איתור סניפים וכפרי בוגרים
“המלך הוא עירום!” או אולי לא? למה שלא אלך אחרי מה שכולם אומרים?? פעולה בנושא לחץ חברתי…
לפני הפעולה נבקש מכמה חניכים דומיננטיים שאפשר לסמוך עליהם, לשתף פעולה. בתחילת הפעולה נבקש מהחניכים לבצע פעולות מטופשות. לדוגמא: קפיצה על רגל אחת תוך כדי קריאת קוקוריקו, להוציא לשון ולגעות מו, או סתם לזחול על הרצפה. סביר מאד שהחניכים יסרבו. נפנה לחניכים שתאמנו איתם לפני הפעולה, ונבקש מהם לבצע את המשימות. אחרי שאותם חניכים יקומו וילהיבו את שאר החניכים (לחץ פיזי ושכנוע מתון J), גם שאר החניכים יסכימו לעשות את אותן פעולות שלפני דקה נראו להם טיפשיות. הלחץ של החברים שלהם, פתאום שכנע אותם…
נקריא לחניכים את הסיפור “בגדי המלך החדשים” (בנספח). נשאל את החניכים:
מסתבר כי אנשים חוששים כיצד ייראו בפני החברה, לא רוצים להיראות טיפשים. המלך חשב שאם יוסיף לצעוד כך, יחזור ההמון ו”יאמין” שהוא אכן לבוש. רק הילד היה נטול השפעות חיצוניות, ובאמת אמר את אשר על ליבו. לא חשש מה יגידו עליו, לא חשש להיות שונה.
.
נקרא עם החניכים את הקטע “המצלמה הנסתרת” (בנספח) ונשאל אותם: מה קרה לטירון התמים? מדוע חיקה את האחרים בהתנהגותם המוזרה?
נחזור למשחק בשלב א’ ולסיפור בגדי המלך החדשים. נסביר שלפעמים אנו עושים מעשים בהשפעת החברה, בגלל לחץ חברתי, ולא בגלל שאנחנו חושבים שכך היא האמת. לפעמים, בגלל לחץ חברתי, אנחנו מוכנים לעשות משהו שנראה לנו טיפשי לגמרי (כמו בשלב 1 ו-3), ולפעמים אולי אפילו נגיד על לבן שהוא שחור, כי כולם אומרים ככה (כמו בשלב 2).
נשאל את החניכים: אבל- האם זהו דבר רע? מה יש רע בכך שאני מושפע ממי שנמצא לידי? מה אכפת לי אם אני מובל ע”י לחץ חברתי?
נספר לחניכים את הסיפור על העיגולים והמרובעים (בנספח).
יש כמה אפשרויות איך להעביר את הסיפור:
אפשרות א’: נספר את הסיפור כמו שהוא, כמובן שצריך להאריך או לקצר, הכל תלוי בשבט שלכם.. אפשר להיעזר בציורים, כדי להמחיש את הסיפור.
אפשרות ב’: הצגה של המדריכים, נדגיש בהצגה את כל הפעולות הריבועיות (בניית חומה, מגיע לפינה וכו’), ואת כל הפעולות העיגוליות (גלגול על הרצפה וכו’).
אפשרות ג’: נחלק את השבט לשניים, חלק יהיו העיגולים, וחלק המרובעים.
נספר את הסיפור, והחניכים יבצעו את התפקידים של העגולים והמרובעים (גלגול, בניית חומה…).
זוהי הסכנה בלחץ חברתי- אנחנו עלולים לעשות משהו שלא באמת מתאים לנו. אנחנו עלולים לאבד את עצמיותנו, לא לקיים את השליחות המיוחדת של כל אחד מאיתנו… צריך להיזהר- שלא נהפוך כולנו למרובעים…
ישנו לחץ חברתי שהוא חיובי- כשאני רוצה לעשות משהו פחות טוב וכולם מושכים אותי לרף גבוה יותר. זה מצוין. אבל אם אני “מתנמך” בגלל הלחץ שסביבי, זה כל כך חבל…
אז איך אפשר להתגבר על הלחץ החברתי? נראה בשלב הבא.
נוציא חניך החוצה לרגע בטענה מסוימת (שילך להביא איזה משהו מהחדר השני או מהקומונרית…). בינתיים, נסביר לשאר החניכים שמשימתם היא לנסות ולשכנע את החניך שבחוץ שחפץ כחול הוא בעצם – אדום (נראה לחניכים על איזה חפץ אנחנו מדברים, כדי שלא יתבלבלו בהמשך…). מתחילים להעביר כל מיני חפצים בין החניכים, כשכל פעם מפנים שאלה לחניכים. באיזה צבע החפץ? איך קוראים לו? מי משתמש בו? וכדומה. כל חניך יענה בתורו, למרות שתשובותיהם תהיינה זהות. לאחר כשלושה חפצים, נעביר את החפץ הכחול שהראנו כבר קודם לחניכים שהיו בכיתה, ונשאל באיזה צבע הוא. הראשון יענה: אדום. השני: אדום וכך הלאה. עד אשר נגיע לחניך שהיה בחוץ, ולא מבין מה קורה, הרי ברור שהחפץ כחול!
אם החניך יישר קו עם השאר- זוהי דוגמא ללחץ חברתי. אבל, סביר שהחניך יתעקש שהחפץ אדום, למרות ששאר החניכים יצחקו עליו. ברגע שאנחנו בטוחים במשהו, אף אחד לא יזיז אותנו.
אז איך אפשר להתגבר על הלחץ החברתי? איך אצליח לא לתת לו להשפיע עלי לרעה? אם נעצור, ונחשוב רגע מה אני חושב, מה נכון, ומה לא נכון, יש סבירות יותר גבוהה שלא נושפע ממה שכולם חושבים ועושים. בתרגיל הזה ראינו שכשאני מפעיל שיקול דעת ובטוח בעצמי- אצליח להתגבר על זה. ננסה לא סתם “לזרום” בחיים, “לזרום” עם החבר’ה, “לזרום” עם המציאות- אלא להפעיל שיקול דעת, לחשוב במה אני מאמין, לחשוב מה לדעתי נכון- ואז יש סיכוי שנצליח להתגבר, ורק להרוויח ולהתעלות מהחברה שסביבנו.
בפעולה ראינו שאמנם לפעמים לחץ חברתי יכול להיות חיובי, אולם לעיתים הוא עלול להשפיע עלינו לרעה- לעשות דברים שאנחנו לא מאמינים בהם, להגיד דברים שאינם נכונים לנו. ככל שנהיה יותר מודעים לבעיה הזו, ננסה לא “לזרום”, אלא לחשוב מה דעתנו, להיות עצמנו, נוכל לא להינזק מהלחץ החברתי הזה, אלא רק להרוויח ממנו.
המלך צעד בתהלוכה תחת האפיריון המפואר שנישא מעל ראשו, והמון אנשים שעמד ברחוה והסתכל בתהלוכה, קרא בהתפעלות: “מה נהדרים הם בגדי המלך! מה מקסים הוא השובל! ומה מרהיבים הצבעים!”. אף אחד מהמון המסתכלים לא העז להראות סימן, שהוא אינו רואה דבר, כי אילו גילה את האמת הרי יה לטיפש בעיני האחרים, והיה נחשב בלתי ראוי למשרתו.
“המלך הוא עירום!” – נשמע פתאום קולו של ילד קטן.
“שמעו נא לדברי הילד” – אמר אביו. וכל אחד לחש לשכנו מה שאמר הילד הקטן.
“הוא עירום! ילד אחד אמר שהוא עירום!”
“המלך הוא עירום!” קרא לבסוף ההמון כולו.
המלך חרד. הוא ידע כי אמת הדבר, אך הוא חשב: יש להמשיך בתהלוכה ויהי מה! הוא הזדקף עוד יותר, ושריו ההולכים המשיכו לשאת את השובל הבלתי נראה.
בתכנית טלוויזיה אחת מסדרת “המצלמה הנסתרת”, שעסקה בהסתגלות במצב צבאי, הוצג קצין (שאינו אלא שחקן), המתדרך במשרדו שישה מגוייסים צעירים, שכולם בשלבים הראשונים של הטירונות. ללא ידיעתו של אחד הטירונים, הודרכו מראש חמשת האחרים לעשות דברים מסוימים. וזה מה שקרה: תוך כדי התדרוך הורידו החמישה את כובעיהם, והטירון התמים נהג כמוהם. לפתע התיישבו על ברכיהם. האיש הצעיר הביט בחבריו במבוכה ובאי נוחות, ולבסוף נהג בהתאם.
הוא נהג כמוהם גם כשקמו שוב, חבשו את כומתותיהם, הפכו גבם אל הקצין (שהמשיך בהרצאתו) וריכזו את מבטם בנקודה שבקיר. לבסוף ניגשו חמשת המגויסים, איש בתורו, אל מכתבתו של הקצין, תלשו דף מלוח השנה שעליה, הצדיעו ברוב טקס וצעדו הישר אל מחוץ למשרד. המגויס השישי – הדף התלוש מלוח השנה בידו – צעד אחריהם בצעידה צבאית מושלמת, כשהוא אדיש, ככל הנראה, לקולו הדועך של הקצין, שהמשיך בהרצאתו.
בעיר קטנה ליד הנהר, חיו בשלווה יצורים עגולים ויצורים מרובעים. החיים בעיירה הקטנה והמטריפה היו רגועים בצורה מדהימה. בכל יום התרחש בדיוק מה שהתרחש ביום שקדם לו. העיגולים התגלגלו להם בשלווה, ממקום למקום. כל ריבוע שהיה צריך להגיע ממקום למקום פשוט טלפן לשכנו העיגול, וביקש ממנו הקפצה קטנה. בתמורה, כשלאיזה עיגול מתוסכל, היה נופל השקל בפינה של הבית (וזה היה קורה הרבה), ולעיגולים כידוע, קצת קשה להגיע לפינה, ידידו המרובע היה מגיע ומוציא אותו מהצרה. כשהיה צריכים לבנות חומה בעיר, פשוט העמידו כמה מרובעים אחד ליד השני, וכשרצו לשחק, פשוט השתמשו בעיגולים בתור כדור. כך במשך אלפי שנים כל צורה ביצעה את המטלות שהיו מתאימות ליכולות שלה.
אלא, שבוקר אחד זה קרה.
אחד העיגולים החליט שהוא רוצה להפוך דווקא למרובע. הכל התחיל כששני עיגולים צעירים ולא כל כך חכמים, ניסו לטפס אחד על השני, כדי להגיע לקופסת העוגיות שמעל הארון. כמובן, שהם פשוט התגלגלו במדרגות אחד על השני. “זהו”, הם צעקו, “נמאס לנו להיות עיגולים ולהתגלגל כל הזמן. אנחנו רוצים להיות יציבים, לעמוד במקום, בלי לפחד כל הזמן שניפול”.
בתוך דקות התארגנה הפגנה של כל העיגולים. הם התאספו מול ראש העיר, כשהם מחזיקים שלטים בידיים וצועקים: “לא רוצים להיות עגולים”, “גם אני וגם אתה, כולנו רוצים להיות מרובע”, ו- “גם אני רוצה פינה”. לראש העיר פשוט לא נשארה ברירה. הוא ניסה להסביר להם מה יקרה אם כולם יהפכו למרובעים, אבל הם לא הסכימו להקשיב. הוא תפס את העיגולים, מתח אותם, קיפצץ קצת, והפך אותם למרובעים. עכשיו, כולם היו מאושרים.
אבל, כשכולם כבר רצו לחזור הביתה, הם גילו שהם תקועים במקום. אין אף עיגול שיכול להתגלגל ולקחת אותם הביתה.