תקציר הפעולה

יהדות התפוצות – יחסינו לאן?

אנחנו חיים בדור נפלא, כתב הרב קוק, דור שכולו תימהון, כולו חייב וגם כולו זכאי, כולו חושך וגם כולו אור. חושך ואור משמשים בו בערבוביה.

יחסינו ליהדות התפוצות מתאפיין גם הוא במעין חושך ואור יחדיו, ערבוביה של נפלאות ותימהון. לאחר אלפיים שנה גלות ותפוצות כבר אינם שם נרדף לפרעות, פוגרומים, חיים עלובים תחת הפריץ או תמונת היהודי הנודד חסר הקרקע. רובם מוחלט של יהודי העולם שאינם חיים בארץ ישראל בוחרים בכך במודע. הם בוחרים בחיי גלות אף שיש להם מדינה, וחיי הגלות באזורים נרחבים על פני הגלובוס הם חיים לא רעים כלל. בארצות הברית לבדה חיים כחמישה מיליון יהודים במצב הסוציו-אקונומי הגבוה ביותר לפי השתייכות דתית. באירופה אומנם יש אנטישמיות מופגנת, אך גם בהשוואה לשאר האוכלוסייה מצב היהודים טוב מבחינה כלכלית וקהילתית ממצבם של רבים אחרים.

כאן עולה בכל עוצמתה שאלת היחס של ישראל והתפוצות. מהי חובתנו כלפיהם? מהי חובתם כלפינו? האם יש צדק בציפייה האוטומטית שכל יהודי בצרה אף שאינו אזרח מדינת ישראל, דבר שאינו קיים בשום מדינה אחרת, יקבל את כל הסיוע הנדרש ממדינת ישראל על אנשיה ומשאביה והיא תפעל לחלץ אותו מאותה צרה, ולא חשוב היכן וכמה מאמצים זה ידרוש ממנה, כי היא מדינת העם היהודי ולא רק מדינת אזרחיה החיים בה? האם נכונה הציפייה שכאשר מדינת ישראל נמצאת במצב סכנה או מלחמה יתגייסו כל יהודי העולם לעזרתה הן בכסף הן בלחץ בין-לאומי הן בשותפת ודאגה והתעניינות מתמדת במצבה הקיומי של המדינה, כי היא מדינת כל היהודים?

ושלל שאלות רבות נוספות עולות:

• האם אפשר להיות יהודי ציוני אך לבחור לחיות בגלות?
• האם נכון לשתף את יהדות התפוצות בהחלטות אסטרטגיות של מדינת ישראל, כגון זכות להצבעה בבחירות?
• האם מדינת ישראל צריכה להשקיע משאבים מכספי משלמי המיסים שלה לשמירת הקשר עם יהדות התפוצות וחיזוקו, כולל השקעה בחינוך לציונות ולזהות יהודית בקהילות ברחבי העולם?
• האם לפעול לעידוד עלייה בקרב בני נוער בתפוצות גם כאשר הפעילות הזאת יוצרת משבר וקונפליקטים עם ההורים ועם הקהילה?

לפני כשלוש שנים פגשתי בהונגריה, במשלחת של תנועות הנוער, קבוצת צעירים יהודים ויהודיות מקומיים, והיה עלינו לשוחח במשך כשעתיים על תפיסת הזהות היהודית שלהם ועל הקשר למדינת ישראל. מכיוון שזה היה חודשים מספר לאחר מבצע ‘צוק איתן’ פתחתי בשאלה: “האם כלי התקשורת בהונגריה עסקו במלחמה שהייתה בישראל?” לתגובתם, “באיזו מלחמה מדובר?” הגבנו, כל הישראלים שהיו שם, בהפתעה גמורה. זה לא עניין את כלי התקשורת בהונגריה (סביר) וגם לא את היהודים החיים שם (לא סביר בעליל). זוהי אולי הכללה גסה, והיא ונוגעת לשוני בין קהילות יהודיות באירופה, אבל יש לה משמעות גם לדור הצעיר בארצות הברית. על פי מחקרים, הדור הצעיר בארצות הברית מתעניין פחות במדינת ישראל, פחות משתייך לאחת מהקהילות היהודיות ויותר מזהה את עצמו כאמריקאי לפני יהודי.

לאחר כל השאלות והתהיות אני מעוניין להגיד אמירה אחת שמבחינתי כתנועה צריכה להיות ברורה: האחריות שלנו, הרוחנית והמעשית, כלפי כל יהודי בכל מקום, הן כמדינה הן כיחידים, היא המצווה הגדולה של “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח). לא חשוב אם הוא צעיר מהונגריה או מארצות הברית, לא חשוב לאיזו קהילה הוא משתייך אם בכלל, אנחנו צריכים בלב אמיץ ובעזרת ה’ לפעול לחבר אותו ליהדותו, לשמור איתו על גחלת של קשר יהודי, וכתנועה לחשוב כל הזמן כיצד אנו דואגים גם לאחינו שמעבר לים.

שאלות נוספות:

• כיצד אפשר לרתום את העולים החיים בארץ לבירור ולדיון בנוגע ליהדות התפוצות?
• האם אפשר לעצור את תהליך ההתבוללות המואץ בארצות הברית? מה אפשר לעשות לשם כך?
• האם בני עקיבא כתנועה עוסקת באופן מספק ויוצרת מסגרות הגשמה לעיסוק ביהדות התפוצות ובעולים?