מהלך הקטע :

שלב א – הרב השתתף בחגיגת ייסודה של המושבה מגדיאל. נטעו שם נטיעות, וכיבדו את הרב לנטוע את השתיל הראשון. השליך הרב את המעדר שהושיטו לו והתחיל לחפור את הגומה במו ידיו. התבונן בו הרב זאב גולד, שאף הוא היה באותו מעמד, וראה פתאום כי פני הרב בוערים כלפיד וכולו רוגש ורועד, והוא נוטע את השתיל באדמה מתוך אימה ופחד.

תמה הרב גולד על כך ושאל את הרב:

-התרגשות עצומה זו, על שום מה היא באה? הנה שותלים ב”ה מאות עצים כאלה בארץ.

השיבו הרב:

-בעת שאחזתי את הנטע הרך בידי, נזכרתי בדברי המדרש (ויקרא רבה כה) על הכתוב: ‘אחרי ה’ אלקיכם תלכו… ובו תדבקון’ – “וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה… אלא, מתחילת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקב”ה אלא במטע תחילה, שנאמר: ‘ויטע ה’ אלקים גן בעדן’, אף אתם כשנכנסים לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחילה – ‘כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל’ “. והנה בשעה שאחזתי בידי את השתיל להכניסו באדמת הקודש, נזכרתי בדברי רבותינו ז”ל והרגשתי שאני מתדבק בשכינה, וחרדה גדולה אחזתני…

(מתוך “מלאכים כבני אדם”, שמחה רז)

שלב ב – נקודות לדיון

• מדוע אדם שנוטע נטיעה בארץ ישראל הוא מתדבק בשכינה, בקב”ה?
• ובשנת השמיטה, כאשר אנו לא נוטעים, כיצד עוד אפשר להתדבק בקב”ה ע”י ארץ ישראל?