איתור סניפים וכפרי בוגרים
ביום-יום, בשגרה, יש לנו מסע די קבוע בחיים: אנחנו הולכים וחוזרים, לומדים ומשחקים, הולכים לישון וקמים בבוקר שלמוחרת. ולפעמים אנחנו לא מודעים לכך שבמרחק נגיעה מהמקום שלנו אנחנו יכולים להיחשף לדברים חדשים ומדהימים, ויותר מזה, אנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו נצרכים בכל מיני מקומות!
בפעולה זו נלמד לפתח מבט רחב יותר על המציאות, להניח את המשקפיים הפרטיים בצד ולהרכיב משקפיים שרואים דרכם את האחר, את הסביבה. במהלך הפעולה הדגישו שטיול הוא ההזדמנות לאמץ נקודת מבט אחרת על הסביבה כי זו יציאה מהשגרה המקבעת.
גרף ‘עוגה’, כרטיסיות פעולות, הסיפור ‘שקופים’ מצולם, דפים חלקים, עטים, פנקסי מעגלים, צ’ופר – משקפיים.
בחלק הראשון נשים לב עד כמה במהלך היום אנחנו עסוקים בעצמנו וכמה הזדמנויות יש לנו לראות את האחר.
הכינו לחניכים גרף שעליו מצוירת ‘עוגה’ המחולקת לחמישה חלקים: בוקר, צוהריים, אחר צוהריים, ערב ולילה. שבו עם החניכים במעגל והניחו באמצעו כרטיסיות עם פעולות שאנחנו עושים במהלך היום, ובקשו מהחניכים לשבץ את סדר יומם השגרתי, מה הם עושים בכל חלק של היום.
הפעולות: תפילה, ארוחת בוקר, לימוד תורה, לימודים, שיעורי בית, שינה, סידור החדר, משחק, מחשב או נייד, מוזיקה, קריאת ספר, חוג, דיבור עם חברים, מפגש עם המשפחה, יצירה, בישול, פעילות בסניף, התנדבות, טיול, עזרה בבית, טלפון לסבתא, משחק עם אחים, ניקיון (אפשר להניח גם כרטיסיות ריקות ולתת לחניכים להוסיף פעולות משלהם).
לאחר שהחניכים בנו יחד את סדר יומם השגרתי (פחות או יותר), הביטו יחד בעוגה ושאלו את החניכים: האם שמתם לב פעם למהלך היום שלכם, או שהוא עובר לידכם? האם היום שלנו נראה כמו שאנחנו רוצים שיראה?
בקשו מהחניכים לקחת את כל הפעולות שהניחו על העוגה ולחלק אותם לשניים: פעולות שבהן אני עסוק בעצמי ופעולות שבהן אני רואה את האחר או את הסביבה שלי.
לשבטים הבוגרים (מעפילים ומעלה): פתחו את הדיון ושאלו: מה קורה בעולם שבו כל אחד רואה את עצמו? למה חשוב שנסתכל קצת מעבר לעצמנו, שנצא מהעולם הפרטי שלנו ונראה את הסביבה שלנו?
הוסיפו ושאלו את החניכים: במה שונה העזרה שלי לחבר דרך התכתבות בווטסאפ או בפייסבוק לבין העזרה שלי כשאני נפגש איתו פנים אל פנים? למה זה משמעותי כל כך? (מדריכים יקרים, זהו נושא מורכב, במיוחד בתרבות של היום. כל אחד שקוע בעולמו שלו, מרוכז במסך הטלפון. אנחנו רוצים להוציא את החניכים שלנו משם, להרים את המבט שלהם ושלנו למבט כללי יותר, מבט שרואה את הסביבה ואת האחר).
בחלק השני החניכים יבינו כמה טוב עושה המבט הזה החוצה, עד כמה הוא מאפשר לי ללמוד ולהיחשף לדברים חדשים, להתחבר יותר וגם לשים לב למקומות שבהם צריכים אותי.
בקשו מהחניכים לשבת בשתי שורות, זו מול זו: כל חניך יושב מול חניך אחר (אם מספר החניכים אי-זוגי אפשר שאחד המדריכים יצטרף). אתגרו את החניכים בשאלות ותנו להם שתי דקות לענות על כל שאלה; כל חניך יספר על עצמו יודע לחניך שיושב מולו. כעבור שתי דקות עברו לשאלה הבאה והחליפו בין הזוגות.
שאלות לשבטים נבטים-מעלות:
שאלות לשבט מעפילים ומעלה:
אפשר להוסיף שאלות בהתאם לאופי השבט.
חזרו לשבת עם החניכים במעגל ובקשו מאחד הזוגות שיתנדב לספר על החוויה שלו. שאלו את הזוג: מה הרגשתם כשסיפרתם על עצמכם? (נפתחתי, שיתפתי את החבר בעולם שלי, הרגשתי טוב שמישהו מקשיב לי וכו’). מה הרגשתם כשהחבר שלכם סיפר על עצמו? (היה לי טוב לתת לו אוזן קשבת, הרגשתי שהקשר בינינו מתחזק, הרגשתי שאני נחשף לעולם שלו וכו’). האם גיליתם דברים חדשים זה על זה? האם השיח הזה חסר לכם בשגרה?
לחלופין, עשו סבב שבו כל אחד מספר על משהו שהתחדש לו בשיחות שהיו, בלי צורך לציין מי אמר מה.
קראו עם החניכים את הסיפור ‘שקופים’ שכתב הרב ליאור אנגלמן (נספח). לאחר קריאת הסיפור דברו עם החניכים על שאנו רוצים לרכוש משקפיים שרואים את האחר, שיוצאים מהאני הפרטי שלי ומסתכלים מסביב, רגישים למי שסביבנו ולמה שקורה סביבנו.
בחלק הקודם למדנו שאנחנו צריכים לרכוש משקפיים שיוצאים מההסתכלות הפרטית ומסתכלים על האחר ועל הסביבה. בחלק זה נשים דגש בקבלת האחריות שלנו למעגלים שמסביבנו, בלהיות ערים לסביבה שלנו, ונבין שזה יכול לקרות במיוחד בזמנים שמוציאים אותנו מהשגרה, כמו בטיולים.
חלקו את השבט לארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל מעגל מסוים בחיים הפרטיים או הכלליים שלנו: עם ישראל, משפחה, סביבה (הארץ, הרחוב או הסביבה של הסניף), חברים. כל קבוצה תכתוב על דף רשימת רעיונות לאיך אני יוצא מעצמי בתחום הזה, איך אני רואה יותר את האחר ומקבל אחריות לקשר בינינו, מעצים את החיבור (לדוגמה, במשפחה: דיבור שבועי עם אחי הגדול).
לאחר שכל קבוצה תכתוב, חזרו למעגל הכללי וחלקו לכל חניך וחניכה פנקס קטן שהכנתם מראש. בכל דף של הפנקס תהיה קטגוריה אחת מארבע הקטגוריות שחילקתם לקבוצות. בקשו מכל קבוצה שנציג ממנה יקרא את הרעיונות שחשבו עליהם, ולאחר מכן השמיעו שיר ברקע (המלצה: ‘שימו לב אל הנשמה’ של חנן בן ארי). הניחו את הדפים עם הרעיונות במרכז ובקשו מכל חניך לבחור לעצמו שני רעיונות שהוא מאמץ לעצמו וכותב אותם בפנקס שקיבל. כמובן, החניכים יכולים להוסיף רעיונות.
דברו עם החניכים על טיול ט”ו בשבט, שהוא הזדמנות לצאת מעצמנו, לראות את הסביבה מנקודת מבט רחבה יותר, לפגוש אנשים בצורה אחרת, לחיות את הארץ שלנו, לצאת מעצמנו ולראות למרחבים…
אפשר לעשות סבב שבו כל חניך יגיד מה הוא לוקח איתו מהפעולה או לסכם בעצמכם את שהיה: בתחילת הפעולה הסתכלנו על סדר היום שלנו ובחנו עד כמה במהלך היום אנחנו עסוקים בעצמנו ועד כמה אנחנו רואים את מי שמסביבנו. פגשנו את חברינו לשבט ולמדנו שאפילו מדיבור פשוט אפשר להוציא טוב רב כל כך, שכשאנו מרימים מבט כלפי חברינו נוצר חיבור וקשר חי. קראנו את הסיפור ‘שקופים’ וראינו שאנחנו צריכים לבחור להרכיב משקפיים שרואים מעבר, ולא לעבור ליד הדברים שקורים סביבנו אלא להתייחס אליהם, לגשת אליהם ולקבל אחריות. לבסוף בחרנו לעצמנו נקודות במעגלים השונים בחיים שלנו שבהן אנחנו יכולים לראות יותר את האחר ואת הסביבה.
משקפיים (מפלסטיק או מבריסטול) שכתוב עליהם “רואים רחוק רואים שקוף”.
כמעט שלא הבחנתי בה, באותה אישה, ואילולי הבחנתי בה, בהם בוודאי לא הייתי מבחין.
היה זה יום שישי, השעה שלוש אחר-הצהריים בקירוב. בדרכי הביתה נכנסתי אל אחת מרשתות המזון לקנות מצרכים אחדים שחסרו לנו לכבודה של שבת. המקום הומה אדם, נחפזים למלא עגלתם מן השפע הגדול, אצים רצים, ממהרים. שעון החול אוזל, החמה שמה פעמיה מערבה ועוד מעט קט השבת תאיר פניה. תורות ארוכים השתרכו לעבר הקופות. ההמתנה ממושכת, מייגעת, עומדים בחוסר מעש. בימות החול מנוחה היא דבר מעייף…
אני מניח כי כל אותה שעה שבה עמדתי עטוף מחשבות סתמיות, אף היא הייתה שם. מן הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. אולי הייתה שם בכל אותן פעמים בהן ערכתי כאן קניות. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן הזה של הבריות שאין העין שולטת בהם, לא כל שכן כאשר העין מוקפת מדפים מלאים על גדותם במיני פיתוי ומתיקה. במה השתנתה הפעם הזאת שבה נפקחו עיניי וראיתי? נעים היה לי לומר כי כוחי עמד לי להסיר את הלוט מעיניי, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי כי האדם שעמד לפניי לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, אותו האיש, פשוט התעלם, לא עלה על דעתו לשלח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה, ואולי כלל לא שת ליבו לכך שידיה טיפלו ביעילות בשפע המצרכים, אורזת, קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה. והיא… ראיתי בפניה, היא לא ציפתה שיודה לה ולא כאבה את שתיקתו, סוף סוף היא את תפקידה ממלאת…
כמעט השלימה האורזת מלאכתה, אך חפיסת הקמח, שקרע נפער בשוליה, התפזרה לכל עבר, ונתנה סימניה במוצרים שזה עתה ארזה. “סליחה אדוני”, היא אמרה, מבטה מבויש, כאילו בה תלויה האשמה, והחלה לנקות את הקמח בכל כוחה. משהוא במילה “אדוני” שיצאה מפיה הרעיד את לבי, זו לי הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה הזו מפיה של אישה שהתכוונה למשמעותה הפשוטה, “אדוני”. ביקשתי לסייע במלאכתה, אך היא סירבה, ובחלוף כמה רגעים שאריות הקמח נמוגו והאישה מיהרה להביא שקית אחרת מן המדף. משתמה מלאכתה של האורזת, שילם האדון חשבונו לקופאית, נטל את העגלה, והפטיר: “הכול כאן כל כך איטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?!”
קל להן, לעיניים, לעמוד על המוטל עליהן מתוך כישלונם של אחרים, וכיוון שנחמץ לבי לנוכח התעלמותו ממנה, נתתי דעתי עליה.
היא הייתה אישה נמוכת קומה מבנות העדה האתיופית, והיא הייתה הרה, מאוד הרה… לבושה בסרבל עבודה שעליו חקוק שם מקום עבודתה, ו”לשירותך תמיד” בכתב עגול על סרבלה. מטפחת לבנה מהודקת על ראשה, כמו עונה במקומה לבעל הקמח: “האישה שלראשה אני הדוקה, יודעת היטב כי השבת בפתח, וטוב היה לה להתכונן לבואה בביתה. אך יודע אתה, אם אין קמח, אין… ופיות זעירים ממתינים בביתה”.
איני מן האנשים הרגילים בכך, אך הפעם, לאחר שארזה את אשר קניתי, תחבתי ידי לכיסי, והושטתי לה שטר שעלה בידי.
“סליחה, אדון”, היא אמרה, “אני לא קופאית, אני פה בשביל לסדר עגלות. אדוני רוצה שאקח לו את העגלה למכונית”?
“שילמתי לקופאית. זה עבורך, רק להגיד תודה על עזרתך”.
אורו עיניה. היא אחזה בשטר, מששה אותו בידיה נושאת אליי מבט נוסף כשואלת, “אדוני בטוח”? ואני עונה באותה שפה נטולת מילים: “לא ממש אדון, אבל בטוח”.
נטלתי עמי את העגלה ופניי אל מגרש החנייה, והיא בעקבותיי מבקשת שאניח לה לסייע לי, ואולי רוצה לומר דבר מה.
“לא קשה לך העבודה כאן?” חיפשתי דרך לקשור שיחה. היא לא ענתה רק הנידה ראשה וחייכה כאומרת, “ואם קשה, מה תועיל אנחה?”
“משלמים בסדר?” ניסיתי שנית, והיא בשלה, חיוך ושתיקה.
סידרנו את השקיות במכונית, הודיתי לה, ובכניסתי למכונית היא הושיטה לעברי שקית קטנה. בתוך השקית זוג משקפיים שקופים. “משקפי מל”ת”, היא אמרה, למראה תמיהתי הוסיפה, “משהו בפסוקים, אני לא כל כך יודעת, אתה ודאי תדע”.*
שנים הרבה חלפו מן היום ההוא, ויש בו, בזמן, מן תכונה שכזו, לתבל מציאות עם דמיון. איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה, ומכל מקום מעשה שהיה כך היה.
אלמלא פגשתי בה, אותם בוודאי לא הייתי רואה. איני יודע אם המשקפיים הללו הנם מציאות או פרי הדמיון, אך אני יודע כי היא אשר העניקה לי אותם. ובעזרת המשקפיים לפתע ניתן להבחין בכולם, אפשר לראות את האנשים השקופים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי בהם, במַחתים הקבלות בסופר, במאבטח הזקן, בשוטף הכלים הניצב מאחורי הקלעים במסעדה, שאינו זוכה לחיוכים ותשרים. במטאטא הרחובות שעלה מחבר העמים, שבמהלך עבודתו עדיין חולפות נוסחאות במוחו, זכר לימים אחרים. בקשישה היושבת לבדה ופניה חרושי קמטים, ובתלמיד ההוא, הרגיל למדי, שאינו מבריק אך גם אינו מפריע, ושכל כך בנקל נעלם מעיניי. פתאום התאהבתי בהם, באנשי הצללים, באנשים המכונים בטעות ‘פשוטים’, ואלמלא הבחנתי בהם, הייתי מאבד עולם מלא.
* “מבשרך לא תתעלם” (ישעיה נח, ז).