איתור סניפים וכפרי בוגרים
בקצרה:
יעקב מבין אחרי החלום שלו שהשכינה נוכחת בעולם, ובמיוחד במקום שבו הוא נמצא. מתוך הבנת ייחודיות המקום יעקב מתפלל שם לה’.
בתחילת פרשת ויצא מסופר על חלום יעקב. יעקב רואה סולם ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. לאחר החלום הוא מתעורר: “וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם” (בראשית כח, טז–יז).
הנצי”ב מוולוז’ין (מקור 1) ממשיל משל על קריאתו של יעקב:
מספרים על אדם שהיה כלוא בבית כלא, ולא ידע איפה הוא נמצא. האסיר חשב לעצמו: “אילו המלך היה כאן, הייתי מסביר לו שאני לא צריך להיות כאן, שאני חף מפשע. הייתי מתחנן בפניו עד שהוא היה משחרר אותי. אבל עכשיו אין פה איש. למי אצעק?!”
הבין האסיר שאין לו למי לפנות והלך לישון. אחרי שהתעורר סיפרו לו שבזמן שישן עבר המלך בבית הסוהר. האסיר הצטער מאוד שלא ידע שהמלך מבקר גם בכלא. הוא הסתכל על כל השומרים והבין ממספר השומרים הגדול שהמלך בעצם אינו רחוק כל כך, וכמו שהוא יכול לבקר בבית הכלא הוא יכול גם לשמוע אותו ממקומו. לכן צעק האסיר והתחנן עד שהמלך שמע אותו.
ההבנה של יעקב אחרי החלום היא הבנה כפולה:
יעקב חולם חלום ומבין שעליו לפעול בעקבות החלום. הוא מבין שאפשר להרגיש את נוכחות ה’ ממש כאן, בעולם שלנו. הוא גם מבין שהמקום המסוים הזה שהוא ישן בו הוא מקום שה’ נמצא בו! מה הוא עושה בעקבות ההבנה הזאת? מתפלל, מבקש מה’ שיכוון אותו בדרכו לחוץ לארץ. ההבנה הזו היא כמו ההבנה של אסיר שמבין שהמלך קרוב ויכול לשמוע אותו: הוא משנה את מעשיו ומתחנן בקול עד שהמלך שומע.
אנחנו לומדים מיעקב את היכולת לשנות את מעשינו בעקבות הבנה מסוימת. יעקב מבין שהשכינה נמצאת בעולם הזה, הוא מבין את סגולת המקום שבו הוא נמצא, ומתפלל בו. הוא קשוב לקול האלוקי שאומר לו: השכינה כאן, בעולם הזה! בכל מקום שתיתן לה להיכנס.
המסר שאנחנו לומדים מיעקב הוא המסר שאנחנו עוסקים בו במהלך כל החודש. היכולת להתבונן במציאות, לראות מה היא משדרת לנו ומה עלינו לעשות בעקבות השדר הזה. הקורונה, לדוגמה, שינתה את התפילה הציבורית שלנו. הכרנו תפילה בציבור מסוימת, ובעקבות הקורונה הכרנו צורות חדשות: מניינים ברחובות ובמרפסות, מניינים משפחתיים או תפילה אישית בחדר. אבל הקורונה היא לא הדבר היחיד שהמציאות משנה לנו. אם נהיה קשובים, נוכל לשמוע מה ה’ אומר לנו דרך המציאות, ואם נחפש בעצמנו את הפתרונות נוכל למצוא את הכיוון שאליו אנו צריכים לצעוד.
1. הנצי”ב מוולוז’ין, פירוש העמק דבר על בראשית כח, יז
ויירא. התבונן עוד על המקום שמרגיש מורא המעלה. ומזה הבין עוד שהמקום מקודש להשראת שכינה. על כן ויאמר, מה נורא המקום הזה. מדוע אנכי נרגש בו: אין זה כי אם בית אלהים. מקום מסוגל לתפלה כבית אלהים ע״כ אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב. וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך. והיה מצטער הרבה ע״ז שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות ישועה ורחמים. ואח״כ התחונן דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג והבין מזה כי כאן המלך מצוי. ע״כ צעק וביקש עד שישמע המלך. כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מעניני קדושה. כמה לבו ובשרו לאל חי. והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום והרי ישן באותה שעה וכפל צערו עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה:
2. פירוש הרש”ר הירש על בראשית כח טז–יז
אין הפסקה ניכרת אחרי “ויאמֶר”, כדרך שבאה להלן אחרי “ויירא ויאמַר”. אין כאן פעולה חדשה, כי אם דברים שאמר בשעה שהתעורר, רושם ראשון שעשתה עליו החויה שבשנתו: אכן יש ה’ במקום הזה! מתוך ענוה איננו מייחס את קרבת ה’ לעצמו אלא למקום. אכן, לא בשמים יש לבקש את ה’, אלא – כל מקום שאדם נקי כפים מניח את ראשו – שם ה’! זו מחשבתו הראשונה. והשניה: ואנכי לא ידעתי! לא ידעתי, שכבוד ה’ שוכן בעולם הזה – עם האדם!
ויירא. הכרה חדשה זו, והדרישות החדשות שהביאה בעקבותיה, היא שעוררה בלבו את רגש האימה והפחד: מה נורא המקום הזה! מה שהראו לי כאן, איננו אלא בית ה’, שער השמים. החיים עלי אדמות יכולים להיות “בית ה'”, בית בו שכינה שרויה, ובשעה שמלאכים עולים ושואלים איה מקום כבודו, ימצאוהו עלי אדמות, עם האדם. וכל בית, שיש בו חיים כאלה, הנו “שער השמים”, שער שהאדם יבוא בו להידבק בשכינה; הרי הוא מסמל הזדווגות שלמה בין תחתונים לעליונים.
בקצרה:
יעקב אינו מקבל את המציאות כפי שהיא. הוא מבין שהיא דורשת תיקון ומסגל לעצמו גמישות מחשבתית, קם ופועל במציאות.
פתיח:
כדי להיכנס לאווירה המתאימה שירו עם החברים את אחד השירים האלה:
יעקב מגיע לבאר שליד חרן ורואה את הרועים יושבים ומחכים. למה הם ישבו ולא השקו את הצאן שלהם? אנחנו כבר מכירים את הסיבה: המכסה של הבאר כבד, וכדי לפתוח אותו צריך שיתאספו רועים רבים וירימו אותו יחד. יעקב עוד לא יודע את הסיבה לבטלתם לכאורה של הרועים. על פי מדרש רבה (מקור 1) הוא רואה אותם יושבים באמצע היום ולא מבין למה הם לא עושים את העבודה שלהם, ולכן, כלשון הפסוק, הוא קורא להם: “וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ”. (בראשית כט, פסוק ז) היום עוד לא נגמר, לכו לעבוד! צאו לשדה לרעות את העדר שאתם ממונים עליו.
בהמשך הפסוקים אנחנו רואים שיעקב אינו מחכה לכל הרועים; ה’ חנן אותו בכוח מיוחד, והוא מרים בכוחות עצמו את האבן שעל פי הבאר.
יעקב מבין שהמציאות מולו צריכה שינוי. הוא אינו מסכים עם הלך הרוח המקומי שמשדר אליו “שב איתנו בנחת, מה זה משנה אם נעבוד או לא, הכול טוב”, הוא הולך ומרים את האבן.
את המסוגלות הזאת לראות דבר במציאות שדורש תיקון ולצאת ולתקן אותו אנו לומדים כאן מיעקב. כך גם כתוב במדרש לקח טוב (מקור 2): אל לנו להתעלם מקריאת המציאות. אם יש צורך בתיקון, התפקיד שלנו הוא לבוא ולתקן בלי לחכות יותר מדי, הכוח בידיים שלנו.
1. בראשית רבה פרשה ע, אות יא
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד וגו’, אָמַר לָהֶם אִם שׁוֹמְרֵי שָׂכָר אַתֶּם הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְאִם שֶׁלָּכֶם אַתֶּם רוֹעִים, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה.
2. מדרש לקח טוב, בראשית כט, ז:
ויאמר הן עוד היום גדול. אמר להם אם שומרי שכר אתם. הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן. ואם שלכם אתם רועים. לא עת האסף המקנה. מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן. שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי.
בקצרה:
יעקב מבין שיש חשיבות לארץ ישראל, ולכן גם אם כרגע הוא לא נמצא בה, הוא מבין שהגיע זמנו לחזור אליה.
“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי” (בראשית ל, כה).
טיגיסט היא היום אישה מבוגרת. יש לה חמישה ילדים, שלושה מהם כבר בבני עקיבא. כשהייתה בת עשר עלתה טיגיסט מאתיופיה לארץ ישראל במבצע חשאי שהוסתר מהשלטונות באתיופיה, שאסרו את העלייה. כשהייתה ילדה בכפר באתיופיה, כל החיים של טיגיסט היו שם: המשפחה המורחבת, החברות, הבית. אז למה בעצם שהמשפחה שלה תעלה לארץ?
(אם מתאים, אפשר לתת לחניך או שניים לענות.)
האמת שכילדה בת עשר גם היא לא ידעה לענות במדויק. היא לא ידעה איך מדינת ישראל נראית, מי יהיו החברות שלה ואיפה תגור. היא זוכרת דבר אחד: את הגעגועים של כל המבוגרים לירושלים. בלי להכיר אותה הם חלמו על ירושלים, דיברו עליה והתפללו להגיע אליה. משהו מכל זה חלחל גם לטיגיסט. המסע היה לא פשוט בכלל, הם הלכו הרבה ברגל במדבר, התינוקות בכו, הרגליים כאבו מאוד. אבל היה לה ברור שהיא הולכת לישראל, לירושלים. למה? זה לא שהיא יכלה להצביע על סיבה מדויקת, בכל זאת, היא הייתה ילדה. אבל את התחושה שמשהו גדול מחכה לה, משהו שצריך להתאמץ בשבילו גם כשהדרך לא קלה, היא לא תשכח לעולם.
באמצע הפרשה יעקב מחליט לחזור לארץ ישראל. זה קורה אחרי שיוסף נולד, ויעקב מבין שכבר אין לו מה לחפש בחרן (העמק דבר [מקור 1], כלי יקר [מקור 2] ופרשנים נוספים). הוא רוצה לגדל את המשפחה שלו ואת הילדים שנולדו לו בארץ ישראל.
למה שיעקב ירצה ללכת לארץ ישראל?
תשובה אפשרית אחת, שהמלבי”ם (מקור 3) מציין, היא שיעקב רוצה לחזור למולדת שלו, להורים שלו. אצל לבן הוא גר תקופת חיים מסוימת, ועכשיו הספיק לו והוא רוצה הביתה.
תשובה אחרת, שמביא בדבריו הרש”ר הירש (מקור 4) היא שיעקב עוד לא מכיר לגמרי את גדולת ארץ ישראל. הוא יודע על קדושה מסוימת (באר מים חיים, מקור 5), אבל אתם יודעים, עוד לא היה בית מקדש ועם ישראל לא ממש היה קיים, ולא גרו יהודים בארץ. אז מה הסיפור? הסיפור הוא שיעקב מבין שיש לו תפקיד. לאו דווקא הגעגוע להורים הוא שמושך אותו, הרי כבר 14 שנים הוא בונה את עצמו בארץ אחרת, רחוקה. מה שמושך אותו הוא ההבנה שעתיד עם ישראל תלוי בו. הוא צריך להתחיל לפתח את ארץ ישראל כדי שצאצאיו יוכלו לחיות בה.
יעקב מבין את החשיבות שלו בהיסטוריה של עם ישראל, והוא קם ועושה מעשה. ראינו את זה גם בסיפור של טיגיסט, שהולכת בעקבות חלום גדול של המשפחה שלה והעם שלה. לנו בדרך כלל אין פרספקטיבה כמו של יעקב, אבל גם אנחנו יכולים לנסות ולשמוע את קול ה’, את מה שנדרש מאיתנו לעשות במציאות, ולבצע את זה.
1. הנצי”ב מוולוז’ין, פירוש העמק דבר על בראשית ל, כה
כאשר ילדה וגו’. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה וירצה להשיאה לאחר.
2. כלי יקר על בראשית ל, כה
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו’. טעמו של דבר שלא בקש יעקב שלחני נא, כ״א אחר שנולד יוסף. לפי שהיה יעקב מסופק אם יצאו ממנו י״ב שבטים או לא כדמסיק (בבראשית רבה סח, יא) אמר יעקב אם האבנים מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י״ב שבטים כו’. שמע מינה שהיה מסופק אם יצאו ממנו י״ב שבטים, וכשאמרה רחל בנבואה “יוסף ה’ לי בן אחר”, ולא בקשה בנים הרבה, שמע מינה שרוח ה’ דבר בה שיצאו מן יעקב י״ב שבטים ולא יותר, ע״כ אמר יעקב שלחני נא. כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להרגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם [רחל] לא היתה מעוברת עדיין שהרי עשה בסכת זמן רב בערך ב’ שנים ואח״כ נולד בנימין, ומצד שהיה יעקב בטוח שלא יוכל לו עשו ע״כ אמר שלחני נא עכשיו, כי ודאי לא יעשה לי מאומה מאחר שלא יצאו ממני עדיין כל י״ב שבטים.
3. מלבי”ם על בראשית ל, כה
שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. ששם מקומי כי שם אבי ואמי, ושם ארץ מולדתי, ופה אני גר, ואם הייתי רוצה לצאת אל ארץ אחרת היית יכול לעכב בידי, אבל אחר ששם מקומי וארצי, לכן.
4. רש”ר הירש על בראשית ל, כה
אל מקומי ולארצי. יתרו אומר (במדבר י, ל): “אל ארצי ואל מולדתי אלך”; ואכן, מבחינה מקומית, רק זה הביטוי הנכון; אין אדם יכול להימצא במקום מגוריו, אלא אם כן הוא שרוי בארצו. אך שונה היה הדבר עם יעקב; היה לו מקום מגורים, אך לא היתה לו ארץ. הארץ היתה רק יעודה, היא היתה ארץ העתיד. משום כך, כנראה, הוא אומר: “ולארצי” – לא: “אל ארצי”. הארץ, כמות שהיא היום, איננה מושכת אותו, ועם שובו אין הוא קרוב אליה יותר מאשר בהיותו בארם. ואולם בבנותו את ביתו במקום מולדתו, הוא יחיה למען ארץ עתידו. הוא יגדל את משפחתו במקום העתיד להיות ארץ מולדת נכדיו.
5. באר מים חיים על בראשית ל, כה
ואלכה אל מקומי ולארצי. פירוש לא תאמר שרצוני ללכת ממך ואתישב במקום אחר לא כן כי רק רצוני ללכת לשבת במקומי וארצי הראשון וקדושת הארץ כבר נודע.
בקצרה:
רחל נותנת לאחותה לאה את הסימנים שקבעה עם יעקב כדי שלא לבייש אותה. הבנת המצב ומה שהוא דורש מאיתנו אינה בשמיים, זו יכולת שקיימת בכל אחד מאיתנו. אם נשתמש בה, נוכל להשיג תוצאות מרחיקות לכת.
בפרשה מסופר על נישואי יעקב לרחל וללאה. יעקב חושש שלמרות ההתחייבות של לבן הוא ייתן לו לכלה את לאה ולא את רחל. יש לו כמה סיבות לחשוש: לאה הייתה האחות הבכורה, ומנהג המקום הוא לחתן קודם את הבת הבכורה. מעבר לכך היה לבן ידוע ברמאותו, ויעקב חשש שאפילו בלי סיבה של ממש לבן עלול לרמות אותו.
לכן קבעו יעקב ורחל סימנים כדי שיעקב ידע שזאת אכן היא ולא אחותה. תזכרו, אין חשמל, ובלילה אין אור בכלל, ויעקב באמת לא יכול לדעת אם זו רחל או לאה.
ברגע האמת, בליל החתונה, כמו שחשש יעקב, החליף לבן בין האחיות והשיא ליעקב את לאה. אך אל חשש! בדיוק בשביל זה יש סימנים. יעקב ישאל את לאה, וכשהיא לא תדע מה לענות הוא יבין שהיא לאה ולא רחל.
אבל פה נכנסה רחל. רחל הבינה שאחותה תתבייש מאוד אם יעקב יגלה את התרמית. לכן היא גייסה את מידת הצניעות שלה ולא עשתה עניין גדול. היא גילתה ללאה את הסימנים שיעקב נתן לה (בבלי, מגילה – מקור 1) למרות הוויתור הגדול שעשתה כאן. נסו לדמיין את זה!
הוויתור הזה אינו סתמי. בבוקר, כשגילה יעקב מה בעצם קרה, הוא לא בא בטענות לרחל אלא ללבן, שרימה אותו. הוא הבין שרחל עשתה מה שהייתה צריכה לעשות. הוויתור של רחל השפיע על עתידו של עם ישראל.
מכירים את הפסוקים שמתארים את הבכי של רחל על בניה שגלו מארץ ישראל?
שירו עם החניכים את ‘קול ברמה נשמע’: “כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב” (ירמיהו לא, יד–טו).
במדרש איכה רבה (מקור 2) מתואר דו-שיח לכאורה בין הקב”ה לרחל. הקב”ה מגלה את עם ישראל מארצו בעקבות חטאי עבודה זרה. רחל אומרת לפני הקב”ה: אני ויתרתי על החלום שלי להתחתן עם יעקב, כבשתי את כל הקנאה שהייתה לי בה. אז מדוע שאתה תקנא באלילים אחרים שעם ישראל עובד להם? הרי אתה יודע שהן בהם שום תועלת! המדרש ממשיך ומספר שבעקבות השיחה הזאת ה’ מבטיח לרחל שבניה יחזרו לארץ ישראל.
שימו לב מה בעצם קורה פה. רחל עושה מעשה שדורש ממנה הקרבה רבה. בשביל אחותה היא מוכנה לוותר על הכבוד שלה ועל החלומות שלה, רק שאחותה לא תתבייש. אבל למה רחל עושה את זה? היא מבינה שהיא נדרשת לעשות מעשה גם אם הוא לא קל, גם אם הוא קשה. בזכות המעשה הזה לאה אינה מתבזה, נולדים לה בנים, והם נעשים להיות שבטי ישראל. אחר כך המדרש מספר לנו שבזכותה ה’ מבטיח שעם ישראל יחזור לארצו מהגלות.
המעשה של רחל הוא מעשה עצום, והוא מגיע בעקבות קריאה של המציאות. אם נפקח את עינינו, נוכל לחפש סביבנו את המעשים הקטנים או הגדולים שאנחנו יכולים לעשות ביום-יום שלנו מתוך הבנה שזהו רצון ה’ במצב הנוכחי, ומי יודע לאילו תוצאות נגרום.
1. בבלי, מגילה יג ע”א–ע”ב
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (איוב לו, ז) “לא יגרע מצדיק עיניו”? בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר.
ומאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב (בראשית כט, יב) “ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא” וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מינסבא לי. אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות! אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?! אמר לה אין (שמואל ב כב, כז) “עם נבר תתבר ועם עקש תתפל”. אמר לה: ומאי רמיותא? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה. מסר לה סימנים.
כי מטא ליליא, אמרה השתא מיכספא אחתאי! מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב (בראשית כט, כה) “ויהי בבקר והנה היא לאה” מכלל דעד השתא לאו לאה היא?! אלא, מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא, לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.
ביאור שטיינזלץ
אמר ר’ אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר:] “לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכיסא ויושיבם לנצח ויגבהו” (איוב לו, ז) לומר: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר.
ומסבירים: ומאי [ומה] צניעות היתה בה ברחל? דכתיב [שנאמר:] “ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא” (בראשית כט, יב) ושואלים: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?
אלא כך צריך לומר, שכשראה אותה אמר לה: מינסבא [האם תינשאי] לי? אמרה ליה [לו] אין [כן,] מיהו [אבל,] אבא רמאה ]רמאי] הוא ולא יכלת ליה [תוכל לו,] לכך אמר לה שאחי אביה הוא, כלומר: אחיו אנא [אני] ברמאות. אמרה ליה [לו:] ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא [והאם מותר לצדיקים ללכת ברמאות?] אמר לה: אין [כן,] שנאמר: “עם נבר תתבר ועם עקש תתפל” (שמואל ב כב, כז), כלומר עם כל אדם יש לנהוג כראוי לו.
אמר לה יעקב: ומאי רמיותא ]ומה הרמאות] שיש בידו לעשות? אמרה ליה [לו:] אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה [יש לי אחות שגדולה ממני, ולא ישיא אותי לפניה] ויתן אותה לך במקומי. מסר לה סימנים שתתן לו כשיהיו יחד, שידע שהיא – היא.
כי מטא ליליא [כשהגיע ליל הנישואין] אמרה רחל בלבה: השתא מיכספא אחתאי [עכשיו תתבייש אחותי,] שיבקש ממנה יעקב הסימנים ולא תדע. מסרתינהו ניהלה [מסרה אותם לה.] והיינו דכתיב ]והוא שנאמר:] “ויהי בבקר והנה היא לאה“ (בראשית כט, כה) ולכאורה מכלל הדברים לומד אתה שעד השתא [עכשיו] לאו [לא] לאה היא? אלא: מתוך סימנים שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא [לא היה יודע עד עכשיו] שהיא לאה. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.
2. איכה רבה, פתיחתא, אות כד
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו’, וּכְתִיב (ירמיה לא, טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
להרחבה על המדרש ראו מהר”ל, נצח ישראל, פרק לד.
בקצרה:
שמיעת הקול שבמציאות היא האחריות שלנו, אף אחד לא ימלא את המשימה בשבילנו.
היה הייתה עגלה גדולה ויפה שסוסים רבים היו רתומים אליה ומשכו אותה לאורך הדרך. אף על פי שהדרך הייתה ארוכה וקשה לא נרתעו הסוסים ומשכו את העגלה במרץ רב. מדי פעם עזבו סוסים אחדים בגלל מאמץ הקשה, אך הנותרים המשיכו בעמלם. יום אחד חשב אחד הסוסים שכבר עשה די והגיע זמנו לנוח על העגלה. “כמה טוב להיות למעלה”, חשב הסוס בליבו, “הם בוודאי לא ירגישו בחסרוני”.
ראה חברו של הסוס שהוא אינו חוזר והחליט גם הוא לעלות למעלה לבדוק מה קרה. “רק כמה דקות!” צעק לחבריו המושכים, וגם הוא נשאר למעלה. כמה נוח היה למעלה על העגלה.
עוד ועוד סוסים עזבו את קבוצת המושכים, והמצב נהיה גרוע יותר ויותר. הסוסים לא הצליחו למשוך קדימה את העגלה. הם החליטו לפנות לכל אותם סוסים שישבו על העגלה כדי שכולם יחד יניעו את העגלה. ענה להם אחד הסוסים שישב למעלה: “הייתי רוצה! אבל אין לי כוח!” שני טען: “אם השלישי ירד, אבוא גם אני”. אמר השלישי: “למה דווקא אני? הרי יש לכם הרבה סוסים שכבר מזמן אינם סוחבים!”
לכל סוס הייתה סיבה למה לא לחזור למשוך את העגלה. יותר מדי סוסים היו למעלה, ואף אחד מהם לא הסכים לקבל עליו אחריות. הסוף לא איחר לבוא: לאחר זמן לא ארוך קרסה העגלה תחת כובד משקלה.
“וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ” (בראשית לא, יט).
בפרשה שלנו, אחרי שיעקב ומשפחתו מחליטים לחזור לארץ ישראל ולעזוב את חרן, רחל גונבת את התרפים של לבן אביה. למה שרחל תעשה דבר כזה?
(אם מתאים, אפשר לתת לחניכים לענות.)
יש כמה תשובות, ואחת מהן נמצאת בבראשית רבה (מקור 1): רחל לא רצתה שאביה ימשיך לעבוד עבודה זרה, ולכן לפני יציאתה לקחה את התרפים איתה.
אברבנאל (מקור 2) מקשה על התשובה הזאת: אבא שלה כבר זקן, כל השנים התרגל לעבוד אלוהים מסוימים. למה שבעקבות הגנבה הזאת יפסיק לעבדו להם? הוא יכול לקנות לעצמו פסלונים חדשים, זה לא מסובך. וחוץ מזה, מכירים את זה שלוקחים מכם משהו, ואז אתם רוצים אותו יותר? דבר דומה יכול לקרות ללבן. רחל תיקח לו את התרפים, ולא רק שהיא לא תגרום לו להפסיק לעבוד עבודה זרה אלא תגרום לו לרצות אותה יותר.
הרב יהושע בכרך (מקור 3) מציע עוד כיוון: אחרי שנים של מגורים עם לבן רחל לא רק מפחדת שאבא שלה יעבוד אללים, היא חוששת לסובבים אותה. אומנם יעקב היה צדיק ושמר מצוות, אבל לילדים של יעקב היה סבא שאהב אותם והשתעשע איתם, ואולי הם למדו ממנו על עבודת אלילים. כשלבן מחפש בכל הכלים של יעקב את התרפים שנגנבו לו, הילדים מסתכלים ותוהים: מה סבא מחפש שם? את התרפים? איזה מין אלוהים אלו שאפשר להחביא אותם וסבא יחפש ויחפש ולא ימצא? איזה מין כוח יש להם?! כך הסירה מהם רחל כל חשש, כל ספק מחשבה על אלוהי נכר לפני הכניסה לארץ ישראל.
רחל מבינה שלפני הכניסה לארץ צריכים לנקות את ההשפעה של העבודה הזרה של לבן ממשפחתו של יעקב. היא מזהה דרישה במציאות ואינה מנסה למצוא מי צריך לעשות את זה אלא מקבלת עליה אחריות ופועלת לשינוי המצב. האחריות לשינוי בידיים של רחל. אם היא לא תיקח אותה, השינוי פשוט לא יקרה. חשבו על הסוסים בעגלה: אף אחד מהם לא רצה לקבל אחריות, והעגלה קרסה. האחריות לשינוי תלויה בידיים שלנו.
1. בראשית רבה, פרשה עד, ה
וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, וְהִיא לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אָמְרָה מָה אֲנָא מְזִיל לִי וְנִשְׁבּוּק הָדֵין סָבָא בְּקִלְקוּלֵיהּ (איך אני אלך ואשאיר כאן את אבא בקלקולו), לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.
2. אברבנאל על בראשית לא
איך נתפתתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדול יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם.
3. הרב יהושע בכרך, ‘מה בין שאול לדוד’, עמ’ 272–274
רחל ידעה גם ידעה, כי אין לאל ידה, לתקן ולנתק את אביה מקלקולי עבודה זרה, שהוא היה דבוק בה מעודו וכבר הזקו הזקין בה. שאילו כן, מדוע לא נתנה דעתה לתקנו מכבר, מאז הכירה היא ודבקה באלהי יעקב, וזה לה עשרים שנה בביתו. ומדוע רק עכשיו בלכתם ממנו? גם הלשון בבראשית רבה מפוקפקת בזה ומשתמע ממנה קלקולו יותר מאשר תיקונו: “אמרה: מה אנו הולכים לנו ונעזוב זקן זה בקלקולו?”. לשון אחרת מצאנו במדרש תנחומא ודומה לה בפרקי דרבי אליעזר: “למה גנבה אותם? כדי לעקור מבית אביה עבודה זרה נתכוונה. ובפדר”א: כדי להכרית שם עכו”ם מבית אביה.” אולי מכל הלשונות יחד, נשמע כי לא התכוונה רחל אלא לעקור ספיחי עבודה זרה, שאולי דבקו במישהו מן ההולכים עכשיו מבית אביה, מבניו של יעקב, שנקראו כולם גם בניה בפי ירמיהו (לא, יד) כי היא היתה עיקרו של בית […].
שונה היה הדבר עם בית יעקב, הם היו מוכרחים להתעכב בביתו של לבן עשרים שנה. אמנם הכריז יעקב על עצמו בצאתו מחרן: עם לבן גרתי, גרת”י בגימטריא תרי”ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש”י). אבל הילדים הרכים של יעקב, אשר נולדו בבית לבן הארמי, ואשר גדלו על ברכיו של סבא זה, אשר בוודאי היה משתעשע אתם באהבתו אותם, והם ראו אותו גם בקלקלתו, בעבודת כוכבים ובתרפים אשר לו, ואם גם לא שיתפם ולא לימדם, ולא ניסה להשפיע עליהם, אך אולי בכל זאת נתן להם מגדנות ביום אידיהם [חגיהם], ודבק בידיהם מאומה מן החרם הזה? […]
על כן גנבה רחל את התרפים, והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים, כדבריהם ז”ל בב”ר. וכדי לעקור מלב בניו של יעקב ומלב כל אלה אשר עמו, ולטהרם מכל מחשבת פיגול אשר ראו בבית אביה, על כן לקחה רחל על עצמה לעשות מעשה רב רושם בבטלה לעיניהם את עבודתו הזרה בדרך ההיתול […].
“ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל” – ומסביב לכל זה הסתובבו הילדים: בניו של יעקב, נכדיו של לבן; “והמה ראו, וכן תמהו” מה מחפש סבא שם באהלים? למה מישש את כל כליהם ובכרי גמליהם? את אלהיו הוא מחפש! כי נגנב ממנו אלהיו, ועדיין לא מצאו – ועדיין לא חזר בו זקן זה מקלקולו, ולא אמר: אלוה גנוב אין בו ממש. “אמר ר’ איבו: כיון ששמעו השבטים כך, אמרו: בושנו בך אבי אמנו, שלעת זקנתך אתה אומר, למה גנבת את אלהי” (ב”ר עד, ח) הבריחה וגניבת התרפים, ודליקת לבן אחריהם וחיפושיו בכל כליהם, כל המאורע הדרמטי הזה, שראו בו הנכדים את אבי אמם, כשהוא נלכד בליצנותא דעבודה זרה, כל זה עשה רושם בליבותיהם. במעמד זה הסירו מתוכם כל אבק, כל ספק מחשבה על אלהי הנכר, אשר ראו במולדתם בחרן. כל זה חיזק את לבם באמונה, המכינתם לעלות לבית אל, אל בית אלהי יעקב.
להרחבה: הרב יהושע בכרך, ‘מה בין שאול לדוד’, עמ’ 267–276.