איתור סניפים וכפרי בוגרים
“קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי” (שיר השירים ה, ב). מהו אותו קול שדופק? השנה, ובמיוחד בחודש ארגון, נפתח את שריר ההקשבה לקול ה’ שנשמע אלינו דרך המציאות ונעסוק במשמעויות של הקול האלוקי: בדרישה מאיתנו לגדול ולפעול עימו ומתוכו. במאמרו של הרב סולובייצ’יק נתמקד ביכולת ההקשבה ובניתוח מציאות שמשקף לנו את המהלך האלוקי שבה.
להרחבה: המאמר המלא “קול דודי דופק” (https://did.li/koldodidofek)
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק חי בשנים 1903-1993. הרב נולד במזרח אירופה, ולאחר לימודיו בגרמניה היגר לארצות הברית. הרב עודד שילוב לימודי חול יחד עם לימודי קודש, אך היה שמרן יחסית בפסיקותיו ההלכתיות. בהדרגה הפך הרב למנהיג של האורתודוקסיה המודרנית שמרכזה היה בארה”ב. הרב אמנם לא עלה לארץ, אך פרסם מספר מאמרים פרו-ציוניים, מתוך קריאת המאורעות ההיסטוריים והבנת המהלכים הנדרשים מעם ישראל בעת תקומת המדינה.
בלימוד נעסוק בניתוח שהרב סולובייצ’יק מנתח את המציאות ובו הוא מצביע על תהליכים היסטוריים כעל מהלך אלוקי. כל צעד במהלך הוא “דפיקה”. השפה של הרב סולובייצ’יק קשה לעיתים, ומומלץ לוודא שכל החברים מבינים. את החלק המרכזי במאמר נקרא ברצף, ובסופו נעבד את הדברים יחד.
“אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם:
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו:
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל:
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי:”
(שיר השירים ה)
הרעיה הענוגה והעדינה, דחופת חרג [משתוקקת] לדוד יפה עיניים, שנדדה… בין החומות לבקש את דודה, שבה בליל־סגריר אחד לאהלה, עיפה ויגעה, ונרדמה. רחש צעדים מהירים וקלים נשמע בדומיית האוהל. באותו לילה סודי ומוזר עלה הדוד פתאום מתוך האפלה ודפק בפתח רעיתו, שכל-כך קיותה וציפתה לו. דפק והתחנן לה שתפתח לו את דלת אהלה… בקפיצה אחת יכלה הרעיה להשיג את כל חמדת־חייה… דווקא באותו לילה עצלות בת־עקשנות מוזרה תקפה עליה. לרגע קט נגנזה אש־הכיסופים שבערה בה, נתכווץ החפץ האדיר, שותקו רגשותיה ונשתתקו חלומותיה. הרעיה סירבה לרדת מעל משכבה. לא פתחה את דלת אהלה לדודה יפה התואר. טירוף־דעת אכזרי גרפה לתוך תהום הנשיה והאדישות. התעקשה הרעיה והתעצלה; המטירה המון תירוצים ואמתלאות לשם הסברת הנהגתה המשונה: “פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם?”… אמנם כן, הרעיה נתעוררה, לאחר שהייה קלה, מתרדמתה וקפצה בבהלה ממיטתה לקבל את פני דודה: “קמתי אני לפתוח לדודי”, אבל קפיצה זו איחרה את המועד. הדוד חדל לדפוק ונעלם במחשכי־הלילה – “דודי חמק עבר”…
לאחר שהחברים ינסו להסביר הסבירו במילים שלכם את המקרה: הרעיה והדוד מחפשים זה את זה לאורך כל שיר השירים, והינה מגיעה הזדמנות למפגש! אך במקום לפתוח את הדלת הרעיה אינה שועה לתחנוניו של הדוד ומוצאת תירוצים לדחות את פתיחת הדלת. ההחמצה הגדולה של שיר השירים מתומצתת בכמה פסוקים יחידים, שבהם עצלנות, אדישות או דחיינות מעוורות את עיני הרעיה מהגשמת חלומה הגדול.
לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד… בליל זה גופו צף ועלה הדוד. הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל. כמה פעמים דפק הדוד בפתח אהל רעייתו? דומני, שלכל הפחות יכולים אנו למנות שש דפיקות.
אם יש צורך, הסבירו: הרב סולובייצ’יק מתבונן בתקומת מדינת ישראל בעיניים של שיר השירים. הוא מבין שבמציאות יש רובד עמוק יותר שעלינו לזהות ולפעול בעקבותיו. הרובד הזה הוא “דפיקות” אלוקיות, כמו דפיקותיו של הדוד בדלתה של הרעיה.
נעבור לשאלה השנייה. בסוף הלימוד ננסה לנתח את היכולת של הרב סולובייצ’יק לראות את המהלך האלוקי במציאות. כאן, בתחילת הלימוד, אנחנו מעוררים את החברים לחשיבה על הגורמים ועל זווית הראייה של העולם שגרמו לכתיבת הטקסט.
לאחר שנסיים לדון ברקע למאמר, נעבור ללמוד מהן הדפיקות אליהן מתכוון הרב. נקרא ברצף את הדפיקות, עם הפסקות להסבר התוכן. אפשר לעצור בסוף כל פסקה ולהסביר או לבקש מהם להסביר, לפי הצורך.
ראשית, דפיקת הדוד נשמעה במערכת הפוליטית.
מבחינת היחסים הבין-לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן הפוליטי, הייתה התרחשות כמעט על-טבעית… נוטה אני להאמין, שארגון אומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו – לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו”ם… מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית הרגיש ביושב-ראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא – הדוד. הוא דפק בפטישו על השולחן… קול דודי דופק!
שנית, דפיקת הדוד נשמעה בשדה הקרב.
חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות ערב. נס “רבים ביד מעטים” נעשה לעינינו. ופלא עוד יותר גדול התרחש באותו שעה! הקב”ה הכביד את לב ישמעאל וציוה עליו לצאת לקרב נגד מדינת ישראל. אילולא הכריזו הערבים מלחמה על ישראל, והיו מסכימים לתכנית החלוקה, הייתה מדינת ישראל נשארת בלי ירושלים, בלי חלק גדול של הגליל וכמה משטחי הנגב… כל חוזה המבוסס על הסכם שני הצדדים אינו מחייב את הצד האחד אם הצד השני מסרב למלא את אשר עליו לעשות. קול דודי דופק!
שלישית, הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האהל התיאולוגי,
וייתכן, כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר. הדגשתי כמה פעמים בדברי על ארץ-ישראל, שכל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב”ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אליגורי [במשל] אל הנצרות והכנסייה הנוצרית, נתבדו בפרהסיא [בפומבי] על ידי יסוד מדינת-ישראל, כטענות שקר, שאין להם שום עיקר ושורש… קול דודי דופק!
רביעית, הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך.
תקופת הסתרת הפנים בראשית שנות הארבעים הביאה בלבול המוחות בין המוני העם היהודי והנוער היהודי בפרט. ההתבוללות הלכה וגברה, והדחיפה לברוח מהיהדות ומעם ישראל הגיעה לשיאה… נחשול, שנדמה היה שאין מעצור לו, עמד לכלותנו. פתאום התחיל הדוד לדפוק בדלתות הלבבות הנבוכים ודפיקתו – תקומת מדינת ישראל – האטה, לפחות, את תהליך הבריחה… קול דודי דופק!
הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר.
בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר!… הגיע הזמן שנקיים את החוק של “עין תחת עין” כפשוטו. בטוחני, שהכול מכירים בי, שאני מהמאמינים בתורה שבעל פה, ולגבי אין ספק, שהפסוק מכוון כלפי תשלומי ממון, כפי פירושה של ההלכה. אבל ביחס למופתי ולנאצר הייתי דורש כי נפרש את הכתוב “עין תחת עין”, משמעותו המילולית – לקיחת העין הממשית!… כבודו של כל ציבור, ככבודו של כל יחיד, מתבטא באפשרות הגנה על חייו וכבודו. עם שאינו יכול לשמור על חירותו ומנוחתו, איננו חופשי ועצמאי… ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכוחם – בעזרת השם – להגן על עצמם… קול דודי דופק!
הדפיקה השישית, שגם ממנה אל נסיח את דעתינו, נשמעה בשעת פתיחת שערי הארץ.
יהודי הנס מארץ אויב יודע עכשיו כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ אבות. זוהי תופעה חדשה בדברי ימינו… לו קמה מדינת ישראל לפני השואה ההיטלראית, מאות אלפי יהודים היו ניצולים מתאי הגז והכבשנים. פלא המדינה בושש קצת לבא, ובעטיו של איחור פעמיו הוצאו להריגה אלפים ורבבות מישראל. ברם עכשיו, כשתמה שעת הסתר פנים, נתנה האפשרות ליהודים הנתלשים ממקומותיהם להשתרש בארץ הקודש. אל יהיה הדבר הזה קל בעינינו! קול דודי דופק!
לאחר שהחברים יידיינו אספו את הדיון והסבירו: בתקומת המדינה היה ברור שעם ישראל נמצא בנקודת זמן היסטורית. הרב סולובייצ’יק מסתכל על המהלכים לא רק בעיניים ארציות אלא בהסתכלות עמוקה יותר: הרב מנסה לנתח את המציאות כמהלך אלוקי. הוא מבין את גודל השעה לא רק ברמה הפרקטית אלא גם ברמה המהותית של תקומת עם ישראל וקריאתו של הקב”ה אלינו.
אנחנו לא רוצים לשים דגש על הראייה של הרב סולובייצ’יק כעל דבר חד-פעמי, ולכן בשאלה השנייה ננסה להבין מה מאפשר לרב לקרוא כך את המציאות. בדיון ישמעו החברים בדברי חבריהם את הגורמים שמאפשרים לרב סולובייצ’יק לראות את הקול האלוקי במציאות. מתוך כך ינסו החברים לחשוב מה הם צריכים לסגל לעצמם כדי לפתח ראייה כזו.
בהמשך המאמר הרב עובר לדבר על ההשלכות של שמיעת הקול הדופק:
מה היתה תגובתנו לקול הדוד הדופק, לשפע חסדו ופלאיו? הירדנו ממשכבינו ופתחנו מיד את הדלת, או המשכנו לנוח כרעיה ההיא, והתעצלנו לרדת ממיטתנו? – “פשטתי את כותנתי – איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי – איככה אטנפם?”… האין אנו שומעים בחרדתנו לביטחון ולשלום ארץ ישראל בימינו את דפיקת הדוד המתחנן לרעיה שתיתן לו להיכנס? הוא דופק כבר למעלה משמונה שנים ועוד לא נענה כראוי, ובכל זאת הוא מוסיף לדפוק. לאושרנו נחלתנו שפרה עלינו, הדוד לא נשא פנים לרעיה האהובה, אבל חונן הוא אותנו. דודה דפק באותו לילה בפתח אוהלה רק שעה קלה ונעלם, בעוד שבנוגע אלינו הוא מגלה סבלנות יתירה: זה שמונה שנים שדופק הוא והולך. הלוואי, ולא נחמיץ את השעה!
אם יש צורך, הסבירו: בפסקה הזאת הרב סולובייצ’יק מעביר את הדברים לרמה המעשית. לא רק ששמענו את הקול האלוקי והבנו שהמציאות מכוונת ואינה רצף אקראי של אירועים, בעקבות ההבנה הזאת עלינו לקום ולפעול.
[gview file=”http://bneiakiva.org.il/wp-content/uploads/2020/09/קול-דודי.pdf”]