה את דרכנו הרוחנית והמעשית. מכאן יש לנו תפקיד ואחריות לעתידנו.

סכמו באחריות:
אנחנו, חברי חבריא ב’, דור העתיד של מדינת ישראל, חייבים לקבל עלינו אחריות, כי העתיד על כתפינו. התחומים לפעול בהם מגוונים, גם אנחנו פירטנו אותם עכשיו, האפשרויות לעשות בכל תחום מגוונות אף הן, כמו שראינו המצווה הרביעית שמונה הרמב”ן, אבל האחריות אחת.

דעתך חשובה לנו