איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חולנקרא עם החניכים את מכתבם של תושבי שכונה (נספח מס’ 1), הזועמים על שיעורי המורשת הניתנים בבית ספרם על ידי בחורים דתיים ועל הפעילות התורנית הכוללת בשכונה. לאחר מכן, נעורר דיון:
מי נתן לנו בכלל את הזכות לבוא ולהשפיע על עולמם הפרטי של הזולת? מה קרה לערכים כמו סובלנות וקבלת האחר כמו שהוא?מדוע אנו באים לשנות אחרים? מי אנחנו שניכנס להם לחיים, שנגיד להם מה לחשוב וכיצד לפעול בנוגע לאמונתם? מי אנחנו שנתערב בעולמם הרוחני?
כרגע לא נסכם את התשובה לכך, אלא נעבור לשלב הבא.
נתחלק לקבוצות לימוד קטנות, שילמדו את המקורות בנספח מס’ 2. (מס’ הקבוצות תלוי בגודל הגרעין. המטרה היא לאפשר לימוד ובירור מעמיק של כל אחד ואחד, וקבוצות קטנות יכולות לסייע לכך).
לאחר הלימוד בקבוצות נחזור למליאה ונשאל את החניכים: לאור דיוננו הקודם, האם עלינו לפעול למען הגברת הזהות היהודית והקרבה לקב”ה בעם ישראל? מדוע?
סיכום ביניים:
הערבות ההדדית לא באה רק במושגים חומריים של סיוע, אלא גם במימד הרוחני. העולמות הרוחניים שלנו שזורים זה בזה, וכל אחד משפיע על רעהו. ראינו אצל רבי יהונתן אייבשיץ, שאם אני שומר על איסור החיתוך בתער אך חברי לא, הרי הזקן שלי כאילו חצוי, חציו בתער. עד כדי כך הוא החיבור הרוחני בינינו. היהדות היא לא רק דת, אלא היותנו חלק מאומה. נשמותינו קשורות, כולנו כנשמה אחת בגופים מחולקים (כפי שאומר בעל התניא).
חשוב לזכור, שהגאולה תגיע בע”ה. לא משנה אם זה יהיה היום או בעוד כמה שנים. הגאולה תבוא. עמ”י יחזור בתשובה ויתקרב לקב”ה, ייבנה בית המקדש, יגיע משיח, תורה תצא מציון אל כל העולם. השאלה היא- עד כמה אני הייתי חלק פעיל מכך. האם ציפיית הישועה שלי היתה ע”י ישיבה בנחת רגל על רגל והמתנה, או שהחלטתי לפעול בצורה מעשית על מנת לנסות ולעורר בעם ישראל את הרגש היהודי שלהם ולהתחבר לקב”ה (יחד עם המאמץ המתמיד שלי לפעול כך בתוכי). הרי בסופו של דבר עמ”י יתחבר לקב”ה, השאלה היא האם לי יהיה חלק מעשי בכך, או שבחרתי לעמוד מהצד.
נשים 2 שלטים מרוחקים זה מזה, על האחד כתוב: “תעוזה” ועל השני: “ענווה”. בין השלטים מחבר חוט. נשאל את החניכים: איזו מידה צריכה להיות מודגשת יותר ביציאתנו להגברת הזהות היהודית בציבוריות הישראלית- האם התעוזה, הנחישות והאמונה בצדקת הדרך שלנו? או שמא- הענווה, קבלת האחר ואולי אף רצון ונכונות ללמוד ממנו? על כל חניך להיעמד במיקום לאורך החוט בהתאם להחלטתו. (אם לדעתו עלינו לנהוג בעוז ובכלל בלי ענווה, עליו לעמוד הכי קרוב לשלט “תעוזה”, ולהיפך, וכך לאורך הציר). נבקש מכמה חניכים להסביר את המיקום שבחרו.
לאחר מכן, נקרא עם החניכים סיפור על הרב חנן פורת זצ”ל (נספח מס’ 3). נשאל את החניכים: האם העוז והענווה סותרים זה את זה?
הענווה אינה התבטלות בפני האחר, אלא ההבנה שלא ‘אני’ הוא מרכז העניינים, לא כוחי או כבודי, לא בזכותי מתרחש המהלך במציאות. אני רואה את עצמי כשליח לדבר ה’, שמח ומשתמש בכוחות שה’ נתן לי, מתוך הכרה בכוחותיהם של אחרים, ומנסה ללמוד מהם ולהתקדם איתם. מתוך כך, אפשר להבין שדרך חיים של עוז וענווה אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. אנו מבררים ופועלים במלוא הכוח על מנת להגשים את אמונתנו, ויחד עם זאת אנו מלאים ענווה כלפי המציאות, כלפי הסביבה, כלפי עצמנו…
כשאנו באים להשפיע על סביבתנו, עלינו לפעול בעוז המירבי, ויחד עם זאת לשמור על ענווה פנימית אמיתית ושלמה. מצד אחד אנו יודעים שבכך אנו עוזרים לעם ישראל להתקרב אל בוראו, שאנו מתקרבים אל הגאולה השלמה בע”ה ועלינו לפעול לשם כך ככל יכולתנו, במלוא המרץ. מצד שני, אנו יודעים כי יש לנו מה ללמוד מכל אחד ואחת איתם אנו נפגשים, לא פחות ממה שלהם יש ללמוד מאיתנו. אולי אפילו הקב”ה שלח אותו דווקא שייפגש איתי, כדי שגם אני אלמד ממנו כיצד להתקדם ולדייק את החיים שלי.
(עם חניכים רציניים אפשר לדבר על רובד נוסף: חשוב לזכור כי זה שנולדנו למשפחה מסוימת וקיבלנו חינוך מסוים, סביבה, חברים, סניף וכו’ – הקב”ה עזר לנו להיות בעלי נפש כאלה שרוצים בגאולה ורוצים לקדם את עמ”י בדרך אליו. אולם האדם שמולנו, שלא זכה לעבור מסלול חיים כמו שלנו, האם זוהי אשמתו? הרי כך הקב”ה חולל את הדברים, בלי שנבין למה, והקב”ה גם לא מצפה מאיתנו לאותו דבר. לכן, בוודאי שאין לנו על מה להיות בגאווה על מה שאנו עושים, שהרי זה תפקידנו, בייחוד לאחר שקיבלנו חינוך כזה. מצד שני, אין לנו במה לבוא בעליונות על אחינו, שהרי לא היינו במצבם ולא עברנו במסלול חייהם. אין לדעת כיצד היינו חיים כיום לו היינו נולדים וגדלים למציאות חייהם)
לסיום, נקרא את מדבריו של הרב חנן פורת זצ”ל שהובאו בספר “רציתי להיות טוב” (בנספח מס’ 4). אפשר גם להקרין סרטון קצר של ראיון עם הרב אלישע וישליצקי ע”י איש תקשורת חילוני (בערוץ אורות) על מנת להסביר את מהות הגרעינים התורניים. קישור לסרטון- http://orot.tv/Article.aspx?Id=964 להראות לחניכים החל מדקה 3:30.
בתחילת הפעולה, התמודדנו עם התהייה לגבי זכותנו להשפיע על האמונות והמעשים של הזולת סביבתנו. לאחר מכן, הבנו כי אין זו רק זכותנו, אלא היא חובתנו המעשית, בדרך אל גאולת הפרט והכלל- מתוך אכפתיות וערבות הדדית נפשית. לאחר מכן ביררנו מה צריך להיות היחס הנפשי שלנו אל העשייה ביציאה אל עם ישראל, בעוז ובנחישות מחד, ובענווה אמתית מאידך.
כל זאת יכול להגיע אך ורק מתוך אמונה גדולה בעם ישראל, בהיותם עם סגולה ובמסוגלות שלהם להגיע לקרבת אלוקים. אנו מאמינים שהאמת האלוקית שייכת לכל ישראל, ועלינו רק לנסות ולחשוף אותה לאחרים (ולעצמנו…), לנסות ולעורר את הנשמה היהודית בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
מכתב אותו הפיצו הורים בשכונה בה פועל גרעין תורני ומועברים שיעורי מורשת לתלמידי בתי הספר התיכוניים (מהמכתב הושמטו פרטים מזהים לגבי המקום והדמויות המרכזיות)
פעילות גרעין תורני בבית הספר
19 פברואר 2011
…המדרשה (-המלמדת בתיכון) היא ארגון חיצוני למשרד החינוך, אשר פועל מטעם ארגוני החזרה בתשובה ומערך השירות הלאומי… למטרה מוצהרת וברורה של חינוך ילדינו לערכי החברה החרדית-לאומית ולהחזרה בתשובה.
לכאורה אלו אנשי “כיפות סרוגות”, בחורים חביבים שמלמדים מורשת. בדיעבד הם משתייכים לזרם החרדי-לאומי (חרד”לים) ובאו למטרה מוצהרת וחד משמעית של החזרה בתשובה… לאנשים אלו דעות דתיות קיצוניות ולעיתים קרובות משיחיות. הערכים שלהם מאד שונים מן הערכים שאנו מחנכים את ילדינו אליהם, ואת האנשים האלו מזמינה הנהלת התיכון ללמד את ילדינו מורשת מהי ואף משלמים להם על זה!
“קירוב הלבבות” החד סטרי נעשה באמצעות פעילויות רבות ושונות (פעילויות במתנ”סים, בגנים ציבוריים,בקניונים וכיו”ב) – אחת הפעילויות הינה קיום מפגשים עם הילדים שלנו ומתן שיעורי מורשת והרצאות מסוגים שונים לילדינו בתיכון, ללא שנתנו אי פעם רשות לכך ומבלי ליידע אותנו.
הנציג שהגיע ללמד את ילדינו הסביר בעלון מדוע ראה צורך להתגייס למטרת ההחזרה בתשובה: “ניקח את ירושלים של מעלה ונביא אותה למטה – עד שהילד האחרון במדינת ישראל יישא את שם ה’ על פיו ‘ה’ ימלוך לעולם ועד'”.בראיון לערוץ 7, הוא סיפר על חוויותיו: “חזרתי מטקס שעשינו… להעמקת הזהות היהודית, טקס עם מאות תלמידים… השאלה היא האם הנוער שפוגש אותנו זה חזון נפרץ, האם זה יתפתח שהם יוכלו לפגוש פה חיים דתיים תורניים”.
…ושוב ניתנה להם הבמה לשטוח את משנתם בפני ילדינו וליצור עימם קשרים חברתיים שיסייעו להם בקידום מטרתם ואשר לה הם מקדישים את כל חייהם, משאביהם ומרצם – החזרת ילדי תושבי השכונה בתשובה.אלו אינם דתיים סובלניים שבאו לחיות בשלווה בשכונה, אלו אנשים שקשורים לרשת ארצית עם מטרה מאד ברורה – להחזיר את עם ישראל בתשובה. זו העבודה היומיומית שלהם. אנשים אלו אינם מסתפקים בהעברת הערכים במסגרת השיעור המוקצב להם. אותם מבוגרים גם יוצרים עם ילדי החטיבה והתיכון קשרים חברתיים, מנסים להתחבב עליהם גם בהפסקות ולאחר זמן בית ספר ואף אירחו בביתם חלק מהילדים שהוזמנו לארוחת ערב. אחד מאלו שמלמדים את הילדים שלנו ומצהיר בחיוך רחב ומשועשע כי הוא חושב ש”זה הסטארט-אפ הלאומי, זה לא יכול להיות שזה לא מגיע לאנשים”.
אגב, האם גם הם מזמינים את מי מאיתנו להרצות בפני ילדיהם על ערכים ומורשת? קרוב לוודאי שלא, “קירוב הלבבות” הוא תמיד חד צדדי.
מסתבר כי לנו, תושבי השכונה, יש תפקיד מאד חשוב במהפכת החזרה בתשובה בישראל כולה ופעילי ההחזרה בתשובה החרדים-לאומיים תולים בנו תקוות רבות.
אנו, הורים שבחרנו לגדל כאן את ילדינו ברוח דמוקרטית, ציונית וחילונית, שלחנו אותם בלב שלם לבית הספר בידיעה כי בבית ספר זה ילמדו ברוח זו. איננו מוכנים שארגונים הפועלים להחזרה בתשובה יגיעו אל ילדינו ועוד במסגרת לימודיהם בבית ספר חילוני ממלכתי.
רבי יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ב, יב:
“ועיקר לאהוב איש את רעהו בכל דבר, ובעוונות הרבים ע”י שנאה באים כמה עוונות, כי אין מוכיח לרעהו, וייתן שמחה בלבו בראותו חברו עובר עבירה שמח בחלקו, כי הוא אינו עובר. ובזה יש שטות גדולה… כי כל ישראל איש אחד וגוף אחד, ואם כן הייתכן שישמח אבר אחד על חברו- ‘אני צדיק ואתה רשע’? אם כן, מה יועיל אם אני אין מגלח זקני בתער וחברי מגלח, הרי אני חצי מגולח וחצי אינו מגולח, וכן הכל”.
הרב אלישע וישליצקי, “ירושלים מאירת העצמיות”:
“תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם, מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה” (מדרש רבה ויקרא פרשה ד, ו).
מה סבר הקודח בתא? האם התעלם מסכנתו שלו?
…אולי מבהיר לנו רשב”י שלא נסתפק ברובד השטחי של הבנת הערבות, דהיינו: הוא שעובר עבירה, הוא קודח בתא, אך אני המתנהג כשורה בכל מצוות ה’ – מסתכן בגללו ועלול לסבול על לא עוול בכפי. זהו רובד אחד. ובנוסף לו, רומז רשב”י שאדם חושב שהוא מתנהג כשורה, ואינו מבין שהוא בעצם קודח בתא. אין הוא רואה ספינה, ואין הוא חש במים שמסביבה ובסכנת הטביעה. ויתכן שדווקא ההתעלמות ממצבו של הקודח, טרם החל בקדיחתו, הוא חוסר הערבות ההדדית הגורמת לכל ההידרדרות”.
הראי”ה קוק, אורות הקודש ג, קמז:
האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.
“בשנת תשכ”ה, בעת שהרב יוחנן פריד למד בישיבת מרכז הרב והיה חברותא של חנן, הגיעה בקשה מבית הספר האזורי עין חרוד – תל יוסף לשלוח שני תלמידים, שישתתפו בסימפוזיון על הנושא “מה עושה הנוער בזמנו החופשי?”. הרב צבי יהודה הטיל את המשימה על חנן ועל יוחנן פריד. השניים הגיעו לתל יוסף, והדיון גלש לשאלת עולמם הרוחני של תלמידי ישיבות, לימוד תורה, גיוס בני ישיבות וגיוס בנות, ועוד.
אחרי כשעה וחצי קמה בחורה שהציגה עצמה בשם ענת, ושאלה: “אם אתם באמת כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?”. חנן, כמו כל יהודי, השיב לה בשאלה? “ומה את יכולה להציע לנו, למשל?”. הנוכחים היסו את ענת (“את מפריעה”), והדיון נמשך.
עם תום המפגש נסע חנן הביתה, לכפר פינס. יוחנן פריד נסע לירושלים, הגיע לרב צבי יהודה וגולל בפניו את חוויותיהם מהסימפוזיון. כשסיפר על שאלתה של אותה ענת, שאלו הרב צבי יהודה “ומה עניתם לה?”. יוחנן פריד השיב: “שאלנו אותה מה היא יכולה להציע, והיא לא אמרה דבר”.
תגובתו של הרב צבי יהודה היתה חריפה. במשך עשרים דקות הוא “שטף” את יוחנן פריד ללא רחמים: “תתביישו לכם, נסעתם עד עין חרוד, ואתם לא יכולים ללמוד דבר? אינך יכול ללמוד שום דבר מהענת הזאת בעמק יזרעאל? מכל אדם אפשר ללמוד, וצריך ללמוד גם מבחורה אחת יושבת העמק”. ואז התחיל הרב למנות את כל מה שאפשר היה ללמוד ממנה: אהבת הארץ, קשר עם הקרקע, עמל כפיים, יחסי חברה, אחווה, שוויון, ועוד ועוד. “אני לא מבין מה קרה לכם?!” סיים הרב צבי יהודה את נזיפתו הקשה.
כשסיפר יוחנן פריד לחנן על דברי מורם ורבם, שקע חנן במחשבות עמוקות. הנזיפה של הרב צבי יהודה, גם אם לא היה עד לה בעצמו, עוררה אצלו תחושה קשה. את השיעור של הרב צבי יהודה הוא הפנים היטב: מכל אדם בישראל יש מה ללמוד, ובייחוד מבני ההתיישבות העובדת, גם אלו שאינם שומרי מצוות. גם אם אנו דבקים באמת שלנו ומשוכנעים שיש לאחרים מה ללמוד מאיתנו, גם לנו יש מה ללמוד מאחרים. אם איננו מוצאים מה ללמוד מהם, סימן הוא שטרם העמקנו מספיק או שאיננו מעוניינים להעמיק.
לימים ניסה יוחנן פריד ליצור קשר עם ענת. הוא התקשר לכל הקיבוצים בעמק יזרעאל בניסיון להשיג מידע שיאפשר לו להתקשר איתה – אך זו, עקבותיה נעלמו. מבירורים שערך הרב פריד התברר שענת לא היה שמה האמיתי של אותה נערה. היא בדתה את השם כיוון שלא רצתה להזדהות בשמה האמיתי. כל ניסיונותיו של הרב פריד לאתר אותה עלו בתוהו.
הביטוי “ענת” הפך לשם קוד בין הרב יוחנן פריד לחנן כשדיברו על ערכים של דתיים וחילונים. כשהחליט חנן לפרסם את התכתבויותיו עם הנערות בסמינריוני גשר, עלתה מול עיניו דמותה של אותה נערה אלמונית שכינתה עצמה ענת, והשיעור שלימד אותו הרב צבי יהודה: מכל אחד ואחד יש מה ללמוד, גם מהקיבוצניקים החילונים. לכן בחר לקרוא לספר בשם “את ענת אנוכי מבקש”.
(מתוך ‘חנן פורת – סיפור חייו’, מאת חגי הוברמן)
אמר הרב חנן פורת זצ”ל: “אני תומך מאד ברוח של לא לפחד לדבר גלויות על קירוב לבבות, להשיב בתשובה, גם את עצמנו, לא צריך להחביא את זה. יש כאלה שמתנצלים: “לא באנו להשפיע”, מה זאת אומרת, אז בשביל מה באת?! נכון, באת גם להיות מושפע, אבל זו אינה העברת אינפורמציה, זהו דיאלוג של חיים. כמובן, צריך לדעת איך לומר את הדברים, לא להיות כפייתיים, להגיד דברים הנשמעים. אחד הקלקולים הקיימים בחלק מהציבור הדתי לאומי הוא החשיבה שהמצב הזה, שבו ישנם דתיים וחילונים, הוא מצב אידיאלי. זו טעות נוראה. אנחנו רוצים שכל הפועלים יניחו תפילין, ובחוצות תל אביב ישמרו שבת. בצד המעשי צריך הרבה שכל וזהירות לדעת למי לומר ואיך לומר”.
(“רציתי להיות טוב” על הרב חנן פורת זצ”ל, מאת עודד מזרחי)