מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א’-

כל חניך מקבל דף ועליו הוא רושם משהו שהוא רוצה / חולם ולא יכול להגשים אותו, מכל הסיבות שבעולם… (אין לו כוחות לזה, אין לו אמצעים מספיקים וכדומה)

שלב ב’-

על כל חניך להגיד כמה פעמים לדעתו הוא יכול לקפוץ על רגל אחת בדקה. לאחר שכל חניך אמר מספר, מודדים זמן. למרבה הפלא, הם יכולים לקפוץ הרבה יותר ממה שהם אמרו.

שלב ג’-

נקרא את הסיפור על העגלה שנתקעה (בנספח). מסבירים כי על כל אחד לנסות את כל כוחותיו. יש לנו כוחות הרבה יותר גדולים ועוצמתיים ממה שאנו חושבים.

שלב ד’-

נראה לחניכים את הסרטון- https://www.youtube.com/watch?v=BU5EK-yEwAs

המספר על בחור עם שיתוק מוחין שהגשים חלומות רבים, קיבל הסמכה לרבנות, הוציא ספרים ואף התחתן…

נשאל את החניכים: האם לדעתכם סביבתו האמינה שהוא יצליח להגיע לאן שהגיע בחייו? מה גרם לכך שהצליח כל כך? נראה שהאמונה שלנו בעצמנו היא הכרחית לכל מהלך בחיים. עם אמון בכוחנו- יש לנו יכולת להתמודד גם על קשיים שנראים לפעמים בלתי אפשריים…

שלב ה’-

ניקח את כל הפתקים שהם כתבו (דברים שהם לא יכולים לעשות), נצא החוצה ונשרוף אותם! ניכנס פנימה חזרה, ונבקש מכל חניך למלא בדף:

• החלומות שלי….
• בסוף שנה אני…

כל אחד יכניס את הדף למעטה, יכתוב את שמו ויסגור אותה. נשמור את המעטפות ונזכור כמובן להביא לכל אחד את המעטפה שלו בעוד שנה.

סיכום

בפעולה ראינו איך אנחנו לא תמיד מאמינים בעצמנו, ומסתבר שזה בעיקר מה שתוקע אותנו מלהתקדם הלאה. הקב”ה נותן לכל אחד מאיתנו שליחות לחיים, וגם נותן לנו את כל הכוחות להגיע לשם, הרבה מעבר למה שאנחנו מאמינים בעצמנו. ככל שנאמין בעצמנו יותר, כך אנו נצא מורווחים, וכך העולם כולו ירוויח מאיתנו- מהטוב שאנחנו יכולים לתת ולהשפיע בעולם…

נספחים

כיצד למדתי מאיכר / ר’ יעקב יצחק, ‘היהודי הקדוש’ מפסישחא (כתב: מרטין בובר).

כשיצאתי מאפטא ללכת לנדודי, פגעתי בעגלה מלאת שחת שנפלה באמצע הדרך. אכר אחד עמד על ידה ומשראה אותי קרא אלי וביקשני שאסייע בידו להרים את העגלה. התבוננתי בה וראיתי שהיא כבדה מאוד. אמנם זרועותי חזקות וגם האיכר ניכר בו שבעל כוח הוא, אבל היאך יוכלו שני אנשים להרים משא כבד כזה? ‘איני יכול’ אמרתי. מיד נתן בי האכר שתי עיניו ואמר לשון נזיפה: ‘ יכול אתה אבל אינך רוצה’. נגע הדבר ללבי ועמדתי לעזרתו. נסרים היו שם בקרבת מקום, תחבנום מתחת לעגלה, הנפנו בכל כוחנו, עד שנזדעזע הקרון, נתרומם מעט מעט ולבסוף עמד. אחר שטענו את השחת הפזורה על העגלה, החליק האכר על ירכיהם של השוורים, שרעדו ונשמו בכבדות, עד שעקרו רגליהם והעגלה התחילה זזה ממקומה. ‘הרשיני נא ואלך עמך אחר העגלה’, אמרתי. ‘לכה ונלכה, אחא’, ענה האכר, והלכנו שנינו יחדיו. ‘רוצה אני לשאול אותך דבר’ אמרתי. ‘שאל אחא, שאל’ ענה האיכר. ‘איך זה עלה על דעתך שאיני רוצה?’ שאלתי. ‘מפני שאמרת, שאינך יכול’, ענה האיכר. ‘איש שלא ניסה לעשות דבר כלום הוא יודע שאין ביכולתו לעשותו?’ הוספתי ושאלתי: ‘אבל איך עלה על דעתך שיכול אני?’ והאכר ענה: ‘דבר זה עלה על דעתי סתם’. תמהתי: ‘מה משמע, סתם?’ גער בי האכר ואמר: ‘הוי, אחא, כמה טרדן אתה! אם רוצה אתה לדעת, ניחא. דבר זה עלה בדעתי. מפני שנשלחת בדרכי.’ שאלתי: ‘כלום סבור אתה, שעגלתך נפלה, כדי שאבוא לסייע בידך?’ והאיכר ענה: ‘ודאי כך, אחא’.