בס”ד

אשת חיל מצאתי / יונה גודמן

היא עשתה את זה לגמרי לבד, בלי עזרה, בלי היסוסים, בלי אנחות, ביוזמתה שלה. זה קרה בא’ דחול המועד פסח תש”ן. הלכתי להשתתף בארוע בגן סאקר לציין את חגיגת שנת ה-60 של תנועת בני-עקיבא. גם היא היתה שם.

נמלאתי גאווה בראותי את האלפים שהגיעו. ממש מרשים. ולמרות שאני אף פעם לא הייתי לא חניך ולא מדריך בתנועה, שמחתי להצטרף ולחגוג איתם.

אחרי כשלוש שעות של התכנסות ומפגשים, התחילו הקבוצות לנוע לכיוון הכותל, שם, היתה מתוכננת לשעות הערב עצרת גדולה. ים של אנשים עזבו לאט לאט את הגן. אני ישבתי למעלה והסתכלתי למטה וראיתי שגם חניכי סניף עפרה הצטרפו לצעדה. כשכולם עזבו את המקום ראיתי אותה – לבד.

מותר להניח שהיא ידעה שאת כל הגן היא לא מסוגלת לנקות, אבל לפחות את המקום בו ישבו ילדי ישובנו היא מוכרחה לנקות. ואז קרטון אחרי קרטון היא מילאה באשפה, בניירות, בפחיות וכו’, וזרקה אותם לתוך ה”צפרדע” הגדולה שהיתה מוצבת בצד השני של גן סאקר.

היא לא שמה לב שאני ראיתי אותה מלמעלה. היא אפילו לא שמה לב איך שכל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, עבר על ידה בלי להתכופף אפילו פעם אחת לעזור לה. הלא בליבם חשבו שאולי היא קצת מגזימה במעשיה והלא מחר, בכל מקרה, יבואו “הם” לנקות את השטח. המצעד התחיל ואין זמן להתעכב בגלל שטויות כאלה. לא ידוע לי כמה זמן היא נשארה, כי גם אני יצאתי מן השטח. דבר אחד היה ברור לי: השטח היה נקי וירוק באזור סניף עפרה.

לא רק עצם פעולת הניקיון חשובה פה – היה ברור שבחורה לבדה לא מסוגלת להרים את כל הזבל שהשאירו ההמונים בגן סאקר, אבל היא הרגישה אחריות אישית לוותר על הכיף החברתי בהצטרפותה ל”חבר’ה” בדרך אל הכותל. במקום זה, החשיבות של ארץ-ישראל יפה ונקיה, מידותיה המיוחדות ומסירותה הובילו אותה לפעילות הזאת.

חובה נעימה לי לכתוב שורות אלה כדי להודות לה אישית, לפני כל בית עפרה ובשם כל מי שחשובות לו פני מדינתנו. המעשה הזה יבלוט בין זכרונותי של אותו היום. מסיבות אחדות לא נקבתי בשמה. ברצוני לבשר לכם שיושבת בתוך עפרה מדריכה בבני-עקיבא שלדעתי מגיע לה התואר “אשת חיל”. אני מקנא בחניכיה ועצוב שאני לא נמנה ביניהם. איזו זכות גדולה יש להם.