איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חולהאם אנחנו צריכים לעשות ‘חסד’ לבעלי צרכים מיוחדים? מהו שוויון ומהו צדק?
חוק שוויון זכויות מאתר ‘כל זכות’:
לוחות בינגו כמספר החניכים (נספח 2), פרס למנצח בבינגו, משפט בכתב קטן (נספח 3), שני עטים, שני דפים, צעיפים לקשירת העיניים, כיסא גלגלים.
עברו על החוק (נספח 1) במשחק בינגו (נספח 2).
תנו לכל חניך וחניכה לוח בינגו ריק. כל אחד יבחר תשע מהמילים שלהלן וישבץ לעצמו בלוח:
1999, קבלת החלטות לבד, עקרון האוניברסליות, על המעביד, אפליה, 25, ועדה מייעצת, תקציב המדינה, הנציבות שהוקמה לכך, אוטובוסים עירוניים, כרטיס טיסה רגיל, חסד.
שאלו שאלות, והתשובות לשאלות הן במילים שלעיל – ולכן בלוחות הבינגו של החניכים. החניך הראשון שיסמן את כל המילים בלוח הבינגו שלו – ינצח.
בחרו אחת משתי ההמחשות האלה:
א. החזיקו את המשפט (נספח 3) בקצה אחד של החדר. בקצה האחר בחרו שני חניכים, אחד בעל משקפיים והאחר לא. בקשו מהחניך בעל המשקפיים להסיר את משקפיו, ואמרו לו לקרוא את המשפט. לאחר שהוא לא יצליח, בקשו מהחניך שאינו מרכיב משקפיים לקרוא את המשפט.
שאלו את החניכים:
← האם המשימה שביקשנו הייתה הוגנת?
← האם לשני החניכים היו נתוני פתיחה זהים?
← לו החזרנו את המשקפיים לחניך המרכיב את המשקפיים, האם היינו צריכים לתת גם משקפיים לחניך האחר, שרואה מצוין?
ב. בחרו שני חניכים. מחניך אחד בקשו לרשום את המשפט הזה: “אני רוצה להיות ילד רגיל כשאני יכול וילד מיוחד כשאני צריך” ביד הלא דומיננטית שלו (אם הוא כותב ביד ימין, שיכתוב ביד שמאל), והחניך האחר יכול לכתוב באיזו יד שיבחר. בחנו כמה זמן נדרש להם לכתוב, ואיזה משפט כתוב בכתב ברור יותר.
←איזה חניך סיים לכתוב מהר יותר?
← איזה מהכיתובים ברור יותר?
← האם לשני החניכים התחרות שווה?
הראו לחניכים את התמונה (נספח 4) – האם בתמונה בצד שמאל יש צדק? אבל נתנו לכולם בדיוק את אותו מספר ארגזים!
סכמו שזה כמו לתת לכולם את אותו מספר במשקפיים: מי שצריך מספר גדול יותר, זה לא יעזור לו, ומי שגם ככה רואה טוב, לא צריך את התוספת הזאת של המשקפיים. וזהו צדק אמתי, לדעת לחלק את המשאבים חלוקה נכונה כדי שלכולם תהיה הזדמנות שווה.
אנחנו לא מספקים אביזרים ומנגישים מתוך רחמים אלא מתוך הבנה שככה לכולנו תהיה הזדמנות שווה.
הקריאו את הקטע (נספח 5)
מהי הבקשה העיקרית של העובר? כיצד היא מתאימה לחוק ההנגשה שדיברנו עליו בתחילת הפעולה?
“שיניחו לי לעבור בכוחות עצמי..”. – על ידי ההנגשה אנחנו מספקים לכל האוכלוסייה הזדמנות שווה לחוות את העולם מהעיניים שלהם.
קשרו לחניכים את העיניים.
שבטים צעירים: הסתובבו במרחב הסניף ובקשו מהחניכים לעשות פעולות בסיסיות. ללכת לשתות, להתפלל מהסידור בבית הכנסת, לשחק יחד קווה קווה דה לה אומה או תופסת.
התאספו בחזרה ושאלו את החניכים:
← האם אלו פעולות שפעם התקשיתם בהן?
← אילו דברים היו יכולים לעזור לכם כדי שתוכלו להתנהל לבד? (למשל כתב ברייל בסידור)
שבטים בוגרים יותר: הסתובבו גם במרחב שמחוץ לסניף ובחנו האם הסביבה מונגשת לעיוורים וללקויי ראייה, האם המדרכות ישרות או שאתם עלולים ליפול? האם יש סימון על המדרכה כדי שתדעו שיש מעבר חצייה? האם מספרי האוטובוסים בתחנה כתובים גם בכתב ברייל?
שבטים משקיענים במיוחד: שכרו כיסאות גלגלים ולכו עם החניכים מסביב לסניף – למכולת הקרובה, לתחנת האוטובוס או אפילו לבית הכנסת שבסניף.
← האם נתקלתם במדרגות בדרך?
← האם הדלתות היו רחבות דיין למעבר?
← האם גובה הכיור בשירותים היה נגיש? האם הצלחתם לפתוח את הברז?
← האם הצלחתם להגיע למוצר שרציתם במכולת?
קראו את הקטע על פאני אדם (הקטע המלא בנספח 6), האישה שהזכרנו גם בפעולה הקודמת. ‘אין דבר כזה 80% נגישות’:
“אנשים לא מבינים שנגישות היא רצף אחד גדול. אין דבר כזה 80% נגישות. מספיקה מדרגה אחת באמצע כדי לקטוע את הכול ולהפוך אותך לחסרת אונים. הקטע המתסכל הוא שגם כשבעלי התפקידים והמחוקקים עוברים הדרכות, הם לא תמיד מפנימים את העניין. השבוע ביקרתי באחד מבתי החולים, סיימתי שם הדרכה של שלוש שעות. בדרך החוצה נעמדתי ליד המעלית ולידי חיכו עשרות אנשים מהצוות הרפואי שהרגע שמעו אותי. המעלית הגיעה וכולם זינקו פנימה. אף אחד מהם לא ראה אותי בכלל”.
בקשו מהחניכים לחזור הביתה ‘במשקפיים חדשים’ – משקפיים שיסתכלו על הסביבה במבט שמברר האם הסביבה מונגשת, האם בית הספר מונגש, האוטובוסים וכל שאר צורכי חיי היום-יום.
לכתוב על מחזיק מפתחות את המשפט “אני רוצה להיות ילד רגיל כשאני יכול וילד מיוחד כשאני צריך” (יואב קריים).
חוק השוויון, אשר נכנס לתוקפו בחודש ינואר 1999, כולל ארבעה חלקים עיקריים:
עקרונות היסוד הפרק משקף את שינוי התפיסה העומד בבסיס החוק – לא עוד חסד, אלא זכותו של אדם עם מוגבלות לשוויון, לכבוד, להשתתפות פעילה בחברה בכל תחומי החיים. לא עוד יחס פטרוני והתערבות באוטונומיה של הפרט, אלא זכותו של אדם עם מוגבלות לקבל החלטות הנוגעות לחייו. עוד קובע הפרק את עקרון האוניברסליות, כלומר: מימוש זכויותיו של אדם עם מוגבלות ייעשה במסגרת השירותים הקיימים בחברה ולא במסגרת נפרדת.
תעסוקה הפרק קובע כי אסור להפלות אדם בגלל מוגבלותו בקבלה לעבודה, בתנאי עבודה, בקידום בעבודה, בפיטורין וכד’, ובלבד שהוא כשיר לתפקיד. מעביד חייב להתאים את מקום העבודה ואת דרישות התפקיד לעובד או למועמד לעבודה שהוא אדם עם מוגבלות, אם אין בכך כדי להטיל על המעביד נטל כבד מדי – להניח כבש אם עובד מתנייד בכיסא גלגלים; לתת תוספת זמן במבחן קבלה לעבודה למועמדת עם לקות למידה; להגמיש את שעות העבודה לעובד אשר צריך לצאת לטיפולים מחמת מוגבלותו או מוגבלות של ילדו ועוד. עוד קובע החוק כי בכל מקום עבודה אשר בו מעל 25 עובדים, צריך להיות ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות.
תחבורה ציבורית החוק קובע את זכותו של אדם עם מוגבלות לשירותי תחבורה נגישים ומותאמים לצרכיו – אוטובוסים בקווים עירוניים, רכבות, מטוסים וכלי שיט.
נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות על פי החוק מוקמת נציבות, גוף ייעודי ועצמאי, הפועל מתוך המדינה ובכספיה, לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ולביצוע הוראותיו של חוק השוויון. לצד הנציב/ה תפעל ועדה מייעצת, שרוב חבריה הם אנשים עם כל מיני מוגבלויות.
“אני רוצה להיות ילד רגיל כשאני יכול וילד מיוחד כשאני צריך” (יואב קריים).
נספח 4
אמא, אני עוד מעט אצא לעולם, אני יודע שהרבה זמן חיכית לי, תשעה חודשים. תשעה חודשים חיכית לי ודמיינת איך אראה.
אבל אמא, יש לי משהו להגיד לך, אני לא בדיוק מי שאת מחכה לו. את מבינה – אני לא בדיוק מה שרצית – אני אחר.
אני מפחד, אמא. אני מאוד רוצה שתרצי אותי. הייתי מאוד רוצה שתאהבי אותי – כמו את יפית הקטנה, כמו את אלי שכבר בצבא.
אני רואה כבר אור. אני בחוץ, הגעתי, אמא. חבקי אותי! תחזיקי אותי קרוב אלייך.
את בוכה, אני יודע – גם אני!
את תתרגלי אלי, אבל אני מבקש ממך אמא: תעזרי לי, תעזרי לי להתרגל לא להיכנע ואם קשה לך אני אלחם לבדי, ואני אראה לכולם, אמא, שאני יכול לצמוח ולפרוח.
אני יכול להזדקף ולעמוד על רגליים. אז אולי אני לא אעמוד כל כך ישר,
אולי לא תמיד יבינו את מה בדיוק אני אומר. אבל, תגידי להם, אמא, שאני לא רוצה את הרחמים של אף אחד, אני דורש שיכבדו אותי. שידברו אלי כמו אל כל אדם אחר.
אני בן אדם! שלא ילטפו לי את הראש וישאלו: מה שלומך, מותק? איך אתה מרגיש?”
“אהלן”, זה מספיק לי.
יש לי קשיים, אמא, ולא תמיד אני מצליח. אבל בתוכי פועם לב שיודע לאהוב, לב שיודע לשנוא, שכואב ופורץ בצחוק כמו כל אדם אחר. אני אדם, אמא, כמו כל אדם אחר. אני אדם, אמא, אני אדם!
תצפו ממני ללכת בדרך כל האדם – ואני אלך בדרכו. גיליתי שאני יכול ועכשיו אתחיל לעמוד זקוף. רופאים בדקו אותי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מדריכים…
תגידי להם, אמא, שילמדו אותי איך לא להזדקק להם, שיפתחו לי דלתות –
שיניחו לי לעבור בהן בכוחות עצמי…
למדו להתייחס אל בני אדם ולא אל נכותם!
יום בכסא גלגלים: אין כניסה לסופרמרקט / רחלי מלק בודה
על רחבת המדיטק בחולון מתחיל שיעור הנהיגה הראשון שלי. בהתחלה זה אפילו די כיף, להתגלגל במקום ללכת, אבל אז אני מגלה שכל אדם על כיסא גלגלים הוא סוג של מר ישראל פוטנציאלי.
“מה יש לכם שם בידיים?” אני שואלת את פאני אדם, המורה שהוצמדה לי מטעם עמותת “נגישות ישראל”.
-“שרירים”.
– “ולמה לא כיסא ממונע?”
– “מה אני, מפונקת? תיסעי את בכיסא ממונע”.
– “אז יש דרגות בכיסאות? ממונע זה לחלשים כאילו”?
– “ממונע זה לאנשים שלא יכולים להזיז את הידיים או למפונקים שלא אכפת להם שכל הגוף שלהם יתנוון”.
מזג האוויר מתנקם בנו. זהו יום אביך וצהבהב, בניינים נעלמים אל תוך השמיים והאוויר מעורר בגרון כחכוח מחניק. אדם צולחת את העלייה, למרות שהעור שלה הופך אדום ממאמץ. אני, לעומת זאת, מזדחלת אחריה מותשת. כואבות לי הידיים, הגלגלים בורחים לי מבין האצבעות בגלל החום והזיעה ואחרי עשר דקות אני נשברת. רוצה לקום מהכיסא ולברוח בריצה לתוך מזגן, אבל אם אקום פתאום אנשים עלולים להיבהל. יגידו “מה זה פה? נכה הולכת?” רק אז אני מבינה שלהיות אדם על כיסא גלגלים זה לצאת כל בוקר למרתון. אין הפסקה, אין נקודת פרישה. אלו הרגליים שלך לטוב ולרע.
אף אחד לא ראה אותי
אנחנו נפגשות כדי שאוכל להבין מה עובר על אדם נכה במדינת ישראל, והאמת רבותיי, היא בדיוק כפי שאתם חושבים. לא משהו.
“אנחנו פריפריה חברתית. שוליים. אין לנו דרך להוריד את השאלטר למדינה או להסעיר אותה. לכן המאבק שלנו כל כך קשה”, אומרת אדם. “תראי את החניות. הן צבועות בכחול, אבל אפילו את זה לא עשו כמו שצריך. בחניה תקנית אמור להיות מרווח של 130 ס”מ בין חניה לחניה כדי שאדם בכיסא גלגלים יוכל לצאת עם המעלית של הרכב, אבל בפועל התקנה לא מיושמת. למה? כי לא חשבו על זה. אין טעם לשאול אותנו, הקבלן הרי יודע יותר טוב. אני חותמת לך שאף אדם נכה לא נכח כאן כשסימנו את החניות הללו. עכשיו אני צריכה לעמוד עם הרכב לרוחב ולתפוס שלוש חניות במקביל. הם בנו בניגוד לחוק ואני יוצאת העבריינית”.
אנחנו מתחילות את היום ברשת המבורגרים גדולה. בכניסה לחנות יש מדרגות. הריח של ההמבורגרים קורא לנו להיכנס, אבל אי אפשר כי אנחנו לא יכולות לעלות. “בואי נלך מסביב”, אדם מציעה, “בטח דאגו לכניסה שטוחה”. ואכן מסביב ישנה דלת צדדית, נעולה במנעול. על הזגוגית מודבק פתק בכתב יד: “לא תקין, נא להיכנס מסביב”. אין כניסה לנכים.
אני מופתעת, אבל מבחינת פאני אדם מדובר במציאות יומיומית. כבר שלוש שנים שהיא פעילה ב”נגישות ישראל”. מסתובבת בכל הארץ, מעבירה סדנאות בבתי חולים ובשירות הציבורי בניסיון להעלות את המודעות לנושא הנגישות.
“אנשים לא מבינים שנגישות היא רצף אחד גדול. אין דבר כזה 80% נגישות. מספיקה מדרגה אחת באמצע כדי לקטוע את הכול ולהפוך אותך לחסרת אונים. הקטע המתסכל הוא שגם כשבעלי התפקידים והמחוקקים עוברים הדרכות, הם לא תמיד מפנימים את העניין. השבוע ביקרתי באחד מבתי החולים, סיימתי שם הדרכה של שלוש שעות. בדרך החוצה נעמדתי ליד המעלית ולידי חיכו עשרות אנשים מהצוות הרפואי שהרגע שמעו אותי. המעלית הגיעה וכולם זינקו פנימה. אף אחד מהם לא ראה אותי בכלל”.
אדם, קלינאית תקשורת במקצועה, נשואה ואם לבת, היא ממייסדי “מטה מאבק הנכים” ומתגוררת כיום בהרצליה. היא נולדה בשנת 57′ במעברת “מחנה ישראל” ששכנה ליד לוד, כתינוקת רגילה לכל דבר. כשהייתה בת עשרה חודשים קיבלה זריקה נגד פוליו, שבמקום לחסן אותה גרמה לה ללקות במחלה. בתוך ימים ספורים הפכה למשותקת בשתי רגליה, יד ימין שלה נחלשה וגבה התעקם.
עד גיל 14 וחצי הסתובבה עם זוג מכשירים, קביים וחגורת גב שלא אפשרו לה להיות עצמאית. “בתור ילדה עוד איכשהו הסתדרתי. למדתי בבית ספר מיוחד לנכי פוליו, אז עוד האמינו שצריך להפריד את הנכים מהחברה, אבל הוא היה מותאם לנכים וזה היה גן עדן. גם בשכונה הייתי מלכת הרחוב, הילדים הנגישו את המשחקים אליי. היינו משחקים תופסת בהליכה איטית, בכדורגל עשו אותי שופטת ואפילו למדתי לקפוץ בחבל עם הקביים”.
במעבר לתיכון התמוטטה נפשית. “שום דבר לא היה נגיש, בית הספר היה במרחק רבע שעה הליכה והחליטו שאני יכולה ללכת את זה ברגל. הייתי צריכה לכתת רגליים בחולות הכורכר. לא יכולתי לסחוב תיק, נפלתי כל הזמן בדרך, וגם כשהגעתי לבית הספר היו שם המון מדרגות. כולם ראו אותי נשברת ולאף אחד לא היה אכפת. נכנסתי לדיכאון עמוק”.
איך הסתדרת מבחינה חברתית?
“היו לי את החברים שלי, אבל הקושי היה עם הסביבה הזרה. פעם יצאתי עם חבר טוב לבילוי, בדרך עצרנו באיזה מקום, הוא הלך להביא משהו ואני נשארתי ברכב. שני בחורים ראו אותי מבעד לחלון. הייתי נערה מאוד יפה והם התחילו לפלרטט, ביקשו מספר טלפון. ואז החבר בא והוציא מהבגאז’ את כיסא הגלגלים שלי. היית צריכה לראות את הפרצוף שלהם. הם התחילו להתלחשש, ‘יו, היא נכה. בוא נעוף מפה’, ועזבו את המקום. הלב שלי נצבט. אבל מאז היו לי יותר מחזרים ויותר חברים מאשר לכל אדם אחר”.
לאחר שעברה ניתוח לתיקון העקמת החליטה שזהו, “אף אחד לא יחליט עבורי איך להתמודד עם הנכות”, ועברה לכיסא גלגלים. “פתאום קיבלתי עצמאות. יכולתי לנסוע לכל מקום, סוף-סוף הייתי בידי עצמי”.
סופרמרקט לבריאים בלבד
על המדרכות ברחוב סוקולוב בחולון ניכרים פגעי הזמן. פה מרצפת עקומה, שם מהמורה שרק אנשים על גלגלים יכולים להבין עד כמה היא מיותרת. אנחנו מתגלגלות בלהט. הרחוב שטוח, ואנשים מכל עבר בוהים בנו בסקרנות. חלק חולפים על פנינו וממשיכים להסתכל אחורה. ליד הפיצוצייה עומדות אם ובתה.
הילדה מסתכלת עלינו ושואלת “מה יש להן?” האמא מיד משתיקה אותה. אדם לא מהססת וניגשת לילדה: “כן חמודה, מה רצית לדעת?” יושבת ומסבירה לה במשך דקות ארוכות על מצבה.
“הילדה עוד לא סיימה את השאלה וכבר תלשו לה את הכתף כדי שלא תעשה פדיחות”, אומרת לי אדם לאחר מכן. “אני לא נותנת להורים צ’אנס לסרב, כי אחרת מה יוצא? היא תגדל ואנשים כמוני יהיו חייזרים בשבילה. אני אומרת ההפך, תעודדו את הילדים לשאול. אדם עם מוגבלות רגיל לספר על מצבו”.
אנחנו מנסות להיכנס לסופר גדול אבל בכניסה עומדת עגלה וחוסמת את המעבר. אנחנו עומדות שם שניות ארוכות עד שמישהו מבחין בנו ומזיז אותה. על פי ההנחיות, כבר בכניסה אמורים להציע לנו עזרה ולהצמיד עובדת שתסייע לנו לערוך את הקניות. אבל הנחיות לחוד ומציאות לחוד. במשך רבע שעה אנחנו מסתובבות במעברים, ואיש לא פונה אלינו. שלוש עובדות הבחינו בנו מפטרלות עם מוצרים על הברכיים וצחקקו בהנאה. אדם מניחה לי חטיפים על הרגליים, נייר טואלט בצדדים. אני מנסה להושיט יד למעלה, להוציא משם ממתק שתלוי על וו ולא מצליחה. פתאום אני מבינה שחצי מהסופר למעשה סגור בפניי.
בדרך החוצה מבחינים בנו שני גברים, הם ניגשים לכיסאות ואומרים לנו: “בואו בנות, ניקח אתכן לרכב”. פאני מודה אבל מוותרת. הם מתעקשים. נדרשות לנו כמה דקות טובות להשתחרר מהם.
“אם יש משהו שבאמת מעצבן אותי הוא שאנשים לוקחים עליי אפוטרופסות. הם לא מבינים שגם הכיסא הוא המרחב האינטימי שלי. אתה לא יכול לגעת לי בכיסא אם לא הרשיתי לך, זה כמו שאני אמשוך לך בכוח את הרגליים. ואל תסיע אותי בכוח אם לא ביקשתי. גם צריך לדעת איך להסיע. הם אומרים לי ‘תרימי ידיים, תני לנו’. יופי, עכשיו אני גם בת ערובה שלך. את יודעת כמה פעמים נפלתי בגלל אנשים שהתעקשו להסיע אותי? אבל הדבר הכי מתסכל הוא שמשליכים מהמוגבלות הפיזית על האינטליגנציה שלי”.
כלומר?
“המוח שלנו עושה השלמות. כשאנשים רואים אדם בכיסא גלגלים הם לא יודעים מה יש לו. אז הם מניחים אוטומטית שאולי הוא לא מבין טוב או לא שומע טוב. אנשים לפעמים מלטפים לי את הראש כאילו אני ילדה בגן. אומרים לי ‘בואי מתוקונת’, כאילו אני איזה טמגוצ’י קטן. גם צועקים כי חושבים שאני לא שומעת. ואם יש מישהו איתי, שואלים אותו ‘אתה איתה? מה היא צריכה?’ כאילו שאני לא שם. וזה הכי מרגיז, שמחליטים בשבילנו ומדברים עם מי שאיתנו. פעם ישבתי בבית קפה עם חבר והמלצר שאל אותו ‘מה בשבילה?’ אמרתי לו ‘שאל אותה, ‘בשבילה’ יודעת לדבר'”.
המחאה היחידה שהצליחה
600 אלף שקל. זה המחיר של המכונית המיוחדת שבה מתניידים המרותקים לכיסא גלגלים. ההגה מחובר לדיסקית, הברקס מקושר לידית, ועשרות כפתורים פזורים מסביב. לונה פארק למבוגרים.
עד שנת 99′ מעטים יכלו להרשות לעצמם צעצוע כזה. ואז הם יצאו לרחובות, פרצו לתוך משרד האוצר, ישבו שם חודש ולא ויתרו. ב-2001 הפגינו 77 יום מול הכנסת בדרישה להרחיב את זכויותיהם.
בעקבות ההפגנות הוקמה גם עמותת “נגישות ישראל”, שפועלת מאז למען הגברת המודעות לצרכיהם של אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, מתוך שאיפה להשתלב בחברה בשוויון בכבוד ועצמאות מירבית. בין הישגיה הבולטים של העמותה ניתן למנות עתירות שהגישה לבג”ץ ומאבק משפטי למען יישום והרחבת תחולתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ועידות שנתיות, יום מודעות שנתי ל”חניות נכים”, הקמת פורום עסקים מקדמי נגישות, הדרכות שירות נגיש לבעלי עסקים, מרכז להנגשת מידע ושלל פעילויות נוספות. העמותה אף מסייעת לאנשים עם מוגבלות לטפל בתלונות אישיות בנושאי נגישות מול רשויות ועסקים.
“אנחנו המחאה היחידה שהצליחה”, צוחקת אדם, “והיום אנשים כמוני זכאים למימון רכב. פתאום יכולנו לצאת לעבוד בקלות. זה שינה לנו את החיים”.
ועד אז, לא יכולתם לנסוע באוטובוס?
“ניסיתי פעם לעלות עם כיסא גלגלים על אוטובוס?”
מודה שלא יצא לי.
“נכה באוטובוס זה בדיחה אחת גדולה. ראשית כול, יש מקום רק לנוסע אחד. אז אם בעל ואשתו רוצים לעלות ביחד הם לא יכולים. שנית, הכיסא מקובע נגד כיוון התנועה בצורה שאני לא יכולה לקשור את עצמי, וזה אומר שעם כל בלימה של הנהג אני עפה קדימה וכבר אין לי בטיחות. דבר שני, אני לא תינוק, מה פתאום שיקשרו אותי בניגוד לכיוון התנועה? וגם אם אני מתעלמת מכל זה, נסי לעצור אוטובוס כשאת יושבת בתחנה. יש נהגים שרואים נכה ובורחים, כי הם נמדדים בזמנים ואנחנו עובדים לאט”.
יש בה, באדם, איזה סוג של הומור עצמי כובש שלא מאפשר אפילו לחשוב לרחם עליה. היא רהוטה, בטוחה בעצמה, שום שאלה לא מביכה אותה. גם לא כשאני שואלת אותה כמה זמן לוקח לה להתקלח בבוקר.
“כולל חפיפה? לא פחות משעה”.
שעה זה לא מעט זמן.
“אני מתייחסת לזה כזמן פינוק. כן, זה גם חלק מהעניין, אדם בעל מוגבלות מתכנן את היום שלו אחרת. כשאני קמה בבוקר להתארגן אני לוקחת שלוש שעות מראש”.
בלעדייך אני חצי בנאדם
בכניסה לבית הקפה באחד מהפארקים בעיר, אדם שואלת את המארחת אם המקום נגיש. “בוודאי”, היא מתגאה, “יש אפילו שירותי נכים”. אבל אז אנחנו מתיישבות והרגליים שלנו נתקעות ברגלית של השולחן. “זאת הבעיה בהרבה מהמקומות. הם חושבים שהם נגישים, אבל אין להם מושג מה זו נגישות אמיתית. רק אדם עם מוגבלות שמבין וחש את הדברים יודע להדריך אנשים איך להנגיש מקום באמת”.
אני נזכרת בסטטוס שפרסם העיתונאי חיים אתגר לפני חודש והצליח לחרוך את הפייסבוק. הוא סיפר על אביו, שהפך בשנים האחרונות לנכה ועל הקושי שלו להתרגל למציאות החדשה. באחד הימים, בעת בילוי משפחתי במסעדה יוקרתית, הוא ביקש להתפנות אבל השירותים לא היו נגישים. “תחשבו לרגע”, כותב אתגר, “כמה זה הרסני אם הייתה ניטלת מכם האפשרות להתפנות באופן מכובד”.
אדם מסבירה שגם לו היו שם שירותי נכים, לא בטוח שהייתה יכולה להשתמש בהם. “מעטים האנשים המוגבלים שנכנסים לשירותי נכים”, היא מגלה. “במקרה הטוב הם נעולים ונשמרים נקיים, אבל אז את צריכה לבקש מפתח וזו פרוצדורה שלמה. אם הם נשארים פתוחים אז כל העולם ואשתו משתמשים בהם, כי זה נוח ומרווח, ולאף אחד לא אכפת שאדם נכה צריך להיכנס לשם אחר כך ולשבת על האסלה. שירותי נכים אמיתיים הם כאלו שיש בהם מעקה ואסלה מצופה בניילון חד פעמי שמתחלף עם כל הדחה של האסלה. אני מכירה מעטים כאלה”.
אז איך מסתדרים מחוץ לבית?
“רוב הזמן מתפנים באוטו. יש לנו שקיות סטריליות מיוחדות שהופכות נוזל לג’ל. הן יקרות מאוד, אבל זאת האופציה הכי סבירה כרגע”.
את הולכת לים לפעמים?
“כבר שנים לא הייתי בים”.
למה?
“כמעט שאין בישראל חופים נגישים באמת”.
מה עם חוף הנכים בהרצליה?
“חוף מאוד נחמד אבל אין שום קשר בינו לבין נכים. החניה רחוקה מהמקום, כדי להגיע לשם צריך לשקוע בחולות”.
למדת לצחוק על המצב?
“עם הזמן, בוודאי. לנכים יש הומור פנימי משובח מאוד”.
למשל?
“פעם אחת ברחוב בחורים התחילו איתי, שאלו אותי אם אני רוצה לשבת איתם. אמרתי להם ‘עזבו, מעדיפה לעמוד’. יש לי חבר קטוע רגליים, ואנחנו ממש אוהבים להשתגע. יום אחד נכנסנו לחנות נעליים וביקשנו שיביאו לו גרביים כי הוא לא יכול למדוד. לקח להם זמן לקלוט את הקטע. פעם שמעתי אותו שר לעצמו ‘בלעדייך אני חצי בן אדם’, אמרתי לו שגם איתי הוא חצי בן אדם”.
בדרך לרכב, כשאני שואלת את אדם מה החלום שלה היא עונה בפשטות: שאוכל להגיע לכל מקום בכוחות עצמי. “אנשים צריכים להבין שאוכלוסיית בעלי המוגבלויות בארץ היא הרבה יותר גדולה ממה שנדמה”, היא מסבירה. “גם אנשים שמנים זקוקים לנגישות, גם זקנים ואמהות עם ילדים בעגלות. כולם שוכחים שגם אנשים בריאים יכולים להפוך לעת זקנה לבעלי מוגבלות ולהזדקק לנגישות. בסופו של דבר, נגישות היא לא רק עסק לאנשים בכיסא גלגלים עם תו כחול. היא הופכת את החיים של כולם לנוחים יותר”.
—
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש