איתור סניפים וכפרי בוגרים
השנה נקדיש את הפעילות הסניפית של יום הזיכרון לזכר חללים מבוגרי התנועה. נלמד עליהם, על פועלם ועל מידותיהם, נשתף תחושות ומחשבות ונשאף להתמלא בכוחות כדי להמשיך טוב בעולם בעקבותיהם.
ציוד נדרש:
שולחנות, על-בד שחור, נרות, גפרורים, פלקטים מעוצבים ובהם סיפורם של הנופלים, מחברת זיכרון.
שלב א – במהלך ערב הזיכרון יכירו חברי הסניף את סיפוריהם של עשרה חברי בני עקיבא ובוגרי התנועה שנרצחו בפעולות איבה או נפלו במערכות ישראל:
סניפים שיש להם בוגרים שנפלו במערכות ישראל או בפעולות איבה, ראוי שיציינו גם אותם ויחברו את החניכים אליהם.
שלב ב – לאחר ההיכרות עם הסיפורים ערכו עם החניכים סבב סיכום של שיתוף התחושות. שאלו כל חניך אם יש חלל שהיה רוצה להכיר יותר, להיפגש איתו, ומה באישיות של אותו החלל השפיע עליו.
שלב ג – כל חניך ידליק נר לעילוי נשמת החללים.
שלב ד – העבירו בין החניכים מחברת זיכרון, וכל חניך שרוצה יכתוב מה הוא למד מהחללים ומה הוא לוקח מחייהם לחייו. את המחברת אפשר לפתוח לאחר מכן פעם בתקופה ולהיזכר בדברים שנכתבו. אפשר גם לשלוח למשפחות החללים תצלום של מה שכתבו עליהם החניכים.
שלב ה – אפשר לשבת יחד כל השבט או הסניף וללמוד משניות לעילוי נשמות החללים או לשיר שירי נשמה.
סיכום: עם ישראל ומדינת ישראל ידעו הרבה אובדן מבני כל המגזרים והעדות. אנחנו, חברי בני עקיבא, זוכרים את כולם ומוקירים את כולם על מסירותם למען המדינה. בערב הזה הכרנו אנשים שהיה ראוי ללמוד עליהם ועל התכונות שהפגינו לא רק בעת מותם אלא גם בחייהם ובמהלך חברותם בתנועה.
אפשר להעביר את הפעילות בכמה אופנים:
סיפוריהם של בוגרי התנועה שנפלו:
בוגר סניף ירושלים מרכז, נהרג במבצע צוק איתן, בן 21 בנופלו.
ברקאי גדל בירושלים ולמד בתיכון הימלפרב ובישיבת שבי חברון. הוא היה בחור מתנדב ואכפתי שעזר וסייע ככל האפשר: התנדב בגמ”ח מזון ובמד”א ושם לב לכל אדם שנקרה בדרכו.
במהלך התנדבותו במד”א היה ידוע ברקאי כמתנדב אחראי ומסור, והוא אף השתתף בקורסים שונים והדריך קורסים של מתנדבים אחרים, ואחר כך גם עשה רישיון נהיגה לאמבולנס. הוא חלם ללמוד רפואה.
ברקאי היה חניך בסניף ירושלים מרכז, ומכיתה י’ עד סוף התיכון הדריך בתנועה. חניכיו תיארו אותו כמדריך מסור, אכפתי ומשקיע בפעולות ובערכים שהנחיל לחניכיו. ברקאי תמיד התייחס אל חניכיו כאילו הם ילדיו. במסעות היה משגיח עליהם, ורבים מהם זוכרים את אמירתו למי שלא שתו מספיק: “מי שלא שותה בפה – שותה בווריד”. גם שנים אחרי שסיים להדריך היה ברקאי מתקשר אל חניכיו לדרוש בשלומם או לאחל מזל טוב ליום ההולדת.
הדאגה לזולת וראיית צרכיו באו לביטוי רב אצל ברקאי המדריך. חניך חדש שהגיע לשבט סיפר שלא הכיר את השירים ולא הצטרף שירת ההמנון והמורל. ברקאי מיד שם לב לכך, ישב איתו שעות ולימד אותו את כל שירי התנועה כדי שכבר למחרת יהיה אחד מן החבורה. במכתב הפרדה שכתב לחניכיו ציטט ברקאי: “אל תפחד להיות עצמך, אל תפחד לעמוד על דעתך. רק בהיותך ‘אתה’ תתגלה כל עוצמתך, ולא משנה מה יגידו ואיך יסתכלו, תחיה את מהותך, את מה שנועדת להיות, כי אם לא תחיה את מה שרק אתה נועדת להיות – תהיה חסר כאן בעולם”.
נוסף על ההדרכה מילא ברקאי עוד תפקידים בסניף: גבאי, קומונר ואחראי למפתחות הסניף.
כאשר למד ברקאי בישיבה בחברון המשיך להתנדב בתחנת מד”א בקריית ארבע, וגם לאחר משמרות וכוננות בלילות היה חוזר בבוקר לספסל הלימודים על אף העייפות.
לאחר שנתיים של לימוד תורה בישיבת שבי חברון התגייס ברקאי לחטיבת כפיר. במהלך האימונים בלט ברקאי ביכולותיו, ברגישותו לזולת ובלכידות החברתית שהקפיד להטמיע ביחידה.
כשהיו החבר’ה הולכים בשטח היחידה, וברקאי הרים פיסת לכלוך מהרצפה, והעירו לו שזה לא שטח הפלוגה שלו, ענה: “אבל זוהי ארץ ישראל שלי”.
ביחידה שירתו דתיים וחילונים יחד: “בצניעות אך בנחישות הלך ברקאי בדרכו עד שנשברו המחיצות”, כתבו הוריו. “בשבת היו הדתיים מתכנסים בחדר אחד כדי להפחית בחילול שבת. ברקאי התעקש להיות עם החבר’ה של החדר שלו (אחרי שהתייעץ עם הרב הפלוגתי על הנאה מחילול שבת של חיילים). בשבתות ראשונות הוא די סבל, אבל לאחר כמה זמן החברים התחילו להפחית במוזיקה ובהדלקת האור ‘כדי לכבד את ברקאי’. הוא כיבד אותם, וכך שמרו על לכידות חברתית”.
גם במהלך הצבא הקפיד ברקאי ללמוד תורה ברגעים הפנויים שהיו לו, ותמיד נשא בכיסו ספרי קודש. בחפציו האישיים שהחזירו להוריו לאחר נופלו היו גם שני ספרי קודש מנוקבים בכדורים. ספרים אלו נשא עימו ברקאי ברגעיו האחרונים, כאשר הכריעו אותו כדורי המחבלים.
ברקאי נהרג בא’ באב תשע”ד, במבצע צוק איתן, בהיתקלות עם מחבלים שחדרו לשטח ישראל דרך מנהרה וירו טילי נ”ט על עמדת השמירה שבה שהה עם חבריו.
————————————————————————————————————————
בוגר סניף כפר סבא, נהרג במבצע צוק איתן וגופתו נחטפה. בן 23 בנופלו.
הדר גדל בכפר סבא, למד בישיבת אמי”ת כפר בתיה והיה חניך ומדריך בסניף כפר סבא. הדר ואחיו התאום צור בחרו ללכת יחדיו למכינת בני דוד בעלי, ולאחריה התגייסו יחד לצה”ל ואף בהמשך היו יחד בקורס קצינים.
הדר התגייס לגבעתי והתקבל לטירונות בסיירת גבעתי. תקופת הטירונות חיזקה בו את היסודות שהביא משנות ההדרכה בבני עקיבא ומשנות הלימוד בישיבת אמי”ת כפר בתיה: חברות אמיצה בין חברי הצוות, אהבה ועזרה לזולת כדי שהצוות יהיה המעולה ביותר, המתנדב ביותר, המקצועי ביותר והשמח ביותר.
הדר השתדל שחברי הצוות יחושו חיבור ושילוב מוחלט ביניהם על אף השוני, מכיוון שהם בעלי מטרה משותפת.
כל דבר שהדר עשה הוא וידא שייעשה בצורה המקצועית ביותר ויגיע לרמה הגבוהה ביותר שרק אפשר, בחיוך ובשמחת חיים. הוא היה מצטיין צוותי בסוף הטירונות, מצטיין קורס סיור ומודיעין, מצטיין ההכנה לקורס קצינים ומצטיין בקורס קצינים בהכשרת היסוד. אחרי קורס קצינים ביקש הדר להיות מפקד בהכשרת הטירונים של הסיירת ולהפוך אותם ללוחמים. כך הצליח להפוך צוות שלם לצוות מצטיין. לאחר מכן הגיע למימוש שאיפתו: מפקד צוות בסיירת.
בריאיון לערוץ 7 כשנה לפני שנפל אמר הדר כי הוא רואה בשירות בצה”ל ערך עליון. “כל אחד צריך לדעת להתמסר ולתת. לאו דווקא בשירות קרבי, אבל יותר בעמדת נפש הזו של סחיבת אלונקה יחד, מסירות, אהבת העם, עם הרבה אהבה הרבה שליחות וגם הרבה-הרבה-הרבה הקרבה”.
על נשקו רקם הדר את הסיסמא “עוז וענווה”.
לפני כניסתו לעזה במבצע צוק איתן התארס הדר עם חברתו עדנה סרוסי. הם היו אמורים להתחתן כחודשיים לאחר מכן. את ההזמנה צייר הדר, שהיה מוכשר בציור, בשטחי ההכנה לקראת הכניסה לעזה. הוא נפל בזמן הפסקת האש בפעולה שנועדה לאתר מנהרות שחודרות מעזה לישראל והיוו איום על תושבי הדרום.
במהלך הקרב שבו נהרג הדר חטפו המחבלים את גופתו, ועד היום היא לא הוחזרה למשפחתו ולא הובאה לקבר ישראל.
הדר, בחיוכו , בציוריו, בכתביו ובלבבות בני משפחתו, חניכיו וחייליו, הניח את צוואתו, הנושאת את דגל אהבת האדם. הדר לא הרשה לחייליו לקלל, עסק במתן עזרה לזקוקים וניסה בכל מאודו לחבר בין יושבי הארץ הזו, השונים כל כך והזהים כל כך, דתיים וחילונים כאחד.
“יש לך שתי אפשרויות: או להתעסק עם עצמך, או לעשות משהו טוב יותר”, כך אמר הדר.
————————————————————————————————————————
מדריכה בסניף שדרות. נהרגה מפגיעת קאסם. בת 17 במותה.
אלה גדלה בשדרות, למדה באולפנת צביה שדות נגב, מקום שהתאים לה מאוד ובו למדה עד יום מותה, והיא בכיתה י”ב. נוסף על הלימודים הייתה אלה פעילה בסניף בני עקיבא בשדרות, בתחילה כחניכה ואחר כך כמדריכה. היא הקדישה שעות רבות לפעילות בסניף, והייתה אהובה על חבריה וחניכיה.
“בחייה הקצרים התנהגה אלה כסוג של מלאך עלי אדמות”, כתבו הוריה. “רק כך ניתן לתאר אדם שמסוגל לבצע מספר פעולות באותו זמן. כנראה שרצתה להספיק הכול, כפי שכתבה על מערכת השעות של כיתה י”ב: ‘אני רצה כדי להספיק את כל מה שהעולם מציע'”.
אלה הייתה דוגמה לכיבוד אב ואם ולכיבוד רבותיה ומוריה. הליכותיה וצניעותה יכולים לשמש דגם חיקוי לכול. נושא שמירת הלשון היה מרכזי מאוד אצלה. היא תמיד השתדלה לתקן את עצמה ואת הסובבים אותה במידה זו, אך כשתיקנה אחרים השתדלה שלא ידעו על כך.
אלה המעיטה בתענוגות העולם והעדיפה לעסוק בתיקון העולם. מידות החסד והרחמים היו בראש מעייניה. תמיד דיברה על שיש אנשים נזקקים ומוגבלים, שזה לא הוגן, ושתשתדל לעזור כפי יכולתה ובדרך של מתן בסתר. היא הייתה פעילה בגמילות חסדים והרבתה לעסוק בעזרה לזולת, מחלוקת מזון ועד עזרה במילה טובה. לכן גם החליטה שבתום לימודיה תלך לשירות לאומי, כדי לעסוק בעזרה לזולת ובקירוב לבבות. בגילה הצעיר הצליחה אלה ליצור סביבה המון אוהבים, בין שהכירו אותה ובין שלא.
במוצאי שבת, אור לו’ בשבט תשס”ה, שבה אלה לביתה מפעולה בסניף. לצידה הלך אחיה הצעיר תמיר יעקב, שאלה הרבתה לדאוג לו ולשמור עליו. כשנשמעה אזעקה לקראת נפילת טיל קסאם שנורה מרצועת עזה חיבקה אלה את אחיה. הטיל נפל והתפוצץ לידם. תמיר יעקב נפצע קל, אך אלה, שגוננה על אחיה בגופה, נפגעה קשה מאוד בראשה.
אלה פונתה לבית חולים, ובמשך שבוע יהודים בארץ ובעולם התפללו לרפואתה, אך לאחר שבוע נקבע מותה.
עד היום משפחתה של אלה הי”ד וחניכי בני עקיבא בשדרות מארגנים קייטנה בקיץ לזכרה ומסע אופניים בתאריך האזכרה, וכן פועלים ב’משכן אלה’, שנבנה לזכרה.
————————————————————————————————————————
הייתה מדריכה בסניף תקוע, נרצחה באכזריות בעין יער במהלך התבודדות, בת 19 בהירצחה.
אורי גדלה בתקוע, יישוב משותף של דתיים וחילונים, והדריכה בסניף בני עקיבא ביישוב. היא למדה באולפנת בני עקיבא בראש צורים, ולאחר סיום התיכון בחרה להתנדב לשירות לאומי במרכז יעלים בירושלים, סמוך לעין יעל. במרכז טיפלה אורי בילדים ובבני נוער בסיכון בעזרת יציאה לטבע ותרפיה.
אורי הייתה רגישה לסביבתה, בעלת נפש עדינה, ושמה לב לכל מה שסביבה: לבני אדם, לטבע, לנוף ולבעלי החיים. היה לאורי רצון להוסיף ולהרבות טוב בעולם ולתקן את המציאות.
לאורי הייתה חשיבה יצירתית ופתיחות מחשבתית. רוחב נפשה הוביל אותה לכתוב שירים, ומחברת השירים שכתבה נמצאה במרכז יעלים. את שירה האחרון כתבה אורי מתוך בקשה לשלום:
“עשי
שיהא עולמך עולם של שלום.
שלום עולמים, שלום עלומים.
זכרי,
את העלמה שאת
את הדבש שהיה
לפי שרדו בך.
נכסי לעצמך
מחדש
את המתיקות הזו
שהייתה
שלך.
החיי את העלמה
ובראי לך עולם
עולם של שלום
לפני המשא ומתן שלך עם עצמך
ועם אהובך
לפני ההסכמים
וההפרות
והמלחמות
עשי לך שלום
בתוכך”.
ביום חמישי, ב’ באדר א’, יצאה אורי להתבודדות ליד עין יעל, ולא שבה. היא הוכרזה נעדרת, ולאחר שעות ארוכות של חיפושים נמצאה ללא רוח חיים לאחר שמחבל רצח אותה באכזריות רבה.
באירוע שנערך לזכרה של אורי הי”ד אמרה אימה נעמה: “אורי ידעה את הסוד הזה, לחיות כל רגע במלואו, כשהיא מחוברת לנשמה הגדולה שלה ולאדמה ומשם לפגוש במקומות של אנשים אחרים מתחברת לנשמתם ומוסיפה הרבה אור. אני מתפללת שתנועת האור הזאת שיוצאת מאורי ומתגלגלת בעולם ומתפשטת תלך ותתעצם עוד ועוד, כי באמת כולנו כמו אורי גם אנשים פשוטים וגם נשמות גדולות של אור”.
————————————————————————————————————————
חניכה ומדריכה בסניף שדמות מחולה וקומונרית בסניף בית חורון. נרצחה בפיגוע דקירה בבית חורון. בת 23 במותה.
בשנות התיכון למדה שלומית באולפנית אורט בטבריה. היא הדריכה בסניף בני עקיבא בשדמות מחולה.
בתום התיכון שירתה שלומית שנתיים שירות לאומי: בשנה הראשונה הייתה מדריכה במרכז להעמקת יהדות באריאל, ובשנה השנייה הייתה קומונרית בבני עקיבא, בסניף מעורב של דתיים וחילונים ביישוב בית חורון.
בסיום השירות הלאומי פנתה שלומית ללימודים לתואר הנדסאי עיצוב תעשייתי באוניברסיטת אריאל, ושם היא פגשה את בחיר ליבה, נעם, שאיתו הייתה עתידה להתחתן.
את שלומית אפיינו ישרות וראש גדול לצד שקט, ענווה וקבלת האחר. אביה צחי תיאר: “זה המסר שאפשר לקחת מחייה. היכולת לגשר, לקבל ולהכיל גם אנשים ודברים שאתה לא מסכים איתם. במקום שלא התאים לה היא פשוט לא הייתה. לא נאבקה, אבל שמרה על האמת שלה”.
שלומית אהבה מאוד את ארץ ישראל והרבתה לטייל בה: את בת המצווה שלה חגגה בהדרכת טיול משפחתי בנחל חרוד.
אהבתה הגדולה של שלומית בכל תחנות חייה הייתה לספרים, והיא לקחה אותם עימה לכל מקום. “היא הייתה ילדת טבע, שטיפסה על עצים ושיחקה בחול”, סיפרה אימה נעמה, “מנגד, בכל רגע פנוי שהיה לה היא עצרה וקראה ספר. תמיד היה לה ספר בתיק למקרה שיתפנה קצת זמן והיא תוכל לקרוא. כשמחכים לאוטובוס, כשיש זמן לחכות”.
אהבה זו השפיעה עליה כשבחרה בפרויקט הגמר של הלימודים: שלומית עיצבה ספרייה חברתית, מדף ספרים שמתחבר לעמודי תאורה ברחוב ועליו יניחו העוברים ושבים ספרים שאין להם עניין בהם, וממנו ייקחו ספרים אחרים. היא סיפרה על הפרויקט בריאיון בערוץ 10: “המטרה היא לרשת את העיר בספריות כדי שתהיה תחלופה של ספרים. מישהו לוקח ספר בדרך לעבודה, ויכול להחזיר אותו בדרך לסופרמרקט”.
עם סיום הלימודים האקדמיים וקבלת התואר עבדה שלומית בחנות ספרים בירושלים ברמת אשכול.
ביום שני, ט”ו בשבט תשע”ה, היה צפוי לרדת שלג כבד באזור ירושלים, וכדי שלא להיתקע בדרך הקדימה שלומית לצאת מהעבודה. בעודה צועדת ברחוב הראשי ביישוב בית חורון, שבו מתגוררים סבה וסבתה, חדרו שני מחבלים דרך פרצה בגדר ותקפו אותה בדקירות סכין. לאחר מכן הם עזבו אותה מתבוססת בדמה ופנו לעבר המרכול הסמוך, ושם תקפו ופצעו אישה נוספת.
שלומית, שנפצעה אנושות, פונתה לבית החולים הדסה בהר הצופים בירושלים. לאחר עשר שעות של מלחמה על חייה היא נפטרה.
לאחר מותה יצא לאור ספרה ‘איגיון’, שנמצא כתוב במחשבה האישי.
————————————————————————————————————————
קומונר ומקים סניף שונר”א. נהרג במלחמת יום הכיפורים. בן 19 בנופלו.
משה למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי דוגמה ע”ש הרב עוזיאל, ולאחר מכן בתיכון הדתי הימלפרב. הוא היה ילד חביב וחברותי מאוד, מקובל ואהוד על כל חבריו ומכריו. היו בו ממידות החסד והנכונות להיטיב עם הזולת. הוא חיפש ומצא דרכים לעזור לאנשים קרובים וגם רחוקים.
מאז מלאו לו 10 שנים היה משה חניך פעיל בבני עקיבא בירושלים, והשתתף במחנות הקיץ ובסמינריוני התנועה. כשהיה בן 15 החל להדריך בסניף, ולאחר שחרור מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים הקים את סניף בני עקיבא רמת אשכול (שונר”א), ועד גיוסו היה קומונר בסניף מתוך התמסרות ובהקפדה רבה.
משה הקדיש הרבה מזמנו ללימוד תורה וללימודים על עם ישראל והרחיב את אופקיו על תולדות עם ישראל בתקופת ימי הביניים ובתקופת השואה.
עם זאת לא הזניח גם את החינוך הגופני והשתתף גם באירועי ספורט שונים, כגון מרוץ הל”ה וצעדת ירושלים.
כאשר היה צריך להתגייס לצה”ל בחר משה להצטרף לגרעין הנח”ל הדתי צורים–סעד. הוא שירת בנח”ל המוצנח, ועוד לפני שהספיק לסיים טירונות כבר פרצה מלחמת יום הכיפורים והכתה במדינת ישראל בהפתעה גמורה.
משה וחבריו נשלחו להגן על מדינת ישראל בחזית המצרית, ולחמו שם חודשים רבים בגבורה ובאומץ לב למרות המראות הקשים והלחימה העזה, שלא היו מורגלים בה חיילים צעירים שהתגייסו זה עתה.
בסיום המלחמה חזר משה להשלים את אימוני הצניחה שלו ושב להתאמן. ביום שבו היה אמור לסיים את האימונים ולקבל את סיכת הצנחן המיוחלת שלקראתה התאמן זמן רב נהרג משה בעת מילוי תפקידו.
משה נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
משפחתו הנציחה אותו בהקמת גמ”ח צדקה על שמו, וכן תרמה לעילוי נשמתו פרוכת וארון קודש בבית הכנסת שער השמיים, שבו התפלל.
חבריו מהתנועה הקימו ספרייה על שמו בסניף התנועה שברמת אשכול, והוא מונצח בחדר ההנצחה של בני עקיבא בהנהלה הארצית.
————————————————————————————————————————
חניך ומדריך בסניף עתניאל. נרצח בפיגוע ירי בדרכו לביתו. בן 15 וחצי במותו.
אביעד התגורר בעתניאל שבדרום הר חברון ולמד בישיבה התיכונית-סביבתית סוסיא, ומשם ינק את האהבה לארץ ישראל.
עם חבריו לישיבה יצא אביעד בכל יום שישי לסיור לימודי, ומסיורים אלו אסף תמונות נוף רבות.
אביעד היה בן בכור להוריו וקשור מאוד לאחיו הקטנים. הוא היה הילד שחיבר את בני המשפחה. היה קשור להוריו בכל נימי נפשו, תמיד סיפר להם את הקורה איתו והתייעץ איתם. היה לו חשוב מאוד לדעת מה דעתם בכל מצב ובכל עניין.
בשנת תשס”ג נהרג ברצועת עזה סמל נעם בהגון, שהיה תלמיד של אביו של אביעד, ועימו ארבעה חיילים אחרים. אביעד למד את הספר ‘פניני הלכה’ לעילוי נשמתם, ואף ציין זאת בעמוד הראשון של הספר. באמצע שנת תשס”ה, כארבעה חודשים לפני מותו, סיים אביעד את לימוד סדר זרעים לעילוי נשמת נעם בהגון לקראת הכנסת ספר תורה על שמו.
בארנקו נמצא שיר כתוב באותיות קטנות ומנוקדות, שיר שכתב כשנה לפני מותו, ושמו ‘המלחמה’:
“הטה אלי אוזנך להצילני, היה לי לצור מעוז בית מצודות להושיעני, תן לי מחסה נגדם ונשק להפחידם, וצבא של אנשים שיילחמו איתי. סלעי ומצודתי אתה, תן לי את הכוח להושיע את עמי, כי אתה השולט בעולם”.
ביום רביעי, ט”ז בסיוון תשס”ה, ערך אביעד מסיבת הפתעה להוריו לרגל יום הנישואין שלהם. כשההורים הגיעו הביתה בשעה 23:00 בלילה הם מצאו בית מקושט בבלונים תלויים, פרחים, תמונה ממוסגרת של המשפחה, מתנה ושולחן ערוך שעליו עוגה, ועליה מודפסות תמונה של כל הילדים והמילים “מזל טוב ליום הנישואין”. כל בני המשפחה התחבקו והתנשקו, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראו את אביעד לפני הפיגוע.
למחרת, יום חמישי בבוקר, יצא אביעד עם חבריו לטיול באזור ירושלים. הם הלכו לראות מעיין חדש שהתגלה, ומשם התקשר אביעד לאימו: “אימא, ראיתי מעיין חדש”, סיפר לה, “אני חייב לקחת את המשפחה אליו”.
כעבור יום, ביום שישי, י”ז בסיוון תשס”ה, אחר הצהריים, בעת שהחברים היו בדרכם חזרה לבתיהם, ירו עליהם מחבלים ליד היישוב בית חגי, סמוך לחברון. אביחי לוי נרצח במקום, ושניים נפצעו, ובהם אביעד, שנפצע קשה. תוך כדי הפיגוע הצליח אביעד להתקשר לאביו, והאב שמע דרך הטלפון את כל הקורה שם ואת בנו, שהצליח לומר רק “הצילו”.
אביעד פונה לבית חולים, והרופאים ניסו להציל את חייו. הוריו שהו ליד מיטתו כל הזמן, כשהוא חסר הכרה, והתפללו לטוב, אך ביום ראשון בבוקר, י”ט בסיוון תשס”ה, החזיר אביעד את נשמתו לבוראו.
על שמם של אביעד הי”ד ושל הרב דן מצבך ז”ל בנה נוער עתניאל את ‘עין אבידן’.
————————————————————————————————————————
חניך בסניף בית חג”י, הדריך בסניף באר שבע רמות. נרצח בפיגוע ירי בצומת בית חג”י. בן 16 וחצי במותו.
אביחי למד בישיבה התיכונית קריית ארבע. נוסף על לימודיו השקיע אביחי גם בהדרכה, ויצא להדרכת-חוץ בסניף באר שבע רמות. ביום שישי, בעת שהיה בדרכו מביתו שבבית חג”י לשבת בסניף, נרצח אביחי בצומת בית חג”י על ידי מחבלים שירו עליו מרכב חולף, אביחי נהרג במקום, ואביעד מנצור הי”ד נפצע קשה ונפטר כעבור יומיים.
באזכרה במלאת 30 לפטירתו אמר איתן מור יוסף, אז מזכ”ל התנועה:
“אבי אבי רכב ישראל ופרשיו”
אביחי ואביעד – שני נערים שנושאים על גבם שמות של אבות חיים ושמות של אבות עדי-עד. אבות הנצח. אתם רכב ישראל ופרשיו.
בתקופה האחרונה ערכנו סמינריון מדריכים של בני עקיבא. נערים ונערות באים לקבל הכשרה להדרכה של ילדי ישראל. חסרו לנו שניים בתוך הקהל. חסרת לי אתה, אביחי, וחסר לי חברך אביעד, ששניכם בהליכה תמימה של קדושה, בדרך האבות, מחברון בואך באר שבע, בצומת בית חגי. שם מול הבית וסמוך מאוד לבית מצאתם את מותכם, מות גיבורים על קידוש השם, העם, התורה והארץ.
לאן הלכת, אביחי, באותו ערב שבת קודש פרשת שלח לך – לאן נשלחת?
בנית לך שליחות ללכת לחנך ילדי ישראל בדרך אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, הלכת בדרך לחנך את חניכך בשבט מעפילים–הרא”ה בסניף רמות באר שבע, ביחד עם רכזת הסניף מורית וצוות ההדרכה השפעתם טוב וחסד על כל השכונה.
אביחי היקר, ברמות חיכו לך המשפחות, חיכו לך החניכים בסניף, ואתה לא הגעת. היית צריך לערוך את המפקד, ולצערנו המפקד שלנו חסר.
חסר את המדריך היקר שבמסירות אין קץ ויתר על שבתות בבית, במשפחה וביישוב, ובמסירות נפש הלך לחנך חניכים בדרך תורה ועבודה, בדרך הישר והטוב בעיני ה’.
בהתלהבות שלך, בדבקות שלך, בשמחה שלך, בחיוך שלך חיברת אותם לסניף. לקודש. ואתה חסר להם ואתה חסר לסניף רמות כולו ואתה חסר לסניף בית חגי ואתה חסר לכולנו.
לבית חגי, לרכזת הסניף נעמי ולחברי הסניף שאיבדו חבר, רֵע אהוב למקום ואהוב לבריות. חסר אתה לתנועה ולאומה כולה, שמבכה על מותך.
אנו כאן על הר הזיתים, במקום הקדוש שמזרחה צופה על הר נבו, מקום שבו קבור משה רבנו, מנהיגם של ישראל, ומערבה צופה פני מקדש וקודש הקודשים, אנו מתפללים יחד עם המשפחה, החברים וכל בית ישראל שנשב לבטח בארצנו ונעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לבב. ואנו, חברי בני עקיבא בכל הארץ, נשתדל ללכת בדרככם, אביחי ואביעד, לחנך את ילדי ישראל בכל מקום ואתר לחיי תורה ועבודה, חיי רוח ומעשה.
ובבניין הארץ וירושלים נראה עידוד ונחמה.
עוד אבינו חי – עם ישראל חי.
————————————————————————————————————————
בוגר סניף כפר סבא. נהרג בהיתקלות עם מחבלים בקרב ‘סמטת הגבורה’ בחברון. בן 38 במותו.
דרור גדל בכפר סבא, למד במדרשיית נועם בכפר סבא ואחר כך בישיבת ירושלים לצעירים, והיה חניך ומדריך בסניף כפר סבא. בסניף הכיר את הדסה, רעייתו לעתיד.
דרור עבר את הגיבוש לסיירת מטכ”ל והתגייס אליה. שימש מפקד צוות ביחידה והשתתף במבצעים רבים שעליהם עוטר באותות הצטיינות על פועלו וגבורתו. דרור כדרכו נהג בענווה גם לאחר קבלת אותות ההצטיינות.
דרור המשיך והתקדם בתפקידיו השונים בצה”ל, מונה למפקד גדוד 890 של הצנחנים וכן שימש בעוד כמה תפקידים נכבדים.
בתפקידו האחרון שימש דרור מח”ט (מפקד חטיבה) חברון. הוא מילא את תפקידו בנחישות ובדבקות במטרה, אך עם זה שמר על קשרים טובים עם תושבי חברון היהודים והערבים.
דרור היה מחובר מאוד לרבניו מתקופת לימודו בישיבה והשתדל לבקרם בכל הזדמנות (כולל ביקורים בשעות לילה מאוחרות). את ערכי אהבת התורה ועם ישראל הטמיע גם בחייליו ובילדיו.
כאשר היה דרור בשנת חופש מהצבא, ביקש ללמוד חברותא עם הרב אלי סדן מהמכינה בעלי. סיפר עליו הרב סדן: “היה בדרור חיבור נדיר שעליו אנחנו חולמים, שאליו אנחנו מצפים, חיבור של עוז ותקיפות, נמרצות והחלטיות. ידיעה לאן הוא הולך עם ענווה, עם עדינות, עם רגישות לזולת, עם אהבת האדם באופן נדיר. זו המנהיגות האמיתית שאנחנו מחכים לה”.
בליל שבת פרשת ויצא התשס”ג התמקמה חוליית מחבלים מול ‘ציר המתפללים’, בין חברון לקריית ארבע. היא פתחה באש על התושבים ועל האורחים, ודרור, על אף תפקידו הבכיר, נכנס לסמטה שבה ארבו המחבלים כדי לאתרם. כאשר יצא מהג’יפ אל תוך הסמטה פגע בו כדור, והוא נהרג מפצעיו זמן מועט לאחר מכן.
דרור היה מופת ודוגמה לחבריו ולחייליו בכל דרכו ובליבו הרחב והטוב, וגם בכך שהיה הראשון שהסתער ויצא לקרב להגנת התושבים, הארץ והמדינה. דרור היה המפקד בעל הדרגות הגבוהות ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה.
דרור הותיר אחריו שישה ילדים ואת רעייתו הדסה. חודשים מספר לאחר מותו ילדה הדסה רעייתו את בנם, והוא נקרא על שם אביו, דרור נחמיה.
על שמו של דרור הוקמה בתנועה תוכנית דרור, המיועדת לפתח מנהיגות בקרב חניכי השבט החדש לקראת היציאה להגשמה.
דרור היה מנהיג ומפקד מוערך ומוערץ שתבע מחייליו רצינות ואחריות וידע להעריך ולכבד כל אדם. משפט שאמר דרור לאשתו נחרת בתודעת הציבור, ואנו משתדלים ללמוד ממנו ללכת לאורו: “קשה זה טוב, קשה זה תמיד טוב. זה מחייב מחשבה, קביעת סדרי עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך”.
בוגרת סניף צפת כנען וקומונרית בסניף כפר זיתים. נרצחה בפיגוע דקירה בצומת גוש עציון, בת 21 במותה.
הדר למדה באולפנת נוב שברמת הגולן. חברותיה לאולפנה סיפרו עליה: “הדר הייתה בחורה מאוד כישרונית בתיאטרון, קומיקאית מוצלחת שתמיד סחפה אחריה ברוח טובה את החברות. היא גם הייתה סוג של פסיכולוגית, אוזן קשבת וכתף תומכת לכל מי שהיה צריך. לא היה אפשר להתעלם מהחיוך הקסום שלה”.
בשירות הלאומי הדר הייתה קומונרית בסניף כפר זיתים, ולאחר השירות הלאומי הייתה רכזת נוער בקיבוץ שדה אליהו. לאחר מכן טסה הדר לטייל בהודו כחצי שנה, ובטיול למדה והעמיקה והתחדשה בתורה, ובעקבות כך החליטה ללמוד במדרשת זוהר בבת עין.
שליח חב”ד בפושקר, שבה שהתה הדר, מספר על בחורה מלאה חיות ואמונה שהגיעה לבית חב”ד כדי לשאול ולברר. הדר דיברה כל הזמן על הרצון לחיות חיי אמת ולפעול ולעשות למען עם ישראל והבאת הגאולה.
שאיפותיה ורצונותיה של הדר נגדעו באיבם.
ביום ראשון, י’ בכסלו תשע”ו, כאשר עמדה הדר בצומת גוש עציון ותפסה טרמפים למדרשה בבת עין, דקר אותה מחבל. היא נפצעה קשה, ומתה לאחר זמן קצר.
הרב דוד פתחי, שלימד את הדר, ספד לה:
“הכאב עצום לאבד תלמידה, וקשה עליי הפרדה. התברכת בכישורים ועזרת לחברותייך תמיד. הדר היקרה, כל המילים שלי הן מילים בלבד, ולא מצליחות לסכם את מי שאת. נרצחת על ידי בן עוולה. העולם כולו איבד נשמה טובה ואנחנו – בת ישראל”.
כל מכריה מספרים על החיוך הגדול ועל שמחת החיים שהייתה להדר, וחברותיה ספדו לה: “תודה על שנים של חברות ואהבה אין-סופית. מתגעגעים וכואבים, ומבטיחים להמשיך לאהוב, לצחוק, לכייף, ליהנות, לרקוד ולשמוח”.
להנצחת הדר הקימו בני נוער שהכירו אותה מתחנות חייה השונות פרויקטים של חסד, התנדבות, עזרה הדדית והפצת אור.
