איתור סניפים וכפרי בוגרים
“שמיטה? מה הקשר אלינו?!” כשמדברים על שנת שמיטה הנושא נראה לעיתים רחוק ולא רלוונטי. במהלך החורף נעסוק בכמה זוויות של השמיטה שרלוונטיות לחיי היום-יום. בלימוד הקרוב נפתח את הנושא בקישור של השמיטה ל’קמעא-קמעא’, הנושא השנתי, ונדון בחשיבות העצירה וההתבוננות, שהן כלי שלומדים מהשמיטה.
“שלא יגבה לב האדם…”
“רבי לוי רמי : כתיב ל’ה’ הארץ ומלואה’ וכתיב ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’! לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה “(ברכות לה ע”א)
ביאור הגמרא:
שואל רבי לוי: יש שני פסוקים בתורה שנראים סותרים. מצד אחד כתוב “לה’ הארץ ומלואה“, כלומר כל מה שיש בארץ שייך לה’. מצד שני כתוב “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם“, כלומר הארץ שייכת לבני האדם. יש סתירה בין שני הכתובים למי שייכת הארץ!
ובכן, מה התשובה?
רבי לוי מציע: הארץ שייכת לה’ לפני שאנחנו מברכים (על אוכל, על הנאה ממשהו), ואחרי שבירכנו הארץ שייכת לנו, כלומר יש לנו אפשרות לעשות בה כרצוננו.
“ולעניות דעתי נראה כי על ידי שמיטה יכניע האדם לבו ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה… ועל ידי זה ימצא עצמו מחוייב להיות נכנע לפניו יתברך שמו ולשמור עצותיו חוקיו ומשפטיו… כי שמיטה היא יסוד אמונה והבטחון ודבר זה מעוררו לזכות עצמו כי הכל תלוי ברצונו יתברך שמו” (כתב סופר על פרשת בהר).
בשנת תשפ”ב תנועת בני עקיבא מעמיקה בנושא ‘קמעא-קמעא’ מתוך הבנה שלא הכול נמצא בידיים שלנו. אנו פועלים בשם ה’, בשם חזון גדול ואידיאלים. ההבנה שאיננו המרכז הבלעדי של התמונה ושיש מי שמכוון אותנו מחדירה בנו את מידת הענווה, וזו גם מאפשרת לנו להיות סבלניים לתהליך. הענווה הזו נוכחת גם במצוות השמיטה, שמזכירה לנו בראש ובראשונה מי מנהל את העניינים.
“עלינו לעיין בעקרונות שנאמרו ביחס לשמיטה, ולהבין מכך שזהו “רצון התורה”. כלומר, עקרונות וערכים שנאמרו ביחס לשמיטה, גם אם אין לנו יכולת ליישם אותם היום כפשוטם, הרי שניתן להתבונן בערכים אלו, ולחפש כיצד ליישם אותם במציאות המודרני” (הרב יוסף צבי רימון, שמיטה במציאות מודרנית)
“היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת… מתחלת [מתחילה] הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים [רצונות] רוחניים… את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו… כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף, והתחרות אשר להם” (הראי”ה קוק, שבת הארץ, הקדמה, עמ’ 63–64).
עדרים (אליעזר בוצר)
עֲדָרִים עֲדָרִים
רָצִים מוּבָלִים
בְּאוֹתָהּ הַמַּפָּה כֻּלָּם אוֹחֲזִים
כָּל אֶחָד בָּחַר לוֹ שְׁבִיל
אֶחָד רוֹעֶה, אֶחָד חָלִיל
אַף אֶחָד לֹא שָׁאַל לְאָן הוּא מוֹבִיל.