"גדולים החולמים חלומות גדולים- הופכים החלומות למציאות.
גדולים העוסקים במעשים קטנים- הופכים המעשים לגדולים.
ברם, קטנים החולמים על גדולות ואינם עוסקים אפילו בקטנות,
מבלי עולם הם. שכן החלומות נשארים בחלומם, הקטנים בקטנותם
והעולם- תוהו ובוהו…" (מן הפנקס הפתוח)
"הגדולה שבמהפכות- מהפכה שבלב" (מן הפנקס הפתוח)
על שליחות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. לא ראיתי מישהו אחר שיכולתי לפנות אליו לעשות את המלאכה." (כשחר אורו, עמ' 199)
"אדם השואל 'מה חובתי' ולא 'מה זכותי'- עולמו שונה לגמרי (מן הפנקס הפתוח)
"צועד אתה בשבילים בודדים וסולל דרך לעצמך, אולם דרך זו מצטלבת ונמשכת בדרכי הרבים. וזהו הקושי: בין הרבים ואתם אתה צריך ליצור את שבילך העצמאי"
אנו מאמינים בחי העולמים וזורעים, ותפילה בפינו: צווה על מלאכיך ויכו על ראש ניצן ויאמרו לו: גדל! יעלה זרעינו מדמע, ויראה רינוננו מקציר. ("על הסדר", זרעים, תרצ"ו)
כל אשר נפל במלחמות ישראל, קדוש יקרא לו, והוא לא נחלת הקרובים אבא אמא בלבד, הוא נחלת עם ישראל, ונכלל בין כל הקדושים "הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב). לא רק חלק מהמשפחה הם, אא הפכו הקדושים להיות נכס של כל כלל ישראל…בזכות אלה שמסרו נפשם אנו חיים וקיימים. לא רק המשפחה אלא כל אלה שהכירו אותו, קורבנם הוא זה שמגן עלינו." (ישראל במדינתו, עמ' 104, על קברו של ברוך סלומון הי"ד)
"מדינת ישראל היא מתנת שמיים לעם ישראל אחרי השואה האיומה" (מדברי הרב נריה זצ"ל, ישראל במדינתו, עמ' 131)
"לארץ ישראל צריכים לבא עם התנ"ך ביד, ולא עם התנ"ך כספר עתיק, אלא כספר הספרים, כספר חי וקיים, אשר דבריו חיים וקיימים, והוא לוהט כולו, מחמם ומאיר באש התמיד, באש הנצח. עם ישראל שלם בארץ ישראל שלימה זקוקים לתנ"ך שלם…התנ"ך השלם הזה, הוא שליווה אותנו בדורותינו, הוא שקיים את דורותינו. אפשר שהיה נתון בכריכה פשוטה, אפשר שהיה גם בלי כריכה. בתקופות מסוימות היה זה תנ"ך חרוך, שרוף אש, אולם גם אז רק גויליו נשרפו אבל אותיותיו פרחו וזהרו, ובמחשכים היו האותיות לברקים זוהרים, מורים דרכו של העם." (ישראל במדינתו, עמ' 231)
"זכותנו על ארץ ישראל איננה נובעת מתוך מה שיצרנו כאן, זכותנו היא שזאת היא ארץ הבחירה, ארץ ההבטחה שהובטחה לנו מפי הגבורה. זאת היא נחלת אבותינו, שמעולם לא וויתרנו עליה, לא התייאשנו ממנה ולא נותקנו ממנה, שיום יום הזכרנו אותה בתפילתנו, על שולחננו בשמחתינו. שכל יהודי שומר תורה ומצוות, המתפלל שלוש פעמים ביום ומברך שלוש פעמים ביום ברכת המזון, מזכיר את ירושלים עשרים ואחת פעם בכל יום. והזכרות האלו של עשרים ואחת פעם בכל יום, נמשכו אצלנו אלפיים שנה רצופות, והן שרירות וקיימות עד עצם היום הזה." (ישראל במדינתו, עמ' 230)
"אכן זו זכותו של הנוער שהוא מעז ואינו נרתע. בהעפלתו סוד הצלחתו" (כשחר אורו)
קשה מלאכתו של רב חובל, אולם קשה הימנה מלאכתו של המנווט אנייתו במסלול לא מוכר: "הרבה אניות עברו את הים, אבל אף אחת עוד לא סללה בו דרך. כל אנייה צריכה לחצות עוד פעם את המים, את הגלים הסוערים, ולמצוא את דרכה. אמנם ישנו נתיב ימי, ישנם קווי אוויר, אבל כל אנייה חותרת בדרכה מחדש. הדרך עדיין לא נסללה. אכן, מוזרים אנחנו כולנו, כל אלה אשר בדרכים הסלולות לא הלכו, אשר במקומות השגרה לא עמדו, כי אם בתורת ה' חפצם ובעבודתו יעסקו ימים ואף לילות". (כשחר אורו)
למדריכים ולצוותים
"בבני הנעורים טמון מזלה של האנושות. בכל פעם מופיע על במת החיים דור בן-עשרה השואף בכיליון נפש לוהט ובמסירות נפש בלתי נעצרת לאידיאל, ומנסה לשבור את דרכי גן עדן הנעולים. יש לנסות ולהציל את האנרגיה המרוכזה של בני הנעורים, וליצור ממנה יצירת תמורה, יצירת התחדשות.
רוצה הצעיר לראות את עצמו כעושה דברים גדולים. בדמיונו חיים מעשים כבירים אשר הוא מתעתד להגשימם. מי שרוצה להכניסו לתוך תחומי המציאות מכניסו למיטת סדום שכובלת אותו וממיתה את הגודל והשיא. הוא נובל וכומש בלא עיתו. לא כן הדבר אם נותנים לו את חופש הטיסה. יטוס לו למרומים, בן חורין וצמא שמש ישאף מלוא ראותיו את אוויר הילדות הטהור. אז ירחב ויגדל ויאצור כוחות למלחמת חייו העתידה. צריך להטיל על הצעיר את השליחות הגדולה. לגדלו ולרוממו, לעשותו אחראי לדור, לתקופה, לעתיד".
(כשחר אורו, עמ' 198)
"עלינו לראות את המטרה הסופית, את החזון הנבואי בכל הדרו יחד עם המציאות היום-יומית לפרטיה ומכשוליה. כבר הורה זקן: 'רוח האדם הרוצה לרחף מעל למצבים, לא יוכל להיות חיוני למרות גדולתו. רק אם יכניס עצמו לתוך המצבים בלי להתכחש לשורשו העליון, יוכל להיות פורה, להחיות ולחיות. ידידי! היו נאמנים לרוח, אבל היו נאמנים לו בממשות'. (מרטין בובר)
ובשירי בני עקיבא כתוב לאמור: 'יזהיר לכם כוכב תורה, דרככם סוגה בעבודה'. כוכב מלמעלה ודרך מלמטה ואנו עולים ובונים!" (כשחר אורו, עמ' 226)
בהדרכות למדריך הדגיש: "החבר הכי פשוט אינו סובל השתררות עליו. מורים יש לו די והותר. הוא רוצה לראות בך את אחיו הגדול, ואתה צריך להיות בשבילו חבר בוגר ומסור. התעניין בפרטי חייו של החבר, הגשמיים והרוחניים. מצבו צריך להיות ברור לך. ידע שלפניך הוא יכול לגלות את נפשו, לתנות את צרת ליבו. על ידי זה יגדל אמונו בך, תבין איך להשפיע עליו והוא יהיה מסור ויאמין ב'אני מאמין' שלך.
הסתכל מן הצד לפעולות החברים. הקשב לשיחם והגיגם. אמירה קלה שנאמרה בהיסח הדעת יכולה לגלות לך הרבה מקיפולי נשמתו של החבר. הרבה יש ללמוד מראייה בעלמא, בחינת 'רואה ואינו נראה'". (כשחר אורו, עמ' 246)
"אנו מאמינים בני מאמינים, ובאמונתנו חורשים באדמת הטרשים של הנוער הישראלי. אנו זורעים על תלמי לבבות, מנביטים הכרה דתית, מחשבה חברתית, הבנה תנועתית וצומחת עולה תנועת נוער דתית חלוצית" (כשחר אורו, עמ' 339)
"הואיל והתנועה הראתה את עצמה מוכשרה לרכז מאות צעירים, לחנכם ולהדריכם, כבר הקולר ץלוי בצווארה. היא כבר מחויבת בפיתוח מפעלים, בכיבוש אלפים. שר האומה עומד ותובע ואנו נתבעים. נתבעים בכל חומר הדין. הארגון משפיע בעצם מהותו גם מחוץ למחנה, וזה מחייב.
כל מדריך וכל חבר צריכים לדעת זאת. הם פסקו מלהיות אנשים פרטיים. הארגון פסק מלהיות מפעל צנוע. עם כל אי-הרצון לצאת מהאינטימיות המשפחתית שהיינו שרויים בה עד לפני זמן קצר, הרינו מוכרחים, וזוהי חובת השעה, לעמוד פנים אל פנים מול הציבור. לעמוד איתנים, בהכרת ערך עצמי, בהרגשת אחריות, בדעה עמוקה כי חזון אנו נושאים בלבנו לדור כולו". (כשחר אורו, עמ' 349)
במשא חזון של הארגון (בני עקיבא) ראה משא כתף של כל אחד ואחד: "אחריות אישית! המדריך והחבר, הבוגר והצעיר – כולם נושאים בעול. כולם מאוחדים סביב כל מפעל, סביב כל צעד נוסף. אם כה נעשה – ויהי אלוקים עמנו" (כשחר אורו, עמ' 349)
אין אנו יודעים גורמם של פעולות. דומה, פעולה פלונית לא הצליחה, לא עלתה יפה, ולא היא: מתחת לסף ההכרה היא מחלחלת. כנטף גשם בבטן האדמה, פורץ לו דרך בין שכבות סלעים וגיר. נטף לנטף, טיפה לטיפה, עד הצטרפם למעיין סתר מפלס נתיבו במעמקים. כל פעולה ופעולה מצטרפת למעשה רב, למפעל גדול.
וסוף סוף לא עלינו המלאכה לגמור. מחובתנו לעשות כמה שיש ביכולתנו ולא יותר. הבאים אחרינו ימשיכו. העיקר: להגיע עד המקום שהוקצב לנו, עד המקום שידינו מגעת. לא להתעצל ולא להתייאש".
מתאים לשבת