מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

דף לימוד מורחב | כיסופים והודיה

דף לימוד מורחב | כיסופים והודיה

סוג הפעולה
פעולה | דף לימוד
מתאים לגיל
חבריא ב'
משך הפעולה
עד שעה
נושא
ארץ ישראל | מדינת ישראל | הודיה | הכרת הטוב | נושא שנתי | חודש ארגון | זהות | ציונות
  • מתאים לשבת
  • פעולה ממערך
מדריך 1 אהב את הפעולה

תקציר הפעולה

בשבוע הזה נביט סביבנו ונודה על המדינה המדהימה שאנחנו חיים בה,
שנבנתה על כיסופים עמוקים של אלפי יהודים שחלמו לחיות בה. נכיר בהתגשמות חזון הנביאים שאנחנו זוכים לחיות בו ונדגיש את הכרת הטוב על הזכות הזאת ועל פועלי הדורות שהיו חלק מקיומו.

מטרות הפעולה

  1. החברים ייחשפו לכיסופי הלב של הדורות הקודמים.
  2. החברים יכירו בחלקם בשרשרת הדורות שהומה אלפיים שנה.
  3. החברים יתחזקו בתחושת הודיה על המציאות שאנו זוכים לחיות בה.

רקע למעביר 

פרשת “וירא”

מעביר /ת פעולת ערב שבת יקרים,
זכינו ואתם מעבירים לנו פעולת ערב שבת בשבת הקרובה. זו השבת הראשונה של חודש הארגון, השבת שפותחת את החודש ומשיקה את נושא החודש, שהוא גם הנושא השנתי של תנועת בני עקיבא.

פעולת ערב שבת היא כלי מרכזי וחשוב לבירור הנושא, לשיח עמוק, לדיון וללמידה משותפת.
השנה נעסוק בנושא נפש יהודי הומייה.

מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, נתונה בפריחה. אנו חיים במדינה יציבה ומשגשגת.
מתוך שמחה והודיה על עצמאותה של מדינת ישראל ועל הגאולה שאנו זוכים לה בשובנו אל ציון נבקש להיפגש עם עוצמת הכיסופים וההמיה של בוני המדינה, נחדד את חשיבות השמירה על המדינה, על צביונה ועל זהותה כמדינה יהודית וציונית ונחדד לעצמנו מה התפקיד ומה השליחות של הדור שלנו. נשאל מה הנפש ההומייה שלנו וכיצד היא יכולה לקדם את ערכיה של מדינת ישראל, את יעדיה ואת צביונה הייחודי של המדינה מתוך חיבור לחזון הגדול ולמהותנו כמדינה יהודית ומתוך הזדהות עמוקה עם שרשרת הדורות היהודית.

דורנו, החי במדינת ישראל המפותחת, עלול לתהות על תפקידו באין יודע ומכוון. לעיתים המשימה אינה ברורה כמו שהייתה לדור המייסדים למשל, ושאלת המצפן המורה על מגמתנו בעם ועל משימותינו בתנועה עלולה להיטשטש. נוסף על כך בימים אלה יש בעם ישראל ובנוער בעלי עמדה נפשית המאופיינת בסטטיות ואף נוטים לייאוש מסוים עקב תפיסת מציאות חברתית-מדינית של מדינת ישראל שכבר אי אפשר להשפיע או לקדם כל שינויים שהם, ולעיתים נראה שבמצב היציב של היום אין אופק ממשי למילים הקשורות לחלום, לתקווה ולשינוי של ממש.

מעבר לכך במדינת ישראל מתחולל מאבק הקשור לזהותה היהודית-ציונית של המדינה. המאבק נוגע לאופייה של המדינה, לדיונים הקשורים לפוסט -ציונות ולעימותים ערכיים הנוגעים גם למקומו ולמשמעותו של דגל ישראל.

נפש היהודי שחלמה על הקמת המדינה ועל גאולה מבקשת להיות נטועה, נאמנה והומייה. היא מבקשת לשוב אל החלומות שבזכותם הקמנו את מדינת ישראל, לפעול לאור הערכים שבבסיס זהותנו היהודית, ודווקא מכוחם להמשיך ולבנות את הקומות הבאות בהמשך דרכנו.

ברגעים שאנו נמצאים בהם, בשיא, מוטלת עלינו החובה והמשימה שלא לנוח על זרי הדפנה אלא לעורר את עצמנו לשלב חדש, לתבוע מעצמנו הגשמה של יעדים מגוונים, עמוקים ומשמעותיים ולחתור אליהם מתוך המיה שתבנה בנו עמדת נפש ערכית ואידיאליסטית שתניע אותנו לנתינה ולעשייה.

אנו מבקשים בכל לב להרחיב את הדעת ואת האמונה ולהמשיך לפעול עם א-ל מתוך דבר ה’ והנביאים ולזקק את השליחות שלנו בדור הנוכחי מתוך חיבור נאמן ומסור לעם, לתורה ולארץ.

בשבוע זה יעסקו בסניפים בכיסופים ובהודיה שחוותה נפש היהודי בהמייתה לאורך הדורות, כיסופים להקים מדינה לעם ישראל. אנחנו, בני הדור שזוכה לגדול כאן, חייבים לזכור שהמדינה אינה מובנת מאליה. קיבלנו מתנה אדירה בחסדי שמיים ובזכות דורות של נביאים, חלוצים ואנשים ערכיים שהשקיעו בבניית המדינה הזו למעננו, ואנו רוצים להכיר להם טובה ולהוקיר אותם על מה שבנו.

לימוד קצר המעביר את הרעיון:

  • “אין כל ספק שבימים אלו נעשו לאבותינו ולנו ניסים ונפלאות, ואפשר לומר אפילו פלאי פלאות, שהרי רבים עמדו לכלותינו, ובאמצעים דלים הקב”ה סייע שניצלנו מהם, וידינו גברה על אויבינו. ברור הוא שניסים אלו שנעשו לנו, לא בזכותנו נעשו, אלא בזכות אבותינו ואבות אבותינו שצורפו כולם יחדיו. לפיכך ע”פ ההלכה כל מי שנעשה לו נס חייב להודות ולהלל, לשבח ולרומם את שם ה’. דוד המלך התקין פרקים מיוחדים בתהילים שייאמרו ע”י מי שנעשה לו נס. הספרדים נהגו לומר את ההלל בלא ברכה, ויש לאומרו לאחר קדיש תתקבל שלאחר ‘ובא לציון'”.
    (הרב מרדכי אליהו, שו”ת הרב הראשי, ב, עמ’ 457)
  • “ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: ‘אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’ – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה”.
    (ר’ יהודה הלוי בחתימת ספר הכוזרי)

 

מהלך הלימוד

התחילו בקריאת קטעים שמתארים כיסופים לארץ ממגוון תקופות ומקומות.
הנקודה המרכזית כאן היא שהכיסופים לאורך הדורות ביטאו רעיון כללי של עם שלם: גם בתקופות של גלות וחושך, גם כשחלק כבר חיו כאן וכספו למדינה יהודית עצמאית, גם בכל מיני מקומות ברחבי העולם. החלום משותף לכל עם ישראל ולכל הדורות.

החברים יכולים לגלות הזדהות עם קטעים מסוימים על סמך סיפור משפחתי או ארץ מוצא, וזאת הזדמנות לשמוע גם אותם. מישהו שעלה בעצמו, מישהו שההורים שלו עלו או סבא וסבתא, חבר’ה שחיים כאן דורות אחורה יכולים לשתף על הגעגוע והציפייה לחיות חיים יהודיים במדינת ישראל.

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

מילים: מנחם מנדל דוליצקי.
נולד ב-1856 בפולין. מגיל צעיר היה מחובר לכתיבה, ובעיקר לכתיבה בשפה העברית. כשגדל אף לימד עברית וכתב בכתב העת ‘המליץ’, כתב עת עברי שיצא במזרח אירופה. ב-1881 היה עד ל’סופות בנגב’, פוגרומים קשים ביהדות רוסיה, ולאחר מכן הצטרף לתנועת חיבת ציון. חיבר שירים ומאמרים שקראו לתקומת עם ישראל בארץ ישראל, ובהם השיר ציון תמתי.

“היה זה ערב יום שישי כאשר בא פסהה ואמר לי: ‘במוצאי שבת אתם נוסעים’. היה ברור שבהודעה קצרה זו מקופל חלום יקר שלו חיכינו הרבה שנים.
בשבת האחרונה שלנו על אדמת סודאן ביקשתי מאשתי והילדים ללבוש לבן ולהכין ארוחה חגיגית, כי מחר יום חג הוא לנו. כל מה שקראתי בתנ”ך על יציאת מצרים עלה בראשי, והרגשתי שאנו במעמד דומה.
בערב בא פסהה למחנה הפליטים להסיע אותנו לנקודת האיסוף, ושם עלינו על משאית. הצפיפות הייתה נוראית. כשהחל המטוס לנוע אחזה בי התעלות רוחנית וחשתי כי מתקיימת בנו הנבואה ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי’.
ירדנו מהמטוס כשהמבוגרים ואני בראש הקבוצה ונישקנו את אדמת הקודש. זה היה מחזה בלתי נתפס”
(עדות קס שמוצבת באנדרטה לעולי אתיופיה בהר הרצל).

מאז המאה ה-19 מתבטאים כיסופי יהדות אתיופיה בעלייה לארץ. תחילה בהובלת אבא מהרי, אחר כך במבצעי מוסד חשאיים ולבסוף בעלייה גלויה במטוסי אל-על. הכיסופים מועברים מדור לדור ומציירים את ירושלים כסמל התגשמות החלום.

“מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.
בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בלבי ובעטי”
(ש”י עגנון בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות).

דונו עם החברים:

  •  איך מתבטאים בכל אחד מהקטעים הכיסופים למדינה, לחיים יהודיים, לארץ?
  • הזדהיתם עם משהו ממה שקראנו?

פתחו את הדיון אגב שימוש במונחים של כיסופים, חלום, המיה. אלו מילים שנשכחו קצת בנוגע למדינה ולשנים הרבות הריקות שקדמו לה. חברו אותם לרצון למצוא בית, לאפשרות לחיות בגאון בזהות יהודית, לחלום של סבא וסבתא שלהם.

אחרי שהחברים ייחשפו לכיסופי העבר שעברו מדור לדור, אנחנו רוצים לחבר אותם לחלק שלהם במעבר הדורות, לחוליה שלהם עצמם בשרשרת. בקטעים הקודמים הם יכולים לגלות הזדהות מסוימת, אולי אישית, בעקבות סיפור משפחתי. אבל כאן, כשמגיעים לנוער צעיר שמדינת ישראל היא עובדה מוגמרת מבחינתו, צריך לחדד את הנס הגדול שהיא ואת יכולת הדורות הקודמים לפעול מתוך הכיסופים ולהגשים את החלום.

קראו קטע שכתב הרמטכ”ל אביב כוכבי במסע מפקדי גדודים ויחידות לפולין בחודש אלול תשפ”ב:

לשאול ומינה שטרנגסט מקראקוב היו שמונה ילדים. אחד מהם, רומק, היה סבי. הציונות הלהיבה אותו ואת חלק מאחיו, והם עלו לארץ לפני המלחמה. יתר בני המשפחה, שנשארו בקרקוב, נאלצו להצטופף בגטו ולבסוף, כמו הקהילה כולה, נדחסו ונחנקו בתאי הגזים של אושוויץ, ואיתם נחנקו האנושיות, הצדק והמוסר.

הגעתי לבית המשפחה, שעדיין עומד על תילו, וקל היה לדמיין את רעש דפיקות הרגליים של הילדים היורדים במדרגות העץ לשחק בחצר או את ההכנות בערב שבת.

אפשר גם היה לדמיין את המשפחה מגורשת במכות במורד אותן המדרגות ממש. ההתרגשות גברה כשעמדתי מעל האולם הראשי של המשרפה באושוויץ, כשלצידי שישה עשר מפקדי גדודים ויחידות בצבא ההגנה לישראל. אני מכיר אותם באופן אישי. הם מייצגים את הטובים ביותר, והם בחרו להקדיש את חייהם למען הדבר החשוב ביותר. משפחות של רבים מהם נרצחו בשואה, ועכשיו, היישר מגבולות המדינה, כשעל נעליהם הצבאיות עפר ארץ ישראל, הם מתייצבים במקום הנמוך והאפל ביותר בהיסטוריה, הפעם כחוד החנית של כוח המגן של מדינת ישראל ואזרחיה.

במקום שבו משפחותינו הפכו לאפר ואבק אנו עומדים במדי צה״ל זקופים וחמושים, כשעל בגדינו, במקום שבו היה קבוע הטלאי הצהוב, קבועים עכשיו סמלים ואותות של מלחמות ומבצעים שבהם הדפנו את אויבנו והיכנו אותם, בין שבעבר הרחוק ובין שבשבועות האחרונים. כל אחד ממפקדי הגדודים והיחידות מייצג יכולת ועוצמה צבאית ייחודית, כל אחד מהם הגן ולחם לאורך שירותו, וכל אחד מהם מוביל כיום פעילות ומבצעים לסיכול איומים, להגנה ולבניין כוחו של צה”ל.

אנו עומדים בין צריפי המוות ומרגישים כיצד המחויבות מתגברת והמשמעות מתחזקת. מכאן נראית המדינה ומוסדותיה, צבאה, תרבותה, וכל מרכיביה והישגיה כנכס נדיר, שחובתנו להמשיך להגן עליו מכל משמר.

גם המשפחה האישית של כל אחד מקבלת כאן משמעות נוספת ומיוחדת.

בני משפחתי, כמו בני משפחותיהם של מפקדי הגדודים והיחידות, לא יכלו לדמיין שבמרחק שלוש שעות טיסה מכאן, מהמקום שבו נרצחו, ובו ניסו להכחיד את עם ישראל, הוא יתקיים בשיאו בדמות מדינה משגשגת ומפותחת המושתתת על ערכי העם היהודי ומגינה על עצמה. אשרינו שיש לנו צבא משלנו, צבא חזק, מהבולטים בעולם, צבא מקצועי וערכי, ואשרינו שאנו משרתים בו.

המשיכו בדיון עם החברים תוך כדי עיבוד הקטע:

>> זה שנים ארוכות שנערכים מסעות לפולין, ומושקעים בהם מאמצים בשימור הזיכרון הלאומי של העם היהודי. מה מיוחד דווקא במסע צה”ל לפולין? מה הוא מסמל?
>> איזו מסקנה עולה מהקטע על מדינת ישראל ועל החלק שלנו ביחס כלפיה?

מסגרו את המסע לפולין בהקשר של פעולות שיצאו מכיסופים וחלום ובעז”ה יבטיחו לנו לשמור על עצמנו בעצמנו, ואל תפתחו אותו לדיון על המסעות. הנקודה כאן היא הסיפור של מדינה שקמה בזכות כיסופי שנים ומחורבות עם שבניו הפכו פליטים שנים אחדות קודם לכן, והיום גדל וגדל ומגיע להישגים מדהימים בצבא ובשאר התחומים.

ספרו סיפור מיוחד על הרבי מצאנז-קלויזנבורג, על פי דבריו של הרב שלמה ריסקין על שאירע בפרשת כי תבוא בבית כנסת בברוקלין:

בפרשת כי תבוא יש קללות וברכות. בפרשה פסוקים קשים שמתארים חורבן והרס, ומנגד פסוקים יפים על שפע וגדולה. את פסוקי הקללות נוהגים שבעל הקורא קורא בשקט.

בשבת פרשת כי תבוא בשנת 1952 (בסך הכול שבע שנים לאחר השואה, בזמן שכאן בארץ מתפתחת מדינה ויש קיבוץ גלויות של מיליוני עולים), הגיע הנער שלמה ריסקין להתפלל בבית המדרש של חסידי צאנז-קלויזנבורג בברוקלין, שאיבדו חלקים ממשפחותיהם בשואה. את החסידות הוביל האדמו”ר יקותיאל יהודה הלברשטאם, שאיבד באושוויץ ובצעדות המוות את אשתו ואחד עשר ילדיו.

בעל הקורא התחיל בקריאת התורה, וכשהגיע לפסוקי הקללות הנמיך את קולו, לפי המנהג הידוע. אלא שלפתע נשמע קולו של האדמו”ר מבקש מבעל הקורא להרים את קולו:

“שריבונו של עולם ישמע”, המשיך האדמו”ר, “שאין לנו ממה לפחד. כבר קיבלנו את כל הקללות, יותר מזה אי אפשר לקבל יותר. שהקדוש ברוך הוא ישמע ויבין שהגיע זמן לשלוח לנו את הברכות”.

בעל הקורא הרים את קולו עד סוף הקריאה.
בסיום התפילה פנה האדמו”ר לחסידים והכריז שהגיע הזמן לארוז מזוודות כדי לקבל את הברכות, כי הן יגיעו לארץ ישראל.

ואכן, חסידות צאנז-קלויזנבורג עלתה לארץ והתיישבה בנתניה, ושם הקימה את קריית צאנז, שכוללת עד היום ישיבות, בתי ספר, מעונות וגנים ומפעילה את בית חולים לניאדו. עם השנים נפתחו קריות של החסידות בערים נוספות, והחסידות גדלה משנה לשנה.

נסכם בהודיה: הקמת מדינת ישראל והתפתחותה היום יושבות על רצף של כיסופים ותפילות, ניסים גדולים ואנשי עשייה ופעילות. היום מבחינתנו מדינת ישראל היא עובדה ברורה, אך אסור לנו לשכוח את הדורות שכמהו לה, את האנשים שפעלו להקמתה ולפיתוחה ואת היותה התגשמות חזון הנביאים ופסוקי הברכות. אנחנו זוכים לחיות בשפע, בצמיחה כלכלית, בנופים מדהימים ומשאבי טבע, ביישובים, בערים, במושבים ובקיבוצים שגדלים במדינה שמכילה קיבוץ גלויות, ועל כל אלה אנחנו צריכים קודם כול להגיד תודה ולזכור את הטוב.

ערכו סבב סיכום שבו ישתפו כל אחד ואחת במשהו אחד במדינה שהם מודים עליו.

 

 

דעתך חשובה לנו